בכל פעם שאני מבקש לבדוק אם לא השתנו סדרי בראשית אחת הבדיקות המהימנות היא בחינת ה"נקודה המתה" של השמאל הפוליטי בישראל (ולא רק בישראל). ה"נקודה המתה" המתה בעין האנושית היא כידוע נקודה באזור הנמוך של הרשתית בעין שאין בה תאים רגישים לקליטת אור (תוצאה של מעבר מרוכז של עצבי הראיה מהעין למוח). כתוצאה מכך, אזור זה בעין עיוור באופן קבוע לכל סיגנל החודר לעין מהעולם החיצוני. לאחרונה חזרתי ונתקלתי באימות התופעה כאשר קראתי את מאמרה של יעל פז מלמד במעריב ("דעות", 14.3.13, "המבחן של השר"). לדידי פז מלמד היא שמאל פוליטי טיפוסי בישראל של היום, ו"הנקודה המתה" שלה בראיית ההוויה הישראלית גם היא טיפוסית לשמאל הזה.
אילו תובנות מלמדת אותנו פז מלמד במאמרה?
איננו יודעים איזה מן שר חינוך יהיה הרב שי פירון (פתיחה של "גילוי נאות" ותקינות פוליטית)
אנו יודעים גם יודעים איזה שר חינוך היה
גדעון סער ... ברור לחלוטין שאסור לו להמשיך לכהן כשר החינוך.
וכל כך למה?
ָ- אל מול האתגרים העצומים... ואל מול התוצאות העגומות של תפקודו ושל תפקוד המערכת...
- סער היה קודם כל שר חינוך פוליטי (יש אנשים הטוענים....)
- סער נבחר למועמד השני הכי פופולרי בליכוד.... נקנה בלא מעט סיורי לתלמידים לחברון ולמערת המכפלה... וגו' ... ובמתן תמיכה גורפת לימין
- גם החרדים שבעו ממנו נחת... תקציבי הענק שדאג להעניק להם... והוויתור הכמעט מוחלט על לימודי הליבה... (עמד) כצוק איתן נגד כל מה שהציבור הצביע עליו בבחירות האחרונות.
- סער איננו מנהיג ואיננו מחנך, הוא פוליטיקאי...
- הצליח להפוך גם ליקיר המרכז-שמאל וגם ליקיר הימין... , אבל היה ונשאר אוהד גדול של הימין ושל ההתנחלויות.
- גילויי הגזענות והאלימות הבלתי נסבלת כלפי כל מי שהוא שונה ואחר רק מוכיחים שהמערכת הזו אינה מחנכת... אין בה מינימום של ערכים...
- תוצאות כאלו ואחרות של מבחני המיצ"ב אינן יכולות לכסות על ערוות המערכת
- כאשר ישראל נמצאת בצומת דרכים מהותית כל כך מבחינה ערכית... חייב משרד החינוך לעמוד כחומת מגן בצורה נגד התופעות... . בתי הספר הם המקום בהם מתעצבת במידה רבה דמותם של הישראלים של המחר...
- טיפול ערכי בבעיות עוד לא הביא אף אחד להצביע לך בפריימריז
יש עתיד רצה על הטיקט של החינוך, ובמידה רבה הגיע
יאיר לפיד למערכת הפוליטית עקב דאגתו העצומה למערכת החינוך הקורסת, כפי שכתב פעמים רבות בטורו בידיעות אחרונות.
- ציבור הבוחרים הצביע באופן ברור על רצונו בשינוי גדול , בשידוד מערכות ממש. זה חייב להתחיל במערכת החינוך, וזה מחייב את החלפתו המיידית של סער.
- המאבק של יש עתיד להשגת תיק החינוך, שלמזלנו הצליח, אינו מאבק על תיק. הוא המאבק האמיתי על הדרך.
עד כאן התובנות של פז מלמד ועתה לניתוח מה הן מלמדות אותנו באמת:
ראשית, כל יהבה של פז מלמד מושלך על מי שטרם הוכיחו שהם יודעים להיות שרים, שהם אנשי חינוך, שיש להם כושר ביצוע, שהם חזקים במעשה לא פחות מאשר בדיבורים וכי יאיר לפיד אכן יקדיש את כל אונו ומרצו לנושא החינוך ..."כפי שכתב לא פעם במאמריו בידיעות אחרונות".
שנית, אנו יודעים איזה שר חינוך היה סער, ורוב גדול בציבור סבור שהיה אחד השרים היותר מוצלחים בממשלת נתניהו היוצאת. כולנו, למעט מי שלוקים בעיוורון מול המציאות, שאחת הבעיות הקשות ביותר במינהל הציבורי הישראלי היא חוסר רציפות וחוסר עקביות ביישום תוכניות שיפור והשבחה. כולנו גם יודעים שככל שתהליכים ממושכים יותר כדוגמת התהליך החינוכי, נודעת חשיבות רבה יותר לעקביות, רציפות וקונסיסטנטיות בניהול שינויים ובניהול התהליך החינוכי כולו. על-רקע זה, הייתה זו חובה ציבורית ופוליטית להניח לגדעון סער להמשיך קדנציה נוספת בניהול משרד החינוך, אילו החינוך ולא דברים אחרים היה באמת מנחה את יש עתיד, את לפיד ואת אלה מחסידיהם השוטים שהיו מתפנים לבחון דברים לגופם.
שלישית, סער היה שר חינוך פוליטי. למעשה, רוב שרי החינוך בישראל היו שרי חינוך פוליטיים ולא אנשי מקצוע. השיטה הישראלית כולה מניחה שפוליטיקאים, נבחרי ציבור הם שמנהלים את המערכת הציבורית, והחינוך אינו יוצא מכלל זה. יתר-על-כן, לטעון מול סער על פוליטיזציה של החינוך אחרי שרי חינוך כיולי תמיר,
מאיר שטרית,
אהוד ברק,
יוסי שריד ואחרים, זו תחיבת אצבע בעיניהם של הבריות שלא לומר צביעות קולוסאלית.
רביעית, אין זה סוד שלא הכל רואים תוכנית לימודים ערכית במערכת החינוך הישראלית כיום עין בעין. יתר-על-כן, ספק רב בעיני אם יאיר לפיד הגיע לחינוך בגלל יהדות, היסטוריה יהודית, לאומיות יהודית, חינוך לציונות ועוד, ולא בכדי לדחוף ביתר שאת את לימודי הליבה הריאליים, שבינם לבין חינוך לאנושיות יהודית או צרופה, כמעט ואין ולא כלום. אם סער נאלץ לתקן במשהו אתמה שעיוותו במשך שנים רבות שרי חינוך קודמים מהמחנה הפוליטי עליו נמנית פז מלמד, יש רק לברכו על כך, ולהצטער שאיננו ממשיך בתפקידו. אבל כאלה הם החיים הפוליטיים.
חמישית, פז מלמד היא אשר חינוך מובהקת, וככל הנראה ממוחית מהמעלה הראשונה בנושא. ואף על-פי כן, היא טועה עטות גסה בשתי נקודות מכריעות:
- כל מה שאנו פוגשים היום ברחובות מדינת ישראל, מבחינת חוסר ידע, אלימות, תלישות, ריקנות ועוד, הכל הוא מבית מדרשם של שרי החינוך הקודמים, ולא של גדעון סער. רק מיעוט קטן של תלמידים שהפכו בוגרים יצאו מבתי הספר בתקופתו, וגם הם, את מרבית חינוכם והכשרתם קיבלו במערכת שקדמה לו. ולכן, גם אם יהיה הרב פירון אחד מלו צדיקים, ויכהן כשר חינוך ארבע שנים תמימות, השפעתו המערכתית, לפי אמות המידה של פז מלמד, תהיה שולית אם לא למטה מזה.
- מערכת החינוך מעולם לא הייתה הגורם המחנך מספר אחד לנוער. החינוך מקורו בראש וראשונה בבית, ובסביבה הקרובה לילד. מי שמצפה שערב רב של מורים מבולבלים בערב רב של דעות וערב רב של תאוריות חינוכיות משתנות, עם לחץ אדיר להישגים מיצ"ביים מסוג כזה או אחר, עם מוטיבציה לא הכי הכי, ועם תנאי עבודה ירודים וסמכויות מינימליות בכיתה, הם אלה שיחנכו את הנוער להיות "בני-אדם" - טועה ומטעה.
שישית, סער לא פעל רק בניהול מוזיקה במועדוני ת"א על-מנת להשיג הכרה ציבורית רחבה בהיותו "IN". הוא הביא לרפורמות רחבות המערכת החינוך על כל רבדיה, מטרום גן הילדים ועד למערכת האקדמית ועד בכלל. בזמנו תוקנו עיוותים רבים בתחומי התקצוב והקצאת המשאבים למערכת החינוך כולה, בזמנו קודמו תוכניות להטבת מצבם ומעמדם של המורים בתיכון ובחטיבות הביניים, ובזמנו הוחזרו תוכניות לימודים ביזריות אל המקורות היהודיים והציוניים שלהן. בזמנו חודשו הביקורים באתרי מורשת והוקמה אוניברסיטה שמינית בהתישבות החדשה ביהודה ושומרון, אם להזכיר רק חלק. האם זהו סוף פסוק? בוודאי שלא. אבל זו התחלה יפה מאוד, וכאמור, מי שהחינוך באמת בראש מעייניו, צריך היה לאפשר לו להמשיך. בכל מקרה צריך לקוות שממשיכי דרכו ישכילו לנצל את ניסונו ואת תובנותיו להמשך פעילויות מוצלחות שבהן הוחל, ולא ימציאו מחדש את הגלגל רק בכדי ששמם יקרא עליו.
אין ספק, שהתנגדות אידיאולוגית ופוליטית הגובלת בשיאה עצמית ושינאת האחר והשונה שנגדה יוצאת פז מלמד בשצף קצף, מנחות את כתיבתה במאמר זה ולא רק בו. "הנקודה המתה" בראיית המציאות ובהבנת הדברים, היא חולשה מז'ורית חוזרת ונשנית אצלה. כל הנימוקים שהביאה במאמרה, שאת רובם פרטתי לעיל, אינם "מחזיקים מים", אינם רציניים ואינם משכנעים, ואם יש בהם טיעון של ממש, הרי הוא מצביע לכיוון ההפוך לזה שאליו התכוונה פז מלמד; מעשה בלעם לתפארת.
פז מלמד מצטיינת בסופרלטיבים. אנו מוצאים אצלה אמירות מהסוג: "...ברור לחלוטין שאסור לו להמשיך כשר החינוך." או " אל מול האתגרים העצומים... ואל מול התוצאות העגומות של תפקודו ושל תפקוד המערכת...", וגם, "בתי הספר הם המקום בהם מתעצבת במידה רבה דמותם של הישראלים של המחר..."; ועוד קביעות סתמיות וחסרות בסיס כהנה וכהנה. מהיכן היא שואבת את עוז הרוח והחוצפה להציג את דעותיה השנויות במחלוקת חריפה, כחזון לאומי, שלא לומר עולמי, מחייב, או כקריטריון שיפוט שאין להרהר או לערער אחריו. ובשמן של אקסיומות אלה המצוצות מן האצבע היא מקבעת את ממצאיה ותובנותיה לגבי הרצוי והמצוי לעם ישראל כולו. מאמרים מסוג זה פוגעים לא רק בשכל הישר ובתבונת השיח הציבורי, הם פוגעים גם בדוגמה שהיא מספקת לנוער בדבר ראוי ורצוי בחיים הציבוריים ומה שאינו יאה ובדבר מהותה של עיתונות טובה.
