"האם נותרו כאן יהודים?!" לרגל פסח ולרגל יום השואה - אזכיר את הרב הרשל שכטר, שלפני כשבועיים הלך לעולמו בגיל 95 בניו-יורק.
באחד-עשר באפריל 1945 נכנס הרב שכטר למחנה-המוות בוכנוואלד עם הכוחות הראשונים של ארמיה 3 בפיקודו של גנרל ג'ורג' ס' פטון. הרב האורתודוקסי לוטננט שכטר הוצב בקורפוס 8, והיה הרב הראשון, שראה את הזוועות, ופגש את הניצולים בצוהרי אותו היום.
"האם נותרו כאן יהודים?!" שאל הרב את אחד הקצינים בכוח, והוא הובילו ל"מחנה הקטן" בבוכנוואלד, והפגישו עם הניצולים.
"שלום עליכם, יהודים", אמר הרב באידיש לאנשים, ששכבו מותשים על דרגשי עץ בצריף המלוכלך, ובהו בו בקצת חשש, "אתם בני-חורין". ואחר כך עבר מצריף לצריף. כמה יהודים, שיכלו ללכת, הצטרפו אליו.
הרב שכטר נשאר בבוכנוואלד חודשים, ועזר לטפל באחיו היהודים, שרידי הפליטה שרוכזו במחנה. בינתיים דאג לצורכי הפסח עבורם, ואחר דאג להקים להם בית-כנסת, שבו ניהל מניין ותפילות בשבתות ובחגים. הוא מצא בבוכנוואלד כאלף יתומים יהודיים - וביניהם לולק לאו (היום - הרב ישראל מאיר לאו) - ויחד עם הרב רוברט מרקוס, עמיתו, עסק בהעברתם לצרפת, לשווייץ ולארץ-ישראל.
בשנת 1941, בגיל 24 הוסמך הרשל שכטר לרבנות על-ידי הרב יוסף סולובייצ'יק, מייסד הזרם המודרני ביהדות האורתודוקסית. שלוש שנים קודם לכן סיים את לימודיו באוניברסיטת ישיבה בניו-יורק. בשנת 1942 התגייס כרב לצבא האמריקני.
הרב שכטר השתחרר בדרגת קפטן אחרי מלחמת העולם, וחזר לכהן כרב בניו-יורק. היה פעיל בארגונים יהודיים, וניהל את שירותי הדת היהודית באוניברסיטת ישיבה. בין השאר, היה פעיל בקשר עם יהודי ברית-המועצות, וייעץ לנשיא ניקסון בעניין הפעולות למענם.
הניידות ריקות
בדיקה קפדנית הפריכה את כל השמועות על קיומה של משטרת ישראל - אמר לי שטוקמן הידוע. אך לדעתו המלומדת נוסף כעת רובד חשוב: מחסור בחמש מאות שוטרים מקרקע את ניידות המשטרה, שאינה מסוגלת לבצע את תפקידה.
מפקדי המשטרע, כמובן, אינם מאשימים את עצמם. הם, כידוע, מעל לכל ספק. אליבא דשוטרינו,
מדווח ישראל היום, הבעיה היא בצבאנו, שאינו מעביר למשטרה די אנשים במסגרת שירות חובה במשטרה (שח"ם). כ-1,600 חיילים משרתים את שירות החובה שלהם כשוטרים מדי שנה, והשנה הצבא העביר למשטרה רק כאלף חיילים. למרות ביקורת קשה על שח"ם, תימשך התוכנית עד 2015.
אפשר לדון בעניין הזה בהרחבה של משימות הצבא, ולמה מגייס הצבא כוח-אדם, שאין לו צורך בו, כדי להעבירו לכל מיני משימות לא-צבאיות - בין השאר, כשוטרי סיור.
מאז ומתמיד לא הבנתי מדוע חיילים - שרובם צעירים וצעירות חסרי-ניסיון וחסרי השכלה - נשלחים למשימות, שהמדינה כשלה בהן כמו קליטת עלייה, הוראה, שיטור ועוד. למשימות הללו נדרשים לא רק ידע אלא גם בגרות. לחיילים יש רק מרץ, ואותו לרוב מכלה השירות הצבאי.
איני תמים, תחת כותרת שקרית של ממלכתיות, השתמש השלטון משך שנים בצבא להנחלת עקרונותיו המפלגתיים ולשליטה במוקדי הכוח במדינה. לכן, הרחיב את היקף פעילות הצבא - עד שנשכחה כמעט משימתו להגן על הביטחון הלאומי של מדינת ישראל.
יבשת שלמה כמעט נותקה
ב-27 במארס דווח בתקשורת העולמית בהרחבה על התקפה מקוונת רחבת-הקף, שהביאה להאטה עולמית במהירות האינטרנט - הגדולה ביותר בהיסטוריה של הרשת. יש הגורסים, כי הייתה חזקה פי שלושה מההתקפה על מערכת הבנקים בארצות-הברית - כתב לי ד"ר
טל-פבל, המתמחה באינטרנט במזרח התיכון.
באותו היום עמד העולם בפני לא רק האטה במהירות האינטרנט, אלא אולי אף ניתוק מוחלט של חלק ממנו. נמסר, כי סיור ימי מצרי עצר ספינת-דיג ליד נמל אלכסנדריה, ועל סיפונה שלושה דייגים, שניסו לחבל בכבל התקשורת התת-ימי, המחבר את אירופה עם המזרח התיכון ועם הודו. בכבל הזה משתמשת חברת הטלקום המצרית, שיש לה בלעדיות על השירותים הללו במצרים.
בינתיים, טרם התברר הקשר בין השלושה לבין הפגיעה, שהייתה שבוע קודם לכן, בפעילות הכבלים, המחברים את אירופה עם אפריקה, עם המזרח התיכון ועם אסיה.
נזק לכבל תת-ימי מרכזי עלול להשפיע מיד בצורה אנושה על רחבי העולם, מסביר ד"ר פבל. אומנם האינטרנט מורכב מרצף של כבלים תת-ימיים, אך חלקם נפגשים בצמתים כמו זה שבאזור סואץ, ופגיעה בהם יכולה לשבש מאוד את פעילות האינטרנט בעולם ואף לנתק יבשת שלמה מהרשת.
שני האירועים הללו, הקשורים בשיבוש הפעילות התקינה של האינטרנט, הדגימו לדעת ד"ר פבל, את היכולת לשבש ואולי אף לשתק בצורה נרחבת ואף עולמית את השימוש באינטרנט, הן באמצעים מקוונים דוגמת התקפת DDoS והן באמצעים פיזיים באמצעות ניתוק כבל תת-ימי.
בלי מזל
כשחושבים על אסון תעופתי גדול מדברים על התפוצצות ספינת-האוויר הגרמנית הינדנבורג עם הגיעה לארצות-הברית בשנת 1937 - אירוע, שסוקר בשידור חי ברדיו, והמם את המאזינים. ארבע שנים קודם לכן, בליילה סוער בתחילת אפריל 1933, אבדה ספינת-האוויר אקרון (ZRS-4) של
חיל הים האמריקני בסערה במפרץ ניו ג'רסי, ועליה 73 אנשי צוות ונוסעים, אך האירוע נשכח.
אקרון, שאורכה כ-239 מטר, נכנסה לשירות חיל הים האמריקני בשנת 1931 יחד עם ספינת-האוויר מאקוֹן. את שתיהן בנתה חברת גוּדיִיר בשנים 1931-1928.
הספינה המריאה לדרכה האחרונה, בין השאר, כדי לבדוק את האמצעים החדישים לניווט רדיו, שהותקנו בחוף המזרחי של ארצות-הברית.
כיוון שאבדה בליילה, הרחק מהחוף ולא בשידור חי, נשכחה אקרון לחלוטין - למרות שזה האסון התעופתי הגדול ביותר של ספינת-אוויר. רק מצבה קטנה מזכירה את האירוע הנורא בפארק בניו ג'רסי.
ספינת-האוויר התרסקה בסערה קשה כמה שעות אחרי שהמריאה לדרכה מבסיס האוויר לייקהרסט. רק שלושה מ-76 נוסעיה ואנשי צוותה שרדו - בעיקר, כיוון שעל ספינת-האוויר לא היו חגורות-הצלה, והייתה לה רק רפסודת-הצלה אחת. מכלית גרמנית משתה מן המים הקפואים את לוטננט-קומנדר הרברט וילי, סגן-קברניט ספינת-האוויר, את מודי ארוין ואת ריצ'ארד דיל. ארוין ודיל נתלו על מכל דלק של הספינה, לידם נמצא וילי, שתפס קרש משברי ספינתו. בין הנספים היו אדמירל ויליאם מאפֶט, ראש שירותי האוויר של חיל הים, ועוזרו וקומנדר פרד ברי, מפקד בסיס לייקהרסט.
אקרון שירתה כשלוש שנים בחיל הים האמריקני, והייתה מעורבת בכמה תאונות. באחת מהן נהרגו שני מלחים אמריקניים. המזל הרע לא נטש את הספינה. כשנה לפני כן, התרסקה ספינת-האוויר שֶנאנדואה, ורבים מנוסעיה נספו בתאונת אקרון. ספינת תצפית, שנשלחה לאתר את שברי אקרון, התרסקה, ושני אנשי צוותה נספו. לוטננט-קומנדר וילי היה קברניט מאקון, כשהתרסקה לאחר כשנה בסערה.
יחידה בחיל האוויר
קפטן שרה שכטר היא קצינת הדת (צ'פליין) של כנף 11 בחיל האוויר האמריקני, המוצבת בבסיס אדוארדס במרילנד.
שכטר אינה קצינת הדת הראשונה בארצות-הברית. ארבעים שנה חלפו מאז שנשים הורשו לשרת כקצינות דת בכוחות המזוינים האמריקניים, אך היא רבה (כידוע, בעברית, רבנית הנה אשתו של הרב ולא מי שהוסמכה לרבנות) יחידה בחיל האוויר האמריקני. למרות זאת, קפטן שכטר רואה את עצמה כקצינה וכרבה ולא כסמל לשבירת תקרת הזכוכית, החוסמת קידום נשים.בכוחות המזוינים האמריקניים.
קפטן שכטר גדלה בגריניץ' וילג' בניו-יורק, וגם אביה היה רב. היא, כמובן, אינה רבה אורתודוקסית. בשנת 2001, כשהייתה בשנה ד' בבית-המדרש לרבנים, אירע פיגוע הטרור במגדלי התאומים בניו-יורק, ושרה שכטר החליטה להתגייס לחיל האוויר בעקבות אביה, שגם שירת בו כרב בשנות השישים.
שירות צבאי אינו משוש-נפשם של יהודים בכל העולם. לפיכך, רק כארבעים רבנים משרתים בכל הזרועות של הכוחות המזוינים האמריקניים. כך, רב אחד בלבד, קפטן אנדרו שולמן, משרת את כל הצבא האמריקני באירופה, והוא ערך ארבעה "סדרים" לחיילים היהודיים ולמשפחותיהם בבסיס של הצבא האמריקני בגרמניה. באירופה משרת רק עוד רב צבאי - בחיל האוויר האמריקני בגרמניה.
בחגים היהודיים משתדלת קפטן שכטר לשמור על אווירת החג, למרות שמסביב אין אווירת חג. היא רואה את תפקידה כמקשרת בין הדתות - פרט לדאגתה לשימור המסורת היהודית - והיא דואגת לצורכי הדת של כל אנשי הבסיס ומשפחותיהם ללא הבדל דת, ודואגת לרווחתם. פעם בשבוע היא מארחת עם בעלה חיילים ובני משפחות בביתם, ומעניקה להם אווירה חמימה של בית.
בשנת 2007 עזבה קפטן שכטר את ביתה ואת בתה בת השנה, והוצבה בעירק. ומאז הוצבה כמה פעמים הרחק מביתה וממשפחתה. גם השנה לא חגגה קפטן שכטר את ה"סדר" עם משפחתה, אלא עם חיילים יהודיים בבסיס מרוחק של חיל האוויר האמריקני.
יהודית ודמוקרטית!?
בהסכם הקואליציוני בין "הליכוד-ביתנו" ובין "הבית היהודי" סוכם על חקיקת חוק-יסוד: ישראל כמדינת הלאום של עם היהודי, והוא מרגיז את המתיימרים להיות אבירי הדמוקרטיה ושלטון החוק. כך, הביע ח"כ
יצחק הרצוג ("עבודה"), שהראה לא-אחת את יכולתו המדהימה לשתוק, דאגה מכך שהממשלה החדשה תערער את האיזון הרגיש בין היותה של ישראל מדינה יהודית להיותה מדינה דמוקרטית.
לדעת
אורי הייטנר, לא דקלם הרצוג את המנטרה הפוסט-ציונית, שיש סתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית, אך אי-אפשר שלא לחוש בהשפעתה עליו. נראה, כי הוא הלך דרך ארוכה מאז שהוקמה מדינת ישראל כמדינה יהודית (ראו מגלת העצמאות - "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל"), שתעניק שוויון לכל.
הרצוג הוא ממנהיגי מפלגת "העבודה", שהוקמה על חורבות מפא"י, ואינה ממשיכה את דרכיה. גם אם לא התכוון, הוא הצטרף למתקפת דה-לגיטימציה על המדינה, שעורכים מתנגדינו בסיוע הפוסט-ציונים שבקרבנו. והרצוג אינו היחיד, שעושה זאת.
למרות כאבי-הבטן של הצדיקים רק בעיני עצמם, אם יחוקק חוק-היסוד הזה, זו תהיה התקדמות אדירה בהגדרת המדינה כמטרת מייסדיה.
