קרימינליזציה פובליציסטית

למקרא מאמרו של יוסי ברנע ("קרימינליזציה פוליטית", News 1, 31.3.13) מתקבל רושם שהכותב לא ביקש לנתח באמת את הסוגיה שמייצג מקרה אקרית ובירעם בהוויה הישראלית, אלא להניח יסוד של מראית-עין למסקנה המתנסחת בכותרת שנתן למאמר. מאחר שהמאמר אינו תומך בדברים, אני מניח שהמסקנה נקבעה עוד בטרם החל הכותב בדיון. להלן אנסה לעמוד על מספר כשלים מרכזיים:

דיון חסר

ראשית, הדיון חסר משום שהוא אינו ניתוח מאוזן של הסוגיה. אין הוא מביא את טיעוני המדינה ואינו מתמודד עימם, אין הוא מביא את מלוא הנימוקים המרכזיים מהדיונים המשפטיים הרבים שכבר היו בנושא, למרות שהוא מבקר את החלטות בתי המשפט, אין הוא מביא עדויות ונימוקים אוטנטיים מאותם ימים רחוקים של 1948 שבהם התרחשו המאורעות, ולעומת זאת הוא מביא עובדות כגון: כמה דונמים היו בבעלות הכפר בעת כיבושו מה הייתה חלוקתם הפונקציונלית - עניין שולי כאשר: א. לא ברור האם כל האדמות הוחזקו ע"י הכפר כדין; ב. מרבית האדמות לא היו מיושבות ו/או מעובדות, ולא ברור אפילו מעדותו המצומצמת כיצד ועד כמה תורם הדבר, אם בכלל, לעוול כביכול מולו הוא מבקש להתקומם.

חסר גם דיון בקונטקסט הכולל של אירועי התקופה, ימי המלחמה, השינויים שהתחוללו בעקבותיה בכלל, המציאות בשנים הראש/ונות לאחר המלחמה שבהן מרחף בחלל אויר מדינה שאך זה נולדה איום ברור, גלוי, מפורש ומוחשי של "סיבוב שני". ולצד חוסר קריטי זה, חסר גם הדיון הדמוגרפי והתקדימי הכולל בסוגיות הדמוגרפיות וההתישבותיות בעקבות התוקפנות הערבית לאחר הכרזת העצמאות.

שאלת הבעלות על קרקעות במדינה החדשה

שאלת הבעלות על אדמות במדינה החדשה שאך זה קמה, אינה נגזרת באופן אוטומטי מהמציאות ששררה בטריטוריה שבריבונותה ערב הקמה. העברת השטח לריבונות חדשה היא מהותית ולא סתם הצהרתית. ריבונות בקונטקסט זה משמעותה בין היתר הסמכות העליונה לחוקק חוקים בכל עניין ונושא בתחום הריבונות, ובכלל זה הבעלות על הקרקעות. לעובדה שבימי המנדט הבריטי היו שטחים מסויימים בבעלות של יחידים או קבוצות של תושבים כאלה או אחרים, או שבימי האימפריה העותומנית הייתה מציאות שונה, חוקית, לא חוקית או שנויה במחלוקת, אינן אומרות שהדברים ממשיכים בהכרח הלאה באותו אופן. ובוודאי שאיננו חוזרים לימי מסעות הצלב... .

השאלה המכרעת בהקשר זה הוא שינוי הריבונות, ומכאן הכל פתוח. אם תחליט ישראל להפקיע את כל האדמות שבשטח שיפוטה ולהפכן לאדמות מדינה, כריבון היא רשאית לעשות זאת ובלבד שתפצה את הבעלים הקודמים פיצוי מידתי סביר, מושתת על כללים גלויים ואחידים לכל האזרחים.

הדיון בשאלת הבעלות על הקרקעות

הדיון בשאלת הבעלות על הקרקעות ועל אירועים שהתחוללו במלחמת השחרור בהשפעת המלחמה או בימי המימשל הצבאי שהיה תולדה ישירה שלה, < לכן, הוא חייב להידון ככזה, משום שלדיון פוליטי השלכות עקרוניות ומעשיות מרחיקות לכת בהשפעתן על הריבונות, על יכולתה של הישות המדינית לממש מטרות מדיניות ולאומיות כפי שהתחייבה לבצע. כ"כ בדיון פוליטי משקל מיוחד נודע לתקדימים ולקביעת חוקי משחק, שלאחר מכן יכול כל אזרח במדינה לבקש להחילם עליו, בין אם מדוב בדיוק באותם תנאים ובים אם מטרות הבקשה, בעצמן לא נועדו אלא לתכלית פוליטית - הטרדה, התרסה, סחיטה, ערעור סמכות המדינה, ניגוח תדמיתי ומדיני ועוד.

מאחר שבפוליטיקה כמו גם במשפט ואולי אפילו עוד יותר, לתקדימים משקל כבד בתהליכים לאורך זמן, ולעיתים ביכולתם ליצור מציאות בלתי הפיכה. על כן, חייבת המדינה לשקול את שאלת אקרית ובירעם גם כתקדים פנימי וגם כתקדים אפשרי חיצוני, למשל במקרה ש/יעמוד על הפרק באופן קונקרטי הסדר מדיני ישראלי-ערבי פלשתיני, על יסוד קווי-מתאר ועקרונות שלא כולם חזויים כיום, ולהחלטה בשאלת ישובים אלה תהיה השלכה אפשרית בקונטקסט של הסדר כזה.

סוף מעשה במחשבה תחילה שנו אבותינו; במדיניות כמו בכל עניין אחר זו עצה שקולה ונבונה ביותר (ונראה שעמדה גם לפני השופטת דורנר לפחות באחת מפסיקותיה בסוגיה, שאותה מבקר ברנע לא בצדק).

שיח מוסרי ודמוקרטי - האמנם לכך שואף הכותב?

שיח מוסרי ודמוקרטי אינו יכול להתעלם מהמשמעות שתהיה לכך שיוסדר מקרה אקרית ובירעם כ"חריג", אבל עד מהרה, בהשראת נימוקים מפולפלים כאלה ואחרים, יהפוך לתקדים שיבקש להסדיר את בעיות הקרקע של מדינת ישראל מאז ימי המלחמה ועד היום. למרות העובדה שהכותב מביא דוגמה להצעה ממותנת בשאלת הסדר הקרקעות בישובים אלה, הוא אינו מביא הסכמה של כל אזרחי ותושבי ישראל, לראות ב"חריג המוצהר" חריג אמיתי מעתה ועד עולם. קל מאוד לחשוב על צרופים וצרופי-צרופים של וריאציות שבהם יטען מי שיטען שהסכמה זו או אחרת אינה מתאימה למקרה שלו, ובאמצעות תהליכי כירסום פוליטיים וכלכליים, תגיע מדינת-ישראל אל עברי פי-פחת ניהוליים וציבוריים.

מדינה בכלל ומדינת ישראל על מורכבות הסיטואציה שבה, אינה צריכה לקבוע נורמות ציבוריות על-פי מקרהו של כפר או שניים (אמנם מדובר בשני שמות, אבל מרוב הבחינות זהו מקרה אחד). עליה לגזור את מדיניותה מתוך שיקולים של טובת הציבור וצרכי המדינה הבאים לשרת צרכים אלה. הפיכת מקרה אקרית ובירעם לתקדים, תוליד מבחינה זו מצב בלתי נסבל, כל מי שמבין את זרמי-המעמקים שמניעים את הדיון הזה כבר קרוב ל-65 שנים, מבין היטב את עוקץ הדברים.

ואולי הגיע הזמן להשתחרר מדיוני-סרק חוזרים ונשנים בשאלת הקרקעות בישראל ולהלאימם?

אינני בטוח שיש הגיון מדיני, כלכלי, ניהולי או מובהק אחר, לכך שמדינת-ישראל עדיין לא החליטה להלאים את כל האדמות במדינה ולהחליף את שאלות הסחר בקרקע בשיטה אחרת של הקצאת אדמות מדינה לכל, לפי קריטריונים אחידים וגלויים. משקיעה בפיתוח תשתיות ומאפשרת את כל הפעילות הכלכלית הדרושה להתקיים על בסיס של חכירה מובטחת בזמן ובתמורה לדמי שימוש נמוכים. שינוי מדיניות זה, יפתור אחת ולתמיד בעיות רבות ובכללן סוגיות מסוגם של הכפרים אקרית ובירעם. (שאלת הפיצוי למי שתופקע ממנו קרקע שכיום היא בבעלות פרטית, היא דיון חשוב ביותר, שלא כאן מקומו). חוק יסוד קרקעות המדינה הייתי קורא לחוק כזה, והופך אותו לחלק מחוקת המדינה, בבוא הזמן.

גישה מעין זו גם תיתר את הצורך לנהל ויכוחים אינסופיים עם בעלי חלקות שעשויים לעיתים קרובות לחבל בפרויקטים לאומיים במטרה לנצל קוניוקטורה מסחרית לעשיית הון, ללא הצדקה של ממש.

פתרון בעיית אקרית ובירעם - יישוב מחדש, הפתרון היחיד

לאור כל מה שנאמר לעיל, לדידי אין מנוס ממסקנה שיש לסיים את סוגיית אקרית ובירעם ללא החזרת המצב לקדמותו מימי מלחמת-השחרור גם לא באופן חלקי. המשך טיפוח התקוות שיתכן פתרון אחר, הוא עוול לא פחות חמור, מהצורך שהיה בשעתו לפנותם. לאחר שהופקעו אדמותיהם, זכאים תושבי הכפרים לפיצוי ו/או להציע להם שטח חלופי בו ישקמו עצמם, בדומה להתנהלות מול אזרחים אחרים בתחומי מדינת-ישראל, ויש לא מעט תקדימים כאלה. שטח חלופי חייב להיות בכל מקרה שונה מהשטח המקורי.

עקרונות ההקצאה צריכים להיות שוויוניים ליהודים וערבים, ולקחת בחשבון את צרכי המדינה לעתיד לבוא, צרכי גידול והתפתחות, צרכים כלכליים-תשתיתיים, צרכים צבאיים ועוד. קריטריונים מכריעים בכל תוכנית הפקעה ושיקום הם הצורך הציבורי, חלופות סבירות, פיצוי למי שנפגע, אי-הפיכות המצב החדש, נורמות מימוש וביצוע שוות לכל. מאחר שקיימות בישראל בעיות נוספות מסוג זה, שהגדולה והמורכבת ביותר היא זו של הבדואים בנגב, חייב הפתרון בכפרים אלה להיות בעל מרכיבים דומים למרכיבים שרצה ותוכל המדינה לקבל וליישם בכל המקרים שבהם תבקש להסדיר בעתיד, ספיחי ביות מן העבר.

התביעה לסיים את שיקום התושבים בהקדם ובדרך הוגנת וסבירה, היא תביעה צודקת. על המדינה להרתם לסכום הנושא בהקדם, ואם צריך אזי גם בחקיקה.

לסיכום

מי ששואף להמשיך במלחמה הפוליטית, כפי שעושה ברנע - יבושם לו, אך אל ידבר על צדק. מי שמעוניין לישב את הבעיה ולשקם את התושבים, מוטב יעסוק באלות אלה ולא בשאלה אם יש למדינה ריבונית סמכות להפקיע קרקעות לצרכיה, לשנות ייעוד של קרקעות או לשנות את החוקים הקובעים בעלויות על הקרקעות במדינה. ישראל צריכה לפעול היום בתוקף ובאינטנסיביות להסתלק במוצהר מכל דיון "תאורטי-פוליטי" בשאלת "האדמות הערביות הכבושות". אין דבר כזה במדינת ישראל הריבונית. הנורמה היחידה השוררת בהקשר לאדמות שתחת ריבונות ישראל היא חוקי מדינת ישראל. זו תמצית הדיון האמיתי, וכל השאר מראית-עין.

הצורך לפצות מי שנפגע שלא באשמתו בנושא הבעלות על קרקע, בין אם היה זה ביום הכרזת המדינה ובין אם בימים אלה, זכאי לפיצוי ולשיקום הוגן. ככל שיקבעו לכך כללי התנהגות ברורים, גלויים ואחידים, כך תקטן האפשרות למניפולציות, סחטנות, סרבנות קפריזות ותביעות כלכליות ופוליטיות בלתי סבירות בעליל. התנהלות כזו גם תקל על בתי המשפט בבואם לדון במקרים קונקרטיים, כיצד לסווגם וכיצד להתיחס לשונויות ביניהם.