האחד והיחיד והמיוחד והמפורסם בין ציידי הנאצים, הוא שמעון ויזנטל, והוא המורה הרוחני המוסמך ביותר בעיני העולם כולו להבנת השואה והגבורה. בבואו לישראל, בפעם הראשונה, ב-1949, התכוון להישאר בארץ, אך איש המחלקה המדינית של משרד החוץ, בוריס גוריאל, שכנע אותו שמדינת ישראל זקוקה לו באירופה. כלומר, שמעון ויזנטל ניצול השואה, נעשה בין השאר, גם לאיש השירותים החשאיים של מדינת ישראל באירופה ובעולם, איש המוסד.
כשהגיע לישראל, הביא עימו שמעון ויזנטל, צנצנות אפר, שהכילו את שרידי אפרם של 200,000 מהיהודים שנרצחו בשואה. הוא יזם חיזיון היסטורי יחיד במינו, של לוויה בה הטמינו בקבר אחד שרידים של יהודים רבים שנרצחו מכיוון שהיו יהודים. תיבת הזכוכית שהכילה את 30 צנצנות החרסינה, בהן היה אפרם של היהודים הקדושים, הובלה במסע לוויה ממלכתי שהחל בתל אביב וחלף דרך משכן נשיא המדינה חיים וויצמן ברחובות, והסתיים בקבורתה בירושלים עיר הקודש בירת העם היהודי לנצח.
כך, תובע ויזנטל מכולנו, ישראלים ויהודים, להתמודד עם השואה, וכך הוא תובע זאת מן האנושות כולה. ויזנטל השיג מיד אחרי המלחמה, עיתונים יהודיים מאמריקה ומארץ ישראל, שהודפסו בקיץ 1943, ונדהם לגלות שהעיתונים היהודיים הללו תיארו שגרת חיים קהילתיים, פוליטיקה, כלכלה, תרבות, בידור ושמחות למיניהן. רק מעט מזעיר הוזכר בהן רצח היהודים בפולין. רוב הדיווחים על כך הסתמכו על כתבי הבי. בי. סי ונדחקו לעמודים זניחים. כותרות גדולות בעיתוני ארץ ישראל סיפרו על ערבים שהרגו שתי פרות השייכות לקיבוץ. ואז מעיד ויזנטל כי החל לשאול את עצמו האם עודנו עם אחד.
ויזנטל לא יניח לעולם ולעם היהודי ולמדינת היהודים לשכוח את השואה וגם לא לשכוח את הנאצים הערבים הפלשתינים. הוא הביא מסמכים שהעידו על שיתוף הפעולה בין הנאצים לערבים וכן ראיות לכך שראשי הקהילה הגרמנית הטמפלרית בארץ ישראל עשו יד אחת עם הערבים. המנהיג הערבי הפלשתיני חאג' אמין אל חוסייני, שהבריטים מינו למופתי הגדול של ירושלים, הציע את עזרתו להיטלר ואף נפגש איתו ועם כמה מראשי משטרו, בהם הימלר ואייכמן אותו צד ויזנטל כידוע. המופתי הערבי הפלשתיני הנאצי התלווה אל אייכמן בעת ביקוריו באושוויץ ובמיידנק, כדי לעמוד על יעילות פעולתן של המשרפות.
ויזנטל לא יניח לעולם ולעם היהודי לשכוח את משתפי הפעולה היהודים עם הנאצים, והוא הביא אותם לדין, לרבות חברי מועצות היהודים ("היודנראטים") שהקימו הנאצים, אנשי המשטרה היהודית, יהודים שמילאו תפקידי "קאפו" במחנות הריכוז ועוד. המרדף אחרי משתפי הפעולה היהודים היה חשוב לו לא פחות מצייד הנאצים. בעיניו היו כולם מנוולים. מכתב ארוך כתב ויזנטל ל
אורי אבנרי, ובו תקף את השמאל החדש, וכך הדגיש כי כבן העם היהודי המכיר היטב את תולדות ייסוריו, הוא יודע שבכל תקופה היו יהודים אשר הילכו בחוצות כששלט תלוי על צווארם ועליו הכתובת - בוז לנו. בסופו של דבר הם התגלגלו אל פח האשפה של ההיסטוריה. "הגעגועים אל פח האשפה מניעים אולי גם אותך", כך כתב ויזנטל במכתבו לאורי אבנרי, וחתם "בבוז".
השקפת עולמו של ויזנטל כניצול שואה יהודי וצייד נאצים היתה: רצח עם אינו סכנה האורבת רק ליהודים. הנאצים רצחו גם צוענים ובני קבוצות אחרות שסיכנו לדעתם את טהרת הגזע הארי. לא פשע נגד העם היהודי לבדו הינה השואה, אלא פשע נגד האנושות כולה. כאז כן היום.
ויזנטל קבע וחשף ברבים שהפושעים הנאצים לאלפיהם מצאו מקלט ובני ברית בעולם הערבי. הערבים ראו בנאצים בני ברית טבעיים ובעלי כישורים מקצועיים נחוצים ביותר. הערבים נעזרו בנאצים לארגון כוחות משטרה ומנגנוני תעמולה, לרבות תרגום הספר "מיין קאמפף" של היטלר יימח שמו וזכרו, ושילבו אותם בייצור טילים ונשק כימי. אלויס ברונר, אחד מעוזריו של אייכמן, שישב תחילה בדמשק ולאחר מכן בקהיר, אירח באושוויץ את המופתי חאג' אמין אל חוסייני. כך חשף שמעון ויזנטל את הברית השטנית בין הערבים לנאצים, כשהנאצים מכשירים את הערבים לרצח העם היהודי, כנשקף גם מן התעמולה האנטישמית האירנית הערבית והפלשתינית הקוראת להשמדת יהודים ומדינת היהודים.
