עמיתי איציק וולף קרא כאן ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, להעמיד לדין את עמוס שוקן, אלוף בן ועמירה הס בעקבות מאמר ההסתה של האחרונה, בו עודדה את הפלשתינים לידות אבן על חיילים ואזרחים. הוא כמובן צודק לגמרי, אך תהיו בטוחים שזה לא יקרה.

לחבורת הארץ יש חסינות תמוהה, שלא לומר שערורייתית. כאשר ברח אורי בלאו ללונדון, אחרי שרמס ברגל גסה את ההסכם עם השב"כ בפרשת ענת קם, לא עשתה המדינה את המובן מאליו: לבקש מבריטניה לעוצרו ולהעבירו ארצה. עמוס שוקן, אשר מימן את שהייתו של בלאו בלונדון, אפילו לא נחקר בנוגע לשיבוש ההליכים לו היה שותף. ואחרי כל זה, בלאו זכה להסדר טיעון מגוחך של שישה חודשי עבודות שירות.

בפרשת בן זיגייר הפר הארץ את צו איסור הפרסום, והיה צורך בפנייה של הפרקליטות לעורכי דינו כדי שהפרסום הבלתי-חוקי ייפסק. וינשטיין החליט שלא להעמיד איש לדין, באומרו שהוא מסתפק באזהרה. אז עכשיו היועץ הרופס הזה יעשה משהו? הוא הרי ימצא ק"ן טעמים לטהר את השרץ ולכנותו "הבעת דעה", "חופש הביטוי" וכל שאר הביטויים – שמשום מה מופעלים בדרך כלל בעיקר לטובת צד אחד של המפה הפוליטית.

אולי כדאי להזכיר לרשויות אכיפת החוק שני דברים. האחד: עיקרון השוויון בפני החוק. השני: הארץ הוא עיתון שולי הנמצא בגסיסה, אז תפסיקו לפחד ממנו ו/או לתת לו את הכבוד הבלתי-ראוי.

14 שנים מצליח עזאם גאנם להחזיק ברשותו מבנה בלתי חוקי שהקים בשכונת סילוואן שבירושלים, בשטחו של הגן הלאומי עיר דוד. 14 שנים של פסקי דין והחלטות וצווים ומה לא – והמבנה עודנו עומד על תלו. איך זה קורה? משום שהמשטרה מפחדת לפעול במזרחה של ירושלים בכלל ונגד עבירות בנייה בפרט. הרי הכל יודעים, שכדי להרוס מבנה כזה יהיה צורך בגיוס של עשרות שוטרים, מתוך חשש שאכיפת החוק תביא למהומות לאומניות שסופן מי ישורנו. אז למה להסתבך? מוטב שהמבנה יעמוד שם, כי הוא הרי אינו מפריע לאיש.

הפחדנות הזו מעניקה חסינות לעבריינים, כמובן בתנאי שהם שייכים למגזר האתני הנכון (ערבים ישראלים, בדואים, פלשתינים); המשטרה יודעת יפה מאוד לפעול נגד בנייה בלתי חוקית של מתנחלים. שלא תבינו אותי לא נכון: אני נגד עבירה על החוק בלי שום קשר לזהותו הפוליטית של העבריין, ואין להשלים עם בנייה בלתי חוקית בשכם, בהרצליה או בבית אל. אך כאשר יש מי שמקבלים חסינות משום שהם בריונים – הופכת העבריינות לנורמה.

מעניין לעניין כמעט באותו עניין. כמה מאות מטרים צפונה מסילוואן, מעניקה מדינת ישראל חסינות לפורעים מוסלמים בהר הבית. די בכך שהם יזרקו כמה אבנים כדי שההר ייסגר למבקרים יהודים – שגם כך אינם מורשים להתפלל או אפילו להניע את שפתותיהם, מחשש שהמוסלמים יתרגזו. ואם מטח האבנים מתגבר, עשויים כוחות הביטחון לפנות את רחבת הכותל. לא את המתפרעים שעל ההר, אלא את קורבנותיהם שלרגליו. מישהו פה השתגע.

"הגם שאין חולק כי יו"ר ועד אינו נהנה מחסינות או מפריבילגיות מיוחדות שעה שבאים לשקול שינוי ארגוני, הרי שהוא בהחלט ראוי להתייחסות רגישה יותר". דברי שופט בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב, אורן שגב, בעניינו של חגי מטר, יו"ר ועד עובדי מעריב שלא נקלט מחדש בעיתון לאחר מכירתו לשלמה בן-צבי. שגב דחה את בקשת ההסתדרות לכפות על בן-צבי להעסיק את מטר, אך לא הסתיר את דעתו: היה מקום שההחלטה תהיה הפוכה.

התחושה למקרא הדברים היא, ששגב אומר א' ומתכוון לב': הוא אומר שאין חסינות ומתכוון שיש חסינות. נכון, הוא קורא לזה "מאמץ מיוחד", "יתר רגישות", "התייחסות רגישה יותר" – אך המנגינה ברורה מאוד. אם הכיוון הזה יימשך, כל מה שיצטרך לעשות עובד כדי להבטיח את מקום עבודתו, הוא לפעול במסגרת הוועד – ואז יוכל לטעון במקרה של פיטורים שמדובר בהתנכלות. כמו במקרה של עובדות בהריון, נטל ההוכחה עובר משום מה למעביד, שצריך להוכיח מה שלא עשה – שלא פיטר את חבר הוועד בשל היותו כזה.

עם אמירות משונות וחד-צדדיות כאלו, בל יתפלאו שופטי בית הדין לעבודה על כך שהמעסיקים רואים בו יותר ויותר שלוחה של הארגונים המקצועיים, ומנסים שוב ושוב לבטל אותו.

אפשר להתווכח על הצעד הקיצוני בו נקטה השבוע השופטת ורדה אלשיך, כאשר הגיעה לביתה של פושטת הרגל רחל סופר וקיימה שם דיון, אך במהות היא צודקת לגמרי: אסור להעניק לחייבים חסינות מפני פרעון חובותיהם. הלב היהודי מתעורר למראה פושטי הרגל, שהם אשר באים לבית המשפט ומבקשים לסייע להם וללכת לקראתם. זה בסדר גמור, אך אסור לשכוח את הנושים – מי שהלוו להם כספים, בדרך כלל בתום לב, וכעת ניצבים בפני שוקת שבורה. לכן, במקרים הקיצוניים של זלזול מתמשך בבית המשפט ובהוראותיו, וכאשר ברור שהחייב יכול לשלם אבל לא רוצה, בהחלט יש מקום לשלוח אותם לבית הסוהר עד שיתעשתו ויצייתו.

אחרי התבוסה של מכבי תל אביב לריאל מדריד (יום ד', 10.4.13), עסקו הפרשנים בניתוח הסיבות, וכרגיל מצאו שכל העולם ואשתו אשמים – חוץ מהם. שמעתי וקראתי לא מעט פרשנים לפני המשחק, וכמעט כולם אמרו שלמכבי יש סיכוי טוב, ריאל לא מי-יודע-מה חזקה, מכבי באה במומנטום חיובי בעוד אצל הספרדים המומנטום שלילי, דווקא טוב להתחיל את הסדרה במשחקי חוץ, שיתרון הביתיות של ריאל הוא בעצם חיסרון ועוד ועוד.

הקשקשנות הזאת מלמדת, לפחות נכון לעכשיו, שהפרשנים הללו לא ממש מבינים ו/או שהם חיים תחת מנטרת "הקבוצה של המדינה". ומה שיותר חשוב: מותר להניח שהשאננות והיהירות הללו חלחלו גם לשחקנים ולמאמנים, כי אם כולם אומרים – כפי שקבעו הגששים ב"אופסייד סטורי" – כנראה שזה נכון. אבל מובן שבהפסד אשמים רק דייוויד בלאט וליאור אליהו ושון ג'יימס; לפרשנים יש חסינות.

חוקי התנועה וההיגיון לא חלים על רוכבי אופניים ואופנועים בתל אביב. עובדה: הם נוסעים על המדרכה וחונים עליה כאילו הייתה כביש לכל דבר. הפקחים – אם בכלל יש כאלו ברחובות העיר – מעניקים להם חסינות מוחלטת. בעוד מכונית החונה באדום-לבן תיקנס, אופנוע החוסם את המדרכה יעמוד לו בשלווה. בעוד נהג מכונית שיסע על המדרכה מסתכן בדין פלילי, נהג אופנוע (שלא לדבר על אופניים) שיעשה את אותו הדבר, ינזוף בחופשיות בהולכי הרגל המפריעים לו. תמיד אומרים שאצלנו מתעוררים אחרי שמתרחש אסון; דומה שזה המצב גם כאן.