"יותר מכל, אני זוכר אותו מעשן. עם סיגריה בזווית הפה, פולט את העשן, מתענג על כל יניקה. אוחז בסיגריה המתכלה, עיניו הכחולות מקרינות את המופנמות שאפיינה אותו כל כך, את האכפתיות, את השקט שאפף אותו. כמו בטקס קבוע היה דודיק מקפיד לעשן לפני יציאה למארב, וגם אחריו, מסמן לעצמו, ולנו, עוד וי ביומן, עוד חזרה לשגרה אחרי פעילות מבצעית.
איני זוכר אם עישן לפני המרדף האחרון. על מה חשב? האם דאג? אולי לא הספיק לחשוב? אולי היה עסוק בהכנות למרדף? האם עברה בראשו המחשבה שגורלו עלול להיות כגורלו של שליימל'ה סבירסקי ז"ל, חברנו לגרעין וחברו לחדר, שנפל ארבעה חודשים לפניו, כשהשניים תפסו מחסה מירי מרגמות לעבר כפר רופין? האם, כדרכו בקודש, התגעגע אל הבית, אל אימא? אל אבא?
דודיק מעולם לא חשב להיות לוחם מהולל. בטח שלא ראה עצמו, בדמיונו, נופל בקרב בתוך שטח מדינת אויב, בהיתקלות עם מחבלים שלילה קודם ירו מרגמות על מושב עין יהב. כזה היה דודיק, אנטי גיבור. לא שש אלי קרב, חיפש את השקט, השלווה.
תחילת השירות לא הייתה קלה עבורו. דודיק לא חיפש אתגרים צבאיים. הוא התגעגע הביתה וקילל כל רגע, אך מעולם לא נשבר. כל מנוחה ניצל כדי לעשן ובעיקר לא התבייש לדבר על קשייו. בזמן הפנוי אהב לשחק כדורגל. הוא היה חלוץ אימתני של נבחרת הגרעין שלנו.
אך למרות כל זאת, דודיק היה גם לוחם מצוין. תמיד התייצב כשהיה צורך לבצע משימה. מעולם לא היסס. כך גם נפל, בתום מרדף ארוך ומתיש, כשהוא חלק מהכוח הסורק אחר המחבלים עמוק בשטח ירדן, ביודעו כי יפגע בהם רק בקרב פנים אל פנים תוך סיכון חייו שלו.
דודיק נפגע מכדור בראשו. לא היה לו סיכוי. הוא נפצע אנושות ומת זמן קצר לאחר מכן. אנחנו חיסלנו את המחבלים, אבל הדרך חזרה לתוך שטח ישראל הייתה ארוכה וקשה. צעדנו בדממה לעבר המסוק הממתין, כואבים. יהונתן לביא (ג'וני) נשא את דודיק על גבו, ואנחנו לא יכולנו שלא לחשוב על הוריו של דודיק ואחותו, שבאותם רגעים עדיין לא ידעו שדודיק שלהם איננו.
אנחנו איבדנו חבר קרוב, בן משפחה ממש. הכרנו עוד בכיתה י"א, כשהתארגנו כגרעין. היינו קבוצה מגובשת מאוד, מחוברת מאוד. כך גם הקשר ההדוק עם משפחתו של דודיק, ההורים שמעון ויהודית שנפטרו לפני שנים אחדות, האחות הילה והאחיות התאומות אדווה והדר, שנולדו 11 חודשים לאחר שדודיק נפל.
מדי שנה אנו פוקדים את קברו של דודיק. כבר עברנו את גיל שישים, אך החברות נותרה כשהייתה. למרות שהזמן חלף - כבר 43 שנים מאז נפל - נותרו גם הזיכרונות מדודיק מוחשיים וחזקים, והגעגועים העזים לחבר שנשאר בן עשרים".
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
