שישים שניות על עברי: התגייסתי ל-26 חודשי שירות חובה בצבאנו, אך השתחררתי בלי תקופה בלתי-נמנית (תב"ן - הידועה כ"קבע דפוק") אחרי 36 חודש.
מדי פעם עולות ויורדות מחשבות על קיצור שירות החובה - ואני בעדן, למרות הניהול השערורייתי של משאבי האנוש, שממאפיין מאז ומתמיד את צבאנו, שיודע לבזבז את און העלומים ואת רצונם, כדי לקדם את הגנרלים הלא-מוכשרים שלו. איני מאמין בשירות צבאי כערך, אלא כאמצעי, שנועד למשימה החשובה של הגנה על ביטחון מדינת היהודים.
כשדנים בקיצור השירות אפשר לזכור את הססמה, "שוויון בנטל", שהיהיר, שהונה את העם (אינו הראשון ולא יהיה האחרון), וחבריו עשו לה שם רע. במקביל, בועטת בנו ססמה חבוטה אחרת, "צבא העם".
מעולם לא היה שוויון בנטל, כיוון שצבאנו אינו צבא העם. הוא צבא הגברים, שנשים הנן כינור שישי, או שנים-עשר, בו. והוא רק צבאם של היהודים - וגם רק של חלקם - למרות שמשרתים בו גם לא-יהודים.
אין שוויון בנטל, כיוון ששירות טפילי בגלי צה"ל, תחנת ההסתה השמאלנית, שמריץ קצין חינוך ראשי על חשבוננו (זוכרים את הססמה, "צבא ממלכתי"?!), או בכל מסגרת אחרת של פרזיטים במסגרת ארגונו המיותר לחלוטין - אחד מני רבים בצבאנו - אינו יכול בשום פנים ואופן להשתוות לשירות של ש"ג במפקדה עורפית של חטיבה.
מי שקבעו את החוקים, שהקימו את הצבא ואת שירות המילואים - כלומר, דוד בן-גוריון ואנשי חצרו - ראו לנגד עיניהם צבא גברים יהודי - בנוסח הצבא הבריטי עם תבלינים, שייבא יגאֵל ידין מביקורו בשווייץ. הוא נועד להיות צבא לוחם, שייגן על בטחון המדינה באמצעות שלושת נדבכיו: צבא חובה, צבא הקבע וצבא המילואים. המודל החזיק מעמד, למרות חריקותיו - כיוון שמעולם לא נדרשנו למלחמה בנוסח מלחמת קוממיותנו, שנמשכה כשנתיים (מדצמבר 1947 עד מארס-אפריל 1949), או מלחמות העולם בבריטניה ובארצות-הברית, שנמשכו ארבע-שש שנים.
צבא החובה נועד לתת את התגובה הראשונית לאיומים על בטחון המדינה, בעודו מערכת הדרכה גדולה, שמכשירה אנשי מילואים להמשך הדרך. כלומר, אין די בביטחון השוטף. בסוף שירותם, צריכים חיילי החובה להיות כשירים לאייש - כלוחמים וכתומכי לחימה - את מערך המילואים. וָלא, הם בזבזו את זמנם משך שנות שירותם. זאת, כיוון שלרוב אנשי המילואים - כולל הקצונה הזוטרה - אין כל הכשרה צבאית נוספת עד קבלת הפטור משירות ביטחון.
מכאן, ברור, שאלפי חיילי הזיבורית, שגודשים את מתקני העורף, הנם סרח-עודף, שלבטחון המדינה אין שום תועלת בהם. אדרבא. הם רק אחד מנזקיו של עיקרון "צבא העם", המגייס אלפים שאינם רוצים לשרת, ונאבק לשומרם במסגרת, תוך עשייתו בכישלון רב תפקידים, שהמדינה מאסה בהם (חינוך, רווחה, התיישבות, ביטחון פנים, אמנות, ספורט ועוד).
עוד פן מעניין של השירות הצבאי בארץ הנו פוליטיזציה גבוהה שלו, המובנית בחוק שירות ביטחון. במסגרת זו חייב לכאורה כל חייל לעבור הכשרה חקלאית. כך, הוקם הנח"ל, כדי שיקים קיבוצים (ארגונים כלכליים-פוליטיים, שנועדו לחזק את המפלגות, שאליהן השתייכו), והם קיבלו אספקה קבועה וגדולה של ידיים זולות, כמעט בעלות אפס (גרעיני נח"ל, אך גם טירוניות במסלול הכללי), כדי שיוכלו לשמור על המונופולים שלהם בחקלאות ובתעשיה. מעניין, כי אף שברור, שאין צורך בחקלאים במדינה, והנח"ל בוטל - הסעיף הבעייתי הזה בחוק לא נמחק.
מלכתחילה, מובנית בחוק שירות ביטחון אפליה מגדרית. נשים יהודיות שירתו בו כשנה פחות מגברים - אם היו רווקות, אם לא הרו, ואם לא הצהירו על דתיותן/אורח-חיים דתי. הצבא אותת לנשים, שאין חשיבות לשירותן, הקצה להן תפקידים נחותים, וגם עצם עין מהשתמטותן, שהגיעה לכמחצית מכל מחזור גיוס.
אין כוונתי לדון בסוגיה המעניינת של שירות נשים, אלא רק בשירות גברים. יתר על כן, גם איני מתכוון לדון בשירות הקבע, שהוא נדבך קטן בצבא, ועיקרו מערכים בחיל האוויר, קצונה בחיל הים ובחיל המודיעין.
גברים יהודיים גויסו לשירות חובה בשנות החמישים למשך שנתיים וחצי, כקבוע בחוק. אז התברר, כי שירות צבאי של שלושים חודש די והותר למשימה הכפולה: ביטחון שוטף והכשרת לוחמים למערך המילואים. הצבא - כולל החטיבות הסדירות - התאמן הרבה, ואייש את מוצבי הגבול. מסיבות כלכליות-פוליטיות החליטה, בתחילת שנות השישים, ממשלת לוי אשכול לקצר את שירות הגברים לשנתיים וחודשיים. מחזורי הגיוס בשנים 1965-1964 זכו לשרת 26 חודש. לאחר מלחמת ששת הימים בוטלה ה"הנחה", ושירות החובה שב להיות בן שלושים חודש - עד שבסוף שנות השישים, בעיצומה של מלחמת ההתשה, הוגדל לשלוש שנים.
היבט אחר של שירות החובה הוא היותו מעין מס: חייל החובה משרת, למעשה, ללא תשלום של ממש. בזמנו קיבלנו "משכורת" של כעשרים לירות, שבקושי הספיקה לקניית בקבוק משקה קל מדי יום, משחת גילוח ומשחה לצחצוח נעליים בשקם; וגם כעת מקבל הלוחם מאות ספורות של שקלים מדי חודש בחודשו, ומהווה עול כלכלי על משפחתו. שירות חובה חינם מעודד את הצבא לגייס אלפי חיילים מיותרים, שמנפחים את מפקדותיו המיותרות. לו שילם הצבא משכורת של ממש לחיילי החובה (אפילו בשיעור של 75 אחוזים משכר המינימום), היינו רואים קיצוץ דראסטי במספר החיילים - כשם שקרה כשהצבא החל לשלם את שכר המילואים מתקציבו. הצבא ייאלץ להיפטר ממרבית הזיבורית, שממלאת אותו כמו מי-שיפוליים בכלי-שיט.
עכשיו, לכאורה הציע צבאנו לוועדת פרי לשוויון בנטל לקצר את השירות הצבאי בארבעה חודשים - מהמחזורים, שיגויסו ביולי 2015. נא לא לשמוח. עד להחלת הקיצור (מארס 2018) יכול הפריץ למות, והכלב יפרוש לגמלאות, ורגע לפני יישום התוכנית ימציא צבאנו איומים ביטחוניים נוראיים - כפי שהוא עושה לפני כל דיון בתקציבו. וכמובן, הכל מותנה בתוספת לתקציב הביטחון של כ-750 מיליוני שקלים. כלומר, בעידן של קיצוצים חיוניים בתקציב המדינה ובתקציב הביטחון - תרגיל בסכולסטיקה ביטחונית.
שוב - מדגים הקיצוץ, המוצע על-ידי ועדת פרי, היטב את האפליה המגדרית ואת הניהול הכושל של משאבי האנוש בצבאנו. כרגיל במקומותינו, ייפול העול על הלוחמים, שימשיכו לשרת 36 חודש, ויזכו אומנם למשכורת קבע בארבעת החודשים האחרונים לשירותם (שיקוצצו משירות הזיבורית). כך, יגיעו הלוחמים מאוחר יותר ללימודים שאחרי הצבא, כשעליהם העול לשרת במילואים. יתר על כן, לוחמים במסלולים מסוימים יידרשו להתחייב לשרת 36 חודש.
הצעה
הרפורמה האמיתית צריכה להיות קיצור שירות החובה של גברים לשלושים חודש, תוך ניצול מושכל של מערכי המילואים לאימונים ולביטחון שוטף. הצבא צריך לחזור להתאמן, כדי שלא יישנו ביזיונותיו במלחמות האחרונות - יחידות ומפקדים בלתי-מיומנים ובלתי-מאומנים, שלא ביצעו את משימותיהם. אמצעי הלחימה מסתבכים טכנולוגית, ואפילו טנק מודרני דורש אימון נרחב בהפעלתו - כמו מטוס.
לשם כך, על הצבא להיפטר מכל התפקידים המיותרים, שנטל על עצמו, ולהתרכז רק בביטחון. הצבא גדול מדי, כיוון שהוא מגייס יותר מדי אנשים מיותרים, ומקצה אמצעים רבים להחזיק במסגרתו את אלה שאינם רוצים לשרת ואינם צריכים. הצבא גדול מדי גם מפני שהמערכת הציבורית שלנו מתרחבת למרות שרמת השירות, שהיא נותנת לציבור, בצלילה מתמדת.
המתכון הוא:
- שירות לוחמים - נשים וגברים - כשירים משך שלושים חודש, בשכר.
- מענקי שחרור נדיבים למשרתי החובה - לפחות, בשיעור של שכר לימוד שנתי באוניברסיטה ממלכתית.
- הקטנה ניכרת בסדר-כוחותיו של הצבא לשש-שבע אוגדות לוחמות בלבד - למקרה של מלחמה כוללת.
- הקטנה ניכרת במעטה (תקורה - אובֶר-הד) של תומכי-לחימה ליחידות הלוחמות.
- צמצום דראסטי במפקדות, בחילות ובארגונים מיותרים בצבא.
- העלאת גיל הפרישה של אנשי קבע קרביים ל-60-55 ושל לא-קרביים ל-67/62 בהתאם לחוק.
הקטנת הצבא תקטין מאוד את ההוצאה להחזקת הצבא, ותשחרר משאבים לתשלום שכר כמעט-הוגן למשרתי החובה. בנוסף, כספים רבים ייחסכו כתוצאה מהארכת השירות של אנשי הקבע. לא יידרשו להכשיר אנשים חדשים, ויימנעו תשלומים שערורייתיים של גמלה לאנשים בשנות הארבעים ובשנות החמישים לחייהם.
אנשים מזדקנים נוטים להיצמד ללקחי חייהם. כיוון, שכאמור, התגייסתי ל-26 חודשי שירות - תחת דגל קיצור השירות - ומצאתי את עצמי משוחרר רק כעבור 36 חודשים - אני חושש שההיסטוריה חוזרת, ובסיכומו של התהליך יוארך שירות החובה.
ראו הוזהרתם.
