בית משפט השלום בבית שמש (השופט אלכסנדר רון) הרשיע (ב-20.12.04) מורה למחשבים בשם דניאל בנעדי בעבירה של תקיפת קטין בן שתים-עשרה בידי אחראי [ראו ידיעה בנושא]. המורה, ששימש באותו יום מורה משגיח בתפילה, נגח באפו של תלמידו בכיתה ח' בתיכון המקיף הדתי 'אמי"ת פירסט' וגרם לו לשבר באף, וזאת בעקבות הופעת התלמיד לתפילה ללא כיפה וסירובו לצאת מבית הכנסת.
בנעדי הכחיש שהיה מדובר בתקיפה וטען כי נזף בילד בלבד. לדברי השופט, "שעה שמתרבים מקרי האלימות בבתי הספר שמקורם בתלמידים, חובה על צוות בית הספר לשמש דוגמא לתלמידים ולעשות כל שביכולתו למניעת אלימות בין כתלי בית הספר. אין הדעת נותנת שבשעה שמתחייבת מצוות ההוראה דוגמא אישית, תינקט בין כתלי בית הספר אלימות מצד מורה הנמנה עם צוות בית הספר". גזר-הדין עדיין לא ניתן, ובקרוב יושמעו הטיעונים לעונש.
בתי המשפט כיום נחרצים מאי פעם לגבי ענישה גופנית שמבצעים מורים בתלמידים כמעט מכל סיבה שהיא, פרט להגנה עצמית או הגנת תלמידים אחרים. בית המשפט העליון (השופטת דורנר) פסק כבר לפני כחמש שנים בעניינה של גננת מחיפה, וקבע כי כל ענישה גופנית שהיא במערכת החינוך אסורה מכל וכל ואינה עולה בקנה אחד עם הנורמות המקובלות בימינו, עם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ועם אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, שמדינת ישראל חתומה עליה. לכך הצטרף פסק דין נוסף של בית המשפט העליון (השופטת ביניש) מינואר 2000 שהטיל איסור כללי על ענישה גופנית כלפי ילדים גם במשפחה.
גם הדין האזרחי במדינת ישראל הולך באותה דרך. סעיף הגנה שהיה בפקודת הנזיקין והגן על הורים ומורים שנקטו כלפי ילד ותלמיד בעונש גופני סביר ומתון בוטל ביוני 2000, וזמן קצר לאחר מכן נכנס לתוקפו חוק זכויות התלמיד המונה את זכות התלמיד שלא להיחשף לכל עונש גופני. חוזרי מנכ"ל משרד החינוך אוסרים מזה שנים רבות על כל צורה של ענישה גופנית, ומורים מועמדים לדין משמעתי בעקבות הפרת ההוראה.
לאחרונה (אוגוסט 2004) פסק גם בית המשפט המחוזי בחיפה בעניינו של מורה שהכה תלמידים ומצא סימוכין לאותו איסור על ענישה גופנית גם בדין העברי. עובדה זו חשובה במיוחד למקרה של בית שמש שכן סיפור המקרה אירע בבית-ספר דתי ועל רקע תפילה. אמנם בדין העברי ישנן גישות שונות בעניין, אך יש להדגיש כי הדין העברי אינו מחייב ענישה גופנית. אין מדובר במצווה מתרי"ג מצוות, אלא לכל היותר דרך לאכיפתה של מצווה אחרת (חינוך או תוכחה) וישנן דרכים אחרות לאכיפת החובה.
רוב המקורות ההלכתיים הקלאסיים אמנם מתירים ענישה גופנית של ילד ותלמיד, אך רק בהתמלא שורת סייגים מחמירים וקשים, וביניהם רק בטווח גילאים מסויים, רק כאשר יש היכרות טובה עם הילד ואופיו, לא מכה חזקה ולא באביזר, לא באופן תדיר ועוד. ויש לדייק - מקורות אלה מתירים אך לא מחייבים.
גישה מודרנית יותר, אם כי היא קיימת כמעט רק בספרות ולא בפסיקה, מנסה לצמצם את ההיתר עד כדי אי האפשרות להשמישו בפועל כלל. על כל פנים, גם לפי הגישות הקלאסיות נראה כי נגיחה באפו של הילד המביאה לשבירת אפו נחשבת ל"מכת אויב" אליבא דרמב"ם ואסורה גם מעיקר הדין. ישנן תשובות של פוסקים במקרים דומים של שבירת גפה של תלמיד שם חייבו את המורה בהתנצלות ותשלום הנזק.
פסקי הדין האחרונים בנדון גם מפזרים את הערפל מעל השאלה האם מורה נחשב ל"אחראי" כלפי קטין, שכן עונש המקסימום של "אחראי" כבד יותר מזה של סתם אדם התוקף קטין בהתאם לחוק העונשין.
לסיכום, ענישה גופנית היתה ועודנה במוקד מחלוקת בין אנשי חברה ומשפט, אך מדובר בענישה קלה כגון מכה על הישבן, אך אין כל הצדקה לנגיחה בפניו של תלמיד, ומקרה כזה צריך לצאת מגדר המחלוקת. גם פסק-הדין של בית-המשפט העליון שהתיר ענישה גופנית במקרים מסוימים לצורך שמירה על הסדר, בוודאי התכוון למקרים קלים יותר ולא למקרה הנידון.
______________
הכותב הוא מומחה לדיני משפחה וחינוך ממכללת "שערי משפט" בהוד השרון.
