מוישנייבה לנשיאות מדינת ישראל

אירועי פרס בוישנייבה כללו מספר רב של אירועים שאורגנו על-ידי לימוד ברה״מ נפתחו בטקס קבלת פנים מסורתית שבו קיבלו עשרות תושבים מקומיים את צביה ולדן ( פרס), בעלה רפי ומשלחת בכירי לימוד ברה״מ לשעבר בשירה בלרוסית מסורתית והעניקו לבאים חלת ענק שנאפתה במיוחד לכבוד האירוע לשם טבילה במלח כמנהג המקום. עשרות רבות מבני המקום עמדו בכיכר המרכזית בכפר ונטלו חלק בשירה לכבוד הקרואים.

מקבלת הפנים עברה המשלחת למה שהיה פעם רחוב וילנה 69 . המקום בו שכן בית משפחת פרסקי. שוב קהל עצום ורב. הבית אינו הבניין שהיה אז. את כל בתי העיירה שרפו הנאצים בשנת 1942 עת הוציאו להורג באש ובירי את כל 2000 התושבים היהודים שחיו במקום. גם בית הכנסת על יושביו ובהם סבו של פרס לא ניצל מאש הנאצים.הבית החדש, גם הוא כמו כל בתי הישוב בהווה ובעבר עשוי עץ. היום,הוא צבוע ונראה קצת יותר טוב מכפי שנראים בתי העיירה מתמונות של פעם אך עדיין נותן תחושה כממעט אוטנטית של מה שהיה פעם. צביה , נרגשת מאוד, הסירה את הלוט מעל שלט שהוצב על הבית בו נכתב כי זה היה ביתו של נשיא מדינת ישראל וחתן פרס נובל לשלום, בנם של יצחק, גצל ושרה פרסקי.

מקיר הכניסה לבניין, מרחק של צעדים ספורים ניצבת הבאר המפורסמת עליה מספר פרס בכל הזדמנות. זו שופצה על-ידי המקומיים שניסו להשיב לה את המראה המקורי מתחילת המאה הקודמת. המודל נראה קצת מוזר. מבנה בסגנון ישן בלבוש חדש. נגשתי עם צביה וצ׳סלר לבאר. על ידה הציבו המקומיים שולחן ועליו כוסות מים מהבאר. החלטתי שלא לעשות הנחות לעצמנו כמו שנאמר: אם כבר אז כבר. הורדתי את הדלי לתחתית הבאר וביקשתי מבתו של פרס להעלותו באמצעות הגלגלת. משהגיע הדלי מלא במים לפני הבאר הושטתי ידי ולקחתי חופן מים . נתתי לצביה( ציקי) לשתות ושתיתי בעצמי. כך, אמרתי לעצמי, גם שרה פרסקי נתנה לבנה שמעון לשתות. ציקי שוחחה ארוכות עם המשפחה שחיה במקום ויעקב אחימאיר, כתב ערוץ 1, עשה מאמץ לראיין אדם מקומי שסיפר כי למד עם פרס בבית ספר בכיתה ג'.

מבית משפחת פרסקי היה זה אך טבעי שנמשיך לאנדרטה שהוצבה לזכר היהודים שנרצחו בשואה. מדובר באבן שחורה הניצבת לפני מגרש ריק אליו הובלו יהודי הגטו המקומי באקציות השונות ונורו בגבם למוות. צידה האחד של האנדרטה הוא מימי השלטון הסובייטי. הכיתוב ברוסית קובע כי כאן נרצחו אזרחים סובייטים על-ידי הנאצים. המילה יהודים, הס מלהזכיר. בצידה השני כיתוב בעברית מהימים שאחרי נפילת ברית המועצות והמציין את יהדותם של הנרצחים. אחרי נאומים של סגן המושל ונשיא לימוד מתפלל רבה של מינסק, הרב שניאור דייטש, אל מלא רחמים וקדיש ומקהלה מקומית שרה שיר אבל בלרוסי. ציקי פרס מחליטה לחרוג ממנהג הנאומים ומודיעה כי דווקא במקום הזה בו נספתה משפחתה היא תשיא תפילה לשלום: עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו, על כל ישראל ועל העולם כולו (משפט שהוסיפה פרס). הקהל היהודי והישראלי מתפלל עימה את תפילת השלום בקול. בתום הנאומים והתפילה התקיים טקס הנחת זרים. ראשונים נציגי השלטון הבלרוסי מניחים זר ענק בחזית, זו הכתובה ברוסית. אני שמכיר את שני צידי האנדרטה, מוביל את הישראלים להניח זרים ואבנים מול הצד האחורי. התקשורת הבלרוסית לא בדיוק מבינה מדוע אנחנו עוברים לחלק האחורי אך כמובן מצלמת וזה מה ששודר בערב במהדורות החדשות בבלרוס.

מגיא ההריגה הגיעה המשלחת לבניין מרכז התרבות של הכפר. כאן נערכה גזירת סרט וקביעת מזוזה באולם בו מתקיימת תצוגת צילומים של פועלו של פרס: ״מרחוב וילנה בוישנייבה לרחוב הנשיא בירושלים״ שנפלה בידי הזכות לשמש כאוצר התערוכה- בחרתי את הצילומים וכתבתי את כל ההסברים שמופיעים ברוסית ובאנגלית. הטקסטים מתארים שלבים בחיי פרס. כך גם התמונות. הילדות בוישנייבה והמשפחה. רצח היהודים, צעדיו הראשונים של שמעון פרס בישראל, תרומתו העצומה לבניין הכוח של ישראל ולביטחונה, ראש ממשלה, מדינאי על ומקדם השלום וכמובן נשיאה של מדינת ישראל. לפני גזירת הסרט אני מסביר לאורחים כי המאמץ להציב בארבע קירות האולם את ההיסטוריה של פרס הייתה כמעט בלתי אפשרית. כדי לתאר את תרומתו של פרס למדינת ישראל ולעם היהודי הייתי צריך להציב תערוכה לאורך כל 170 הקילומטרים מוישנייה למינסק וגם אז לא בטוח שהייתי מכסה הכל. הביוגרפיה של פרס היא ההיסטוריה של מדינת ישראל העצמאית. אני מסכם.

אחרי התערוכה בה קיבל כל אחד קטלוג התמונות באנגלית וברוסית התקיים קונצרט באולם עם ששי קשת בנו אריאל וכלתו גל דה פז שהפליאו במחרוזת שירים , חלקם באידיש. שמוליק עצמון קרא שיר שכתב הנשיא שאותו תרגם עצמון לרוסית ולהקה מקומית הפליאה בשירתה.

אירוע חריג אחד נרשם במהלך שירתה של גל כאשר האיש אשר על ההגברה קיבל התקף כלשהו ,איבד את הכרתו ורעד בכל גופו. חתנו של שמעון פרס ובעלה של ציקי בתו פרופ׳ רפי ולדן ,סגן מנהל בית החולים ״שיבא״ ורופאו האישי של נשיא ישראל זינק ממקומו אל החולה וטיפל בו על רצפת האולם. בחלוף מספר דקות מעוררות חרדה חזר האיש להכרה והובהל לבית החולים.

בתום אירועי פרס בוישנייבה משם נסעו כולם לוולוז׳ין הסמוכה. כאן נצבעו בצבעי כחול לבן לכבוד האורחים מישראל כל גדרות העץ של הבתים לאורך הכביש הראשי המוביל למבנה הישיבה.

המשלחת קיבלה הסבר על ישיבת וולוז׳ין שכונתה ״ אם הישיבות״ ומעמדה בעולם היהודי וחיים צ׳סלר סיפר שהחלטנו, הוא ואני, לקבל על עצמנו באופן וולונטרי לנסות ולהביא לשיקום הישיבה בחללה הפנימי ולהפיכתה לאתר מורשת תרבות יהודית שנכחדה. בישיבה למדו כידוע לכולם סבו של הנשיא פרס וגם סבו שלראש הממשלה , ר׳ נתן מיליקובסקי כמו גם חיים נחמן ביאליק וראשי הציונות הדתית וגדולי הרבנים במאה הקודמת.

בדרכנו חזרה למינסק אחרי יום גדוש כל כך שהוקדש לשמעון פרס הדהדו בראשי מילותיו של סבו, צבי מלצר, שאמר לנכדו האהוב בתחנת הרכבת ממנה יצאו פרס והוריו למסע הארוך לארץ ישראל: בני, תקפיד להישאר תמיד יהודי. אירועי לימוד מגשימים צוואה זו.