הערבים הצמאים לדם העטים עלינו מכל עבר אינם באמת הבעיה האמיתית שלנו. זה נוח לפוליטיקאים לנפח את בלון "מצב החרום" ו"הסכנה הקיומית", ושימו לב שזה קורה תמיד בעת מצוקות אחרות שנופלות עלינו. זוהי נקודת המילוט הפלאית שלהם, מוכנה בדיוק כמו רכב השודדים הממתין בחוץ עם מנוע דולק.
אין כמו שתי דוגמאות מוחשיות ואולטימטיביות כדי להוכיח שהידרדרות העם הזה במדינה שאמורה להיות גן העדן עלי אדמות – הפכה כבר מזמן לכדור שלג ענקי, שנדמה כי אפילו נס לא ימנע את התרסקותו עוד לפני שנספיק לומר ג'ק רובינזון. "
האח הגדול" ו"
יאיר לפיד".
תרבות "האח הגדול" בערוץ הטלוויזיה המוביל והמושחל לכל סלון בישראל – היא התרבות השלטת, תרתי משמע, על השלט ועל חיינו. רדידות, הצצה, פסיכוזה מעוותת, גיבורי תרבות, וכל מה שתרצו כדי להשלים את פאזל חיינו השואף הרחק אל מתחת לאפס. את תרבות הביבים הזו אנו מייצאים מחוץ לקופסת הטלוויזיה, ביחד עם יציר כפיה שהגיח משם – "יאיר לפיד".
לא הייתה יכולה להיות דוגמה טובה יותר מ"יאיר לפיד" לכאוס בו אנו מנסים להתמודד ביומיום, וחוסר הכישורים המינימליים שאנו מוכיחים כדי להרים את ראשנו ואת אפנו מעל הביוב שנפלנו אליו.
עצם כתיבת הדברים מעלה את חמתם של רבים מהקוראים היודעים שנכונות הטענות – אבל ישנאו את הכותב כי... הם צופים ב"אח הגדול" (סתם בשביל הכיף...) ו/או בחרו ב"יאיר לפיד" (כי הוא שידר תקווה ושינוי בצורה משכנעת מאוד).
מאחר שכל העובדות ה"פשוטות" מדירות שינה מעיני כל מי שחשב להתחיל לישון בשלווה אחרי הבחירות האחרונות, זה הזמן להיכנס לחדר הפסיכולוג והפסיכיאטר כדי לשכב על הספה ולבחון את הדברים, בפנים...
מה סוד ההרס העצמי שלנו? של רובנו?
מדוע תרבות האפס - בלשון המעטה - שולטת?
מדוע "אחד בפה ואחד בלב" איננה נורמה פסולה בישראל?
מדוע "אנחנו יודעים" ו"אנחנו עושים" – רחוקים בישראל כמזרח ממערב?
מדוע אסור להעליב את התוצאות שמיד "על ראש הגנב בוער הכובע", ומותר להכניס את החומרים לצורך הכנת "המתכון המעליב"?
מדוע "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" לא קיים בישראל, לא בכנסת, לא בשירות הציבורי, לא במערכת החינוך, ולא בברים? אם למישהו נדמה שהפכתי אנגלי המבקש מהישראלים לשתות תה בשעה 5 אחר-הצהריים ולצחוק מבדיחות עם תרגום, אזי לא רק שלא התחיל להפנים את הדברים, אלא שהכעס על תוצאות האמת מרתיח אותו עד כדי זעם בלתי נשלט.
לא ביקשתי לבטל את תוכנית "האח הגדול". אפילו לא ביקשתי את התפטרותו של "יאיר לפיד" מהממשלה והכנסת. מעולם לא ביקשתי לטאטא את הזבל מתחת לשטיח. זה לא המקום שהוא ייעלם בו.
אבל רבאק...
מדוע אין ראייה מעט יותר רצינית רגע אחרי שסוגרים את הטלוויזיה לאחר הצפייה ב"אח הגדול"?
מדוע אין הכאה על חטא כאשר מבחינים שהפוליטיקאי שבחרנו בו "הוא לא זה"?
מדוע בכביש מספיקה סטייה קטנה של הנהג האחר מהנורמה שאנו חושבים לנכונה – כדי לצאת ו"לגמור אותו"... וכאשר הדברים נוגעים למהות חיינו אנחנו מוותרים מראש כאילו לא דם עצבני זורם בנו?
מדוע חרם צרכני יכול להגיע מקסימום לחרם צרחני?
מדוע לא בוחרים במועמד לכנסת שמביא קבלות, וכן בוחרים בשיפוצניק שלא נותן קבלות?
מדוע מחפשים את ה"קלון" רק בהחלטות בית המשפט, וכל ה"קלון" שהפוליטיקאים נתפסים בו חדשות לבקרים (בחסות התרבות הזו) עובר לסוחר כי הלוגו שלנו הוא "כולם מושחתים"? "יאיר לפיד" יכול להיות הברכה הכי גדולה שנפלה על עם מטומטם שיודע להרוס עצמו במודע, בחוסר מודעות עצמית וציבורית. "יאיר לפיד" הוא המיחזור הטוב ביותר של הגרוע ביותר. "יאיר לפיד" הוא האור שאמור להאיר להרבה מטומטמים את הדרך להגיע ללפיד האמיתי – למרות שכל הנתונים מוכיחים כי בישראל ההיסטוריה חוזרת ממוחזרת במפעל שאינו יודע להפיק טוב מהחומר הממוחזר.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
