במחנה השלום אבלים. חזון חלוקת
הארץ אינו אפשרי עוד, והתוצאה הבלתי נמנעת היא 'מדינה דו-לאומית'. "קץ המדינה היהודית"', קונן
יוסי שריד בתוכנית מיוחדת שערוץ 10 הקדיש לנושא. לאחרונה הצטרף לפוביה הדו-לאומית אפילו נתניהו - כלפי חוץ עדיין ראש 'המחנה הלאומי'.
יוצרי הפאניקה המלאכותית הזאת צריכים להתמודד עם הניסיון הקודם לחלק את הארץ - החלטת עצרת האו"מ מ-כ"ט בנובמבר 1947. בשטח שהוקצה שם למדינה שהוגדרה "יהודית" ישבו ליד 598,000 יהודים גם 497,000 ערבים - כמעט שוויון! כלומר, פתרון 'החלוקה' ההוא הכיל בדיוק את מה שמפחיד היום את המתנגדים ל'שלמות הארץ" - סכנת מדינה דו-לאומית. מה שהציל את מדינת ישראל מלהיות "דו-לאומית" הייתה יציאת הערבים שהתרחשה במלחמת העצמאות. רק היא יצרה את הרוב היהודי הדמוקרטי המוצק, אותה "מדינה יהודית" שעל אובדנה מתאבלים היום שריד וחבריו.
אבל מחנה השלום, ולא רק הוא, מתנגד לרעיון ה"טרנספר", ובצדק, ולכן אלו הם היו שם בימים ההם - מדינת ישראל לא הייתה מוקמת מלכתחילה כי היו יותר מדי ערבים בשטח, או - שגם יוסי שריד היה מקים את המדינה למרות מצב דמוגראפי שהיה גרוע יותר ממצבנו היום, בין הים לירדן. על מה נשענת אפוא צדקתם הגדולה של אנשי השמאל? על תורתו של כהנא?
אלא, שמנסחי תוכנית החלוקה של 47' סברו אחרת. לדידם, המדינה בכל זאת תהיה יהודית, אם לא כל הערבים שבתוכה יהיו אזרחיה, כי אם אזרחי מדינת הלאום השכנה (ה'פלשתינית'). לא הימצאותם הפיסית במדינה היהודית נראתה כמכשול, כי אם סכנת מאיוריזציה, הפיכתם לרוב פוליטי. על הסכנה הזאת חשב האו"מ להתגבר ע"י כך שתושב ערבי ביפו, למשל, יצביע בשכם.
את העיקרון הזה אימצו גם חכמי אוסלו, שהתירו לערביי ירושלים המזרחית אשר סופחו לישראל הריבונית אך לא נעשו אזרחיה, להצביע בבחירות לאוטונומיה ב"גדה" - בירושלים (בדואר, ברחוב צלאח-א-דין).
בכלל, הניסוי הירושלמי בדו-קיום חומק משום מה מעיני המשקיפים, למרות חשיבותו. למשל, העובדה שרוב מבין מאות אלפי ערביי העיר מעדיף ריבונות ישראלית, ולא פלשתינית. כמו-כן מתעלמים מלראות את שיתוף הפעולה בין בני שני העמים בחיי היום יום. הסתכלו בקניונים, היכנסו לבתי החולים, לכל מונית, מסעדה ומפעל, ותראו! זה אינו סיפור אהבה, אבל כן - סיפור הצלחה. ירושלים המאוחדת מוכיחה שדו-קיום אנושי ופונקציונאלי - אפשרי.
התנאים הדמוגרפיים טובים היום מאי פעם. במקום יתרון ערבי של 6 ילדים למשפחה בממוצע במאה הקודמת, כעת יש כמעט שוויון: 3 ילדים אצל הערבים ואצל היהודים. ובכ"ז מוטב שערביי יו"ש ימשיכו ליהנות מן האוטונומיה שלהם כפי שהיא היום, שבמסגרתה הם בוחרים את נציגיהם לשלטון-הבית שלהם. זכות ההצבעה הלאומית החסרה להם תיתכן רק באותו חלק של ארץ ישראל (פלשתין בלשונם) שהאנגלים הפרידו לצורך זה ב-1922 מן "הבית הלאומי" היהודי והיום הוא "ירדן". שם, בניגוד למערב-ארץ ישראל, יש רוב פלשתיני ניכר ואין כל לאום אחר, שם, בחלוקת הארץ הראשונה, ייוחדו שלושה רבעים משטח "הבית הלאומי היהודי" למדינת לאום ערבית-פלשתינית.
מכל בחינה שהיא, אין מניעה שכל הערבים במערב א"י יחיו חיים מלאים במדינה יהודית, לבד מסיפוק מאווייהם המדיניים. לשם כך חולקה הארץ פעם אחת, והחלוקה ההיא מגשימה את חזון 'שתי המדינות לשני עמים'. אחת היא, אם המדינה הזאת תיקרא 'ירדן' או 'פלשתין'. חלוקה שנייה, של הרבע שנותר ליהודים, אינה חזון אלא קללה.
אם אכן, כפי שחושש השמאל, החלוקה הזאת אינה אפשרית עוד, יש לברך "שהחיינו".
