ביקור בית אצל דאלי

ציור זה המוביל את התערוכה, הוא סמל לאובססיה הסקסואלית של דאלי, וצויר בקיץ 1929, כאשר גאלה ובעלה המשורר פול אלוארד, ביקרו אותו בביתו בקטלוניה, יחד עם חברים נוספים.

זהו ציור אוטוביוגרפי של דאלי הממחיש את תשוקתו של דאלי לגאלה אשר עזבה את בעלה למענו והפכה לאשתו ובת זוגו של דאלי לאורך כל הקריירה שלו (בניגוד לפיקסו שהחליף נשים והתחתן ארבע פעמים). החרגול בציור מזכיר את העובדה שהנקבה טורפת את הזכר עמו הזדווגה.

דאלי הרבה לצייר את גאלה והעריץ אותה כמוזה שלו. הוא אף קנה לה ארמון בפובול, חירונה. היא מופיעה בציור ענקי בחזית הקיר באולם הכניסה למוזיאון דאלי בפיגרס. הוא השתמש בה לציור מדונה ונושאים דתיים. היא מופיעה יחד איתו בציור התקרה ב"אולם הרוחות" בפיגרס. בתמונה ידועה נראית גאלה חושפת שד אחד, בתמונה אחרת היא מופיעה בעירום מלא כדמות אלה, תמיד יפהפיה ואצילית.

ציור זה גרר הרבה ניסיונות לפענוח ופירוש, שכן חשוב להבין מה יחסו של דאלי להיטלר. בשעה שפיקסו מצייר את יצירת האלמוות שלו "גרניקה" בה הוא מתאר את זוועות המלחמה באדם ובחיה, יחסו האמביוולנטי של דאלי, אומנם כראוי לסוריאליסט, מבקש הסברים.

בניתוח התמונה למרכיביה נראה, כי במרכזה צלחת עגולה על מצע של נוף הררי, ימי, סוריאליסטי. בצלחת זרוק צילום קטן ומקומט של היטלר - הרמז היחיד לנושא המדובר, וחמש שעועיות. מעליה תלוי "עץ החיים" נבול, וממנו משתלשלת אפרכסת טלפון שממנה נוטפת טיפה (דמעה?). בצד הימני - מטריה (סמל לביטחון?) ומאחריה דמות אישה. בקצה הצלחת עטלף הקשור למין עכבר. הצד השני של האפרכסת נראה ככובע אכול שוליים (תקשורת גרועה?).

האם התמונה כולה, המצוירת בגוונים של אפור, מעידה על הסתאבות חברתית, אובדן המטריה הביטחונית כלכלית (חוסר תעסוקה מתרחב באירופה), והשתלטותו של הרודן היטלר דרך אמצעי התקשורת?

דאלי עצמו כתב, כי המטריה היא בעקבות זו של צ'מברליין והציור העגום נראה לו נבואי. "אני מודה שעד עתה לא הצלחתי לפתור את החידה של היטלר".

זהו ציור אחד מתוך שלושה העוסקים בהיטלר. פסיכואנליטים מסבירים, כי העיסוק בהיטלר נובע מחיים בפחד בצילו של אבא שתלטן (אמו מתה כשיהיה בן 17). יש הרואים בכך פחד מאימפוטנציה ויש הרואים בתמונה רמזים לחינוך ללאומניות של היטלר, נושא ששבה את ליבו של דלי. מכל מקום, הסוריאליסטים, אליהם השתייך דאלי, ובראשם הסופר והוגה המניפסט הסוריאליסטי, אנדרה ברטון, האשימו את דאלי בהאדרת שמו של היטלר, ודאלי נודה והודח מהקבוצה.

בשנת 1940, תחילת מלחמת העולם השנייה באירופה, עברו דאלי וגאלה לארה"ב, שם גרו שמונה שנים. ב-1947 חזר לספרד ואת שארית חייו העביר דאלי בקאפ דה קרוס, קטלוניה, שם התגורר עד מות אשתו. העובדה שבחר להתגורר בספרד תחת שלטון פרנקו, משכה אליה ביקורת קשה מצד אמנים רבים.

דאלי תמך בפאשיזם של פרנקו, אשר שלט בספרד בעזרת היטלר ומוסולוני. בניגוד לפיקסו שהצהיר (וכך עשה) כי לא יחזור לספרד כל עוד פרנקו בשלטון. דאלי חזר לקטלוניה בתום מלחמת העולם השנייה, התקרב לשלטונו של פרנקו ואף הכריז כמה הצהרות שתמכו בדיכוי שביצע משטרו הפשיסטי של פרנקו. דאלי שלח מברקים לפרנקו, שבהם בירך אותו על חתימתו על גזרי דין מוות לאסירים פוליטיים.

משטר פרנקו גילה סובלנות לאקסצנטריות של דאלי, ולו גם משום שהיה בין האמנים היחידים בעלי שם עולמי שהסכימו לגור בספרד הפשיסטית. עם זאת, הפגין דאלי חוסר ציות פומבי בכך שהילל את המשורר פדריקו גרסיה לורקה, גם בשנים שעבודתו של לורקה הייתה מוקצית ואסורה בספרד. יש הרואים בהתנהגותו של דאלי המשך לקו הרציף של גישה אגוצנטרית, נהנתנית, שהדריכה את דאלי במשך חייו.

מוזר גם יחסו של דאלי אל האמן לואי בונואל, ידידו ושותפו לסרטים "הכלב האנדלוסי" ו"עידן הזהב". בשנת 1942 פעל דאלי לסילוקו של בונואל מעבודה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק. הוא הוקיע את בונואל כקומוניסט ואנטי דתי. בונואל נאלץ לעזוב למקסיקו, שם נשאר רוב הזמן.

דאלי, המופע והקולנוע:

דאלי נמשך לאמנות הקולנוע המאפשרת לו לחקור את הבלתי נודע דרך המידיום הרב-מימדי שהקולנוע מציע. הזכרתי את שני סרטיו יחד עם בונואל. בנוסף, עבד עם היצ'קוק על סצנת החלום בסרט Spellbound דאלי העריץ את האחים מרקס ואת הרפו המיוחד. הוא יצר סטים ומיצבים בהם הופיע בעצמו ובכך היה לאמן 'הפרפורמר' הראשון. בתערוכת היריד העולמי בניו-יורק (1939) הציג מיצב בשם "החלום של ונוס" הכולל במה ואנשים חיים שעורר "רעש" ותגובות רבות.

מבקרים רבים ראו ביצירות המאוחרות שלו, בעיקר בארה"ב, קיטש, מסחריות. כיום רואים בו אמן שהקדים את זמנו ובישר את זרם הפופ ארט שעתיד לכבוש את האמנות המודרנית של שנות ה-70-60 (אנדי וורהול ועוד).

בהערכה מחודשת זו נראה, כי השפעתו של דאלי על ההיסטוריה של האמנות נראית עכשיו חזקה יותר מתמיד, והקסם שלו רק ממשיך להתעצם.

מוזיאון-תיאטרון גאלה ודלי בפיגרס הוא אכן המקום האולטימטיבי להכיר את דאלי המופרע / הגאון - שני תארים המתחברים אצלו להפליא. כאישיות מוחצנת במופגן, אין הוא נרתע מהאקסטרווגנדי, הצבעוני, המצועצע, חסר הרסן. הידע המופלא שלו באמנות קלאסית ועכשווית בדורו, מתבטא באלוזיות ורמזים ליצירות אלה ביצירות שלו. הוא יכול להשתעשע או להתעמר ביצירות קלסיות ולברוא עולם אחר. ממש כמו מרסל דושן אחריו, שלקח את "המונה ליזה" המכובדת והנערצת של לאונרדו דה וינצ'י והוסיף לה שפם.

מה שהיה תיאטרון וניתן לדאלי וגאלה לעיצוב כמוזיאון בו אף גרו בסוף חייהם - הפך ל"מקדש מעט" ליצירתיות של דאלי.

בחצר הכניסה למבנה העגול, מוצב הקדילק שנת 1941 של דאלי שאומרים כי היה שייך פעם לאל קפונה. על-ידי הכנסת מטבע, יורד גשם על שתי הדוגמניות במכונית. מעל המכונית ניצב פסל הענק "מלכת אסתר" שהוענק לדאלי על-ידי חברו האמן האוסטרי ארנסט פוקס. הסירה על העמוד בסמוך הייתה שייכת לדאלי וגאלה, והקונדומים הכחולים המשתלשלים ממנה מסמלים דמעות. כיפת הזכוכית הגבוהה מעל הבניין, פרי דמיונו של דאלי, היא סימן היכר בולט בפיגרס.

גאלה / לינקולן: באולם הכניסה ניתן להבחין בעניין של דאלי בהולוגרמים ופיקסלים, חידושים שהעסיקו אותו אז. ציור של קוביות משתנה עם התרחקות ממנו והופך מדמות של גאלה בעירום לפורטרט של אברהם לינקולן.

1974 - הפנים של מיי ווסט אשר משמשים גם כדירה: במיצג המתפרש על חדר שלם מוצגים חפצים מסוימים אשר תוך כדי מבט דרך עדשה גבוהה מתקבלים פניה של מיי ווסט כפי שצייר אותה דאלי בעבר.

עליה: קומה שלמה מוקדשת לציוריו על תקומת עם ישראל, ספינת העלייה, צמיחה, המנורה, פני הצעיר המביעים תוחלת על-רקע דגל ישראל, גם דוד בן-גוריון זוכה לאיור. חבל רק שאין הסברים לתמונות ולסידרה כולה, כדי שגם אחרים יבינו את המשמעות.

תכשיטים: אגף שלם מוקדש לתכשיטים של דאלי - עולם שאולי לא היה ידוע כל-כך. גם כאן הדמיון העשיר מהמם במקוריותו, במימד הפיסולי שלו. דאלי משתמש בתכונות של האבן או המתכת לעיצוב התכשיט, בעיטורים מעולם הצומח והחי.

מוזיאון דאלי בסנט פטרבורג, פלורידה, מבטיח גם הוא מבט נרחב על אמנותו של דאלי. גם בכיכר האמנים על-ידי כנסיית "הלב הקדוש" בפריז, יש מוזיאון פרטי המוקדש לדאלי.