"לנו יש מלכה ולכם יש פרס", אמר ראש ממשלת בריטניה לשעבר
טוני בלייר בחגיגת יום ההולדת הצפון-קוריאנית שנערכה לנשיאנו
שמעון פרס.
אכן, היו כמה פרשנים אמיצים שחרגו מהקונצנזוס, שהיטיבו לבטא את שאט-נפשם מהערב המביך, ולפיכך כל המוסיף גורע.
איש מהמברכים לא רמז על קוצר-ראותו של כבוד הנשיא שלנו, איש השלום הבלתי נלאה. כישלונו הדהד בזעקה מרה, שרק אטומי האוזניים לא שמעו אותה, ואם שמעו, העדיפו להתעלם ממנה. הזעקה הייתה זעקת "המזרח התיכון החדש" המתבוסס בדמו בסוריה, בעירק ובעזה, שם פלשתינים השליכו פלשתינים מן הגגות. במשתה החגיגי בבנייני האומה, לא נכח ולו נציג אחד של אותו "מזרח תיכון חדש" לו עושה פרס יחסי ציבור בלתי נלאים.
ניתן היה לטאטא מתחת לשטיח את אותו מזרח תיכון מדמם, אולם היכן היו הפלשתינים, שפרקליטם המטיף למען עצמאותם חגג את יום הולדתו ה-90 ברוב פאר והדר? היכן היו הפלשתינים המכונים "מתונים", היכן היו השותפים לשלום ההזוי שלו?
מדוע נשיא ארה"ב לשעבר,
ביל קלינטון, שכינה את פרס "איינשטיין חברתי", לא שאל היכן שותפי השלום של פרס? זו הייתה השאלה שהתבקשה מהצבועים ששיבחו והיללו את איש השלום, שלא זכה ולו לברכה חרישית אחת מפי מחוזריו הפלשתינים. היעדרם מהחגיגה מוכיח שפרס נובל לשלום הוענק קודם זמנו. אנחנו החיים במזרח התיכון המתבוסס בדמו יודעים זאת היטב ולא בסקנדינביה.
השועים והרוזנים משבחי פרס, ישובו לארצותיהם, ואנחנו נישאר כאן עם "אבינו מלכנו" ועם תעודת הביטוח שלנו - צה"ל.
