בשבוע שעבר, יצאתי עם חבורה של עיתונאים מהתקשורת הישראלית וחבריי מתנועת "קול אחד" מהבועה התל אביבית, לעבר שטחי A ברשות הפלשתינית. חתיכת בועה לנפץ. ממש לפניי הסוף שבוע שאמור להיות המפלט הבנאלי והשטחי של השבוע שחלף. לא אשקר, לא הספקתי לשתות את הקפה של הבוקר ושאלות מביכות כבר החלו להציף את מוחי: מה לובשים ברשות, מה מזג האוויר שם והאם כדאי לבטל את הסימון "וי" על "נדידת נתונים" בהגדרות של הוואי פאי.
אחרי שהתגברתי על המכשולים הנ"ל (דרך שיתוף אותם שאלות עם חבריי והבנה עמוקה שאני לא לבד בנושא)
1, התחלנו בנסיעתנו ולפניי ששמתי לב הגענו למחסום קלנדיה
2. נפגשנו ברמאללה עם שר הדתות מחמוד חבאש ועם אחד מבכירי פתח - ד"ר נביל שעתי, ששימש 18 שנה בתור שר החוץ של הרשות.
אני לא אלאה אתכם במסרים הברורים מאליהם. אין צורך באמת לכתוב כאן, שמדובר בבכירים פלשתינים, מתונים, אנטלגנטים, שרוצים לשים סוף לסכסוך באמצעים לא אלימים אלא דרך הסכם שלום ארוך טווח. שהם לא מעוניינים בטנקים או בחיל אוויר משלהם, שהם מוכנים גם לנוכחות של צבא ארה"ב או כוחות נאטו באזורם ועל כך שעל הכול ניתן להגיע לפשרה - גם בעיית הפליטים. זה כבר כולם יודעים. או שלא?... רק אספר שהם מוכנים לחזור למשא-ומתן אחרי שראש הממשלה שלנו
בנימין נתניהו יראה כוונות של פתרון הסכסוך על בסיס גבולות 67 (עם החלפת שטחים), כי זה מתברר על סמך חלק מהעיתונאים כחידוש.
3 לאחר נסיעה של כ-20 דקות הגענו לרוואבי - העיר הפלשתינית המתוכננת הראשונה שאי פעם נבנתה ברשות וללא ספק גולת הכותרת של היום. דבר אחד שחשוב לי לחלוק אתכם (משום שכל המידע נגיש באינטרנט כבר), אשר נשאר לי בראש מהגברת הנכבדה שערכה לנו סיור במקום המרשים הזה, אומנם ישמע טריוויאלי תחילה אך לפי דעתי חווה בתוכו המון. היא סיפרה לנו כיצד בשיווק המכירות הופתעו לראות שהדירות הקטנות יותר נמכרו תוך 40 דקות. היא הוסיפה ואמרה: "יש שינוי תרבותי. זוגות צעירים רוצים לחיות בגרעין המשפחתי המצומצם יותר. רוצים לחיות טוב יותר ומחפשים את העצמאות הכלכלית". חשבתי לעצמי שזה בדיוק האנשים שכדאי שהצד שלנו יכיר בו.
לסיכום, אני כותבת משום שאני לא יכולה להירדם. נכון, זה נשמע פלצני וגם למי זה ממש מזיז שליבה גלעד לא יכולה להירדם כי רגש האשמה החליט להופיע בשעות הקטנות של הלילה אחרי 25 שנים של עייפות נורמטיבית (ויש שיעידו אפילו על "חזירת שינה"). אבל, איך אפשר להירדם אחרי חשיפה לכזאת אופטימיות? איך אפשר להישאר אדישים ולחזור על אותם השאלות? . האם יכול להיות שהציבור הישראלי עסוק בלשאול "איפה הפרטנר" כבר כל כך הרבה זמן, שאולי הוא כבר שכח לחפש אותו?. אז הוא קיים וראיתי אותו. כנראה שפשוט תצטרכו להאמין לי או שתעברו את הקו הירוק בעצמכם.
