אורי אליצור הוא אדם נחמד. כזה שבקולו השקט ובמבטו הכריזמטי, יודע לנהל דיון ענייני, ממוקד, אך עם הומור עוקצני וסחבקיות ישראלית.
הכרתי אותו בעבודתנו המשותפת לפני שנים והוא עשה עליי רושם טוב. לימים הוא קודם למנהל לשכתו של נתניהו ושם, פחות או יותר, הפכו דעותיו למתונות ומורכבות יותר. "תסמונת דומפה" קראנו לזה על שמו של אהרון דומב ("דומפה") שלמרות השתייכותו לגרעין הקשה של ההתיישבות בחברון, מיהר לגנות כל תופעה פסולה עוד בטרם הוכח הקשר הישיר ל"עשבים השוטים" ביו"ש, כפי שכינה אותנו. דומפה הפך עם הזמן למשל ולשנינה בקרב הדור הצעיר האידיאליסטי ביו"ש. אותה קבוצת צעירים שהלכה נגד הממסד ונהרה אחרי אליקים העצני, בני אלון, ו
משה פייגלין. היה זה הרבה לפני נוער הגבעות הסהרורי ובעיותיו הוא.
במאמר דעה שפורסם ב
עיתון מעריב, מביא אליצור רעיון לא חדש לגבי פתרון הסכסוך עם הפלשתינים. לדידו, סיפוח הדרגתי של יהודה ושומרון, ואיזרוחם של מיליון וחצי התושבים הערבים אינו דבר בלתי ישים. אליצור סבור, כי אומנם הענקת זכות הבחירה לתושבי יו"ש תביא להכפלת הייצוג הערבי בכנסת, אך בהגדלת מספר המושבים בכנסת, יצוגם דווקא יקטן באופן יחסי.
זאת ועוד, גיבוש חוקה שבבסיסה ההגדרה כי מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי, תמנע השתלטות עויינת על זהותה היהודית של המדינה בידי המיעוט הערבי המסופח.
אפשר להעלות קושיות רבות בנוגע לפתרון זה. אפשר, למשל, לטעון כי הריבוי הטבעי עלול לשנות את המאזן הדמוגרפי אם לא בטווח הקצר אז בטווח הארוך. אפשר לטעון, כי הויתור שעושה מדינת ישראל לערביי ישראל, אלו שסופחו ב-48, וחוסר השתלבותם בחובות האזרחיות (שירות צבאי, אזרחי, וכדומה) מהוות כבר עתה נטל בלתי נסבל. הכפלת מספר הפטורים עשוי להביא לקריסת החברה האזרחית הנושאת בנטל. אפשר אף לטעון, כי בדומה לאירופה, עקרונות השוויון,
חופש הביטוי, וזכויות האזרח, עלולות לשמש נגדנו ולמנוע מאיתנו את זכות ההגנה העצמית למול האוייב מבפנים באמצעות הפעלת צווים צבאיים.
אך עם כל זאת, אי-אפשר שלא לפרגן לאליצור על התעוזה והיצירתיות. השאלה היא לגבי העיתוי. השאלה היא מדוע ראה מר אליצור לנכון לצאת בתוכנית מדינית דווקא כעת כשהעולם המערבי עסוק בבעיותיו הוא, והבעיה הפלשתינית דחוקה בקרן זווית.
לפני כשלושה חודשים, נערך משאל עם באיי פוקלנד, בנוגע לעצמאותם של האיים הנתונים לשליטה בריטית. איי פוקלנד, ארכיפלג של 776 איים הנמצאים במרחק של כ-500 ק"מ מחופה הדרום מזרחי של ארגנטינה ובמרחק כפול מכל טריטוריה בריטית אחרת, היו העילה למלחמה בין ארגנטינה לבריטניה לפני כשלושה עשורים ולמתח בין השתיים.
בברצלונה שבספרד הכריז מנהיג הבדלנים בקטלוניה, כי בעוד כשנתיים תוכרז עצמאות החבל והוא יעמוד מול מוסדות האו"ם כמדינה עצמאית. מנהיגי האיחוד האירופי, שהבינו את הסכנה ליציבות היבשת, הבהירו כי המדינה החדשה לא תהיה חברה באיחוד האירופי עד שתעבור את תהליך הקבלה כמקובל.
בעוד כשנה, צפוי משעל עם בסקוטלנד לקבוע האם תשאר זו חלק מהממלכה המאוחדת או שתקבל עצמאות.
במגף הקרוע של איטליה, זכו הבדלנים בצפון המדינה לרוב מוחץ בבחירות המקומיות וגם שם הביעו מנהיגי אירופה חשש מפילוג חצי האי האפניני.
בבלגיה, ממשלת המעבר לא מצליחה להרכיב קואליציה זו השנה החמישית ברציפות ומומחים סבורים, כי אין מנוס מחלוקת המדינה: חבל פלנדריה בצפון יסופח להולנד, והאזורים דוברי הצרפתית בדרום, יסופחו לצרפת. אביב העמים, מסתבר, נמצא בשיאו ומוסד המדינה, במובנה המוכר עד-כה, מאבד את כוחו לטובת מיעוטים המבקשים את זכותם להגדרה עצמית.
אך כמו קרן אור המגיעה לכדור הארץ באיחור של מיליוני שנים, לשמאל הישראלי חדשות אלו עדיין לא הגיעו.
מי שמאזין לאנשי השמאל, הצווחים בגרון ניחר את שירת הברבור של הסכמי אוסלו, משל הייתה שירה ערבה בשלהי 1994, לא יכול שלא לשמוע את המנטרה השחוקה על "חלון ההזדמנויות העשוי להיסגר". כאילו הפילוג בין פתח לחמאס היה ואיננו ובשתי חלקי הרשות הפלשתינית שוררת רעות ואחווה. כאילו שהמצב הפוליטי בלוב, תוניסיה וסוריה - אותן מדינות האביב הערבי - הפכו לדמוקרטיות חילוניות המכבדות את זכויות אזרחיהן - אותם מיליונים שיצאו לרחובות והפילו את המשטרים הישנים.
כאילו שההסכמי השלום עם מצרים, לרבות ההסכמים הכלכליים עליהם ערבה ארה"ב, נמשכים באין מפריע והזרמת הגז הטבעי ממצרים נותנת אותותיה במחירי החשמל. כאילו שאין אנו חוששים לדון בגלוי במצב בירדן שמא נפתח פה לשטן. לדידם של אנשי השמאל, אנחנו כולנו בפסטיבל פֶּרֶס אחד ענק ולפיו החדשות מבית "בטר פלייס" הם לא יותר מאקזיט מוצלח, ממש כשם שהסכמי אוסלו הם חלון הזדמנויות.
לאור כל זאת, לא ברור מדוע זקוק היה אורי אליצור להעלות באוב פתרון שהיה נכון אולי לימים בהם ערך את עיתון "נקודה". הציבור הישראלי מבין היום יותר מתמיד, כי לא רק שאין פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי, אלא שעלינו להיות חזקים, לשרוד בג'ונגל האזורי ולהמתין בסבלנות עד שנוכחותנו ביהודה ושומרון תהפוך לעובדה מוגמרת. אולי בעוד דור או שניים. סבלנות ואורך רוח הם שם המשחק. אולי זה אותו צורך של ההנהגה הישנה ביו"ש לשמור על חיוניותה ולהתחנף לפריץ התורן בשמאל. אך מנהיגות אמיתית נבחנת ביכולתה להיות ברורה, מקורית ואמיצה. ללכת גם נגד הזרם ולעיתים להניח לזמן לעשות את שלו. בזה "תסמונת דומפה" לא הצטיינה.
