בימים אלו, בשלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, ימים שבהם אנו זוכרים וכואבים את החורבן ומייחלים לבניין מחודש בגאולה האמיתית והשלמה, מן הראוי להתבונן במצבנו בהווה בניסיון למצוא נקודות אור שיעידו עד כמה אנחנו קרובים לגאולה המיוחלת. בשבת הקרובה, הראשונה בשלוש השבתות שעד תשעה באב, כמו ברוב השנים קוראים את פרשת פנחס. דיברנו בעבר על כך שפנחס מזוהה עם אליהו הנביא מבשר הגאולה והבאנו מהחסידות ביאורים לרעיון; ובקיצור נמרץ, שמסירות הנפש של פנחס על טובתו ושלמותו של עם ישראל אמורה להוות עבורנו מופת שאם נאמץ אותו, נזכה מיד ממש לגאולה האמיתית והשלמה. השאלה היא רק איזה סוג של מסירות נפש נדרש מאתנו בימים אלו של סוף הגלות וסף הגאולה. בניסיון לעשות זאת, צריכים קודם לתאר את מצבנו העכשווי.
הכותרת לרשימה זו היא ציטוט מדברי חז"ל (בכמה מקומות) המתארים את המציאות הצפויה בדור שעל סף הגאולה; לכלב יש כמה תכונות אופייניות ואולי לכן אף פעם לא היה פשוט להבין את משמעות הדימוי הזה; כי מצד אחד הכלב הוא ידידו הטוב ביותר של האדם, כך לפחות מקובל בעברית החדשה, ומצד שני אדם אינו אמור לאמץ לעצמו תכונות או התנהגויות כלביות. לא הרבה מפרשים התעכבו על זה, אבל בדרך כלל מתייחסים לעניין הזה כתיאור של תופעה שלילית, בצד תופעות שליליות נוספות המאפיינות את התקופה, כמפורט במקורותינו. רש"י מביא שני פירושים, אחד מפי רבו: "שיהיו דומים ממש לכלב" והשני: "שלא יתביישו זה מזה". אבל לעניות דעתי צריכים קודם לנסות להבין מה או מי הם "פני הדור" הדומים לכלב. ובכן, כמו אצל כל אדם שפניו הן סימן הזיהוי המיידי שלו, לפי מראה פניו ניתן להכירו בקלות, כך גם לגבי חברה וכו'.
במילים אחרות, "פני הדור" החי במדינה, אמורים להיות האנשים שמנהיגים אותה; הם מייצגים אותו ואותה והיחס אליו ואל המדינה די חופף ואף נגזר מהיחס אל מנהיגיה. אמנם, כידוע, התקשורת היא זו שמציגה וחושפת כלפי חוץ את מה שהיא מוצאת לנכון להציג ולחשוף, לכן פני הדור והמדינה משתקפים היטב בתקשורת. והטענה שהתקשורת אינה מייצגת את הרוב אינה מחזיקה מים, כי עובדה היא שהמונים צורכים את אותה תקשורת שאינה מייצגת אותם; אחרת היא לא הייתה קיימת. אבל מלבד הפנים קיים גם האחור, הַגָּב. מראה הגב אינו מבטיח זיהוי של בעליו, כי הַגַּבִּים דומים זה לזה. הכלל הוא שהפנים משקפים את הפנימיות בעוד האחור משקף את החיצוניות; יכול להיות שבחיצוניות כולם יהיו דומים, השאלה היא מה מסתתר בפנימיות.
לפי זה די ברור שהתקשורת וגם המנהיגות, לא באמת משקפות את הפנימיות של הדור; אולי הן בכלל לא מכירות (ואולי גם לא רוצות להכיר) את הפנימיות. מה שהם מציגות ומייצגות זה את החיצוניות, את מה שבולט על פני השטח, את הרבדים שבהם נראה כאילו כולנו דומים. ואיך זה מסתדר עם ההשוואה של פני הדור? ובכן, לפי כמה מפרשים, חז"ל מתייחסים לתכונה מאוד אופיינית לכלבים, תכונת העזוּת; מה שהם אומרים זה שלקראת התגלות המשיח, לא האנשים ההגונים, המוסריים, הראויים לכך יובילו את הדור, אלא אנשים שיש להם מספיק חוצפה (עזות מצח) להחליט כי הם מתאימים יותר מאחרים (טובים מהם) להנהיג את הדור. והם מצליחים בכך, שעל כן "פני הדור כפני הכלב". אלא שכמו לכל מטבע, גם לזה יש שני צדדים. והצד השני הוא שאפשר לנצל לחיוב את העזות.
כי לכאורה, איך אפשר להתמודד עם השיטפון העז של חדשות מוזרות מסוג חגיגות התשעים ורב (ראשי) החשוד בגניבה? שלא לדבר על חדשות שכבר התרגלנו אליהן, על פשעים למיניהם. אדם מן הישוב עלול להתייאש חלילה ולחשוב שאין עוד תקווה; לפי כמה מפרשים כאמור, באים חז"ל ומציעים פתרון: "פני הדור כפני הכלב"; להתחזק בפנימיות, לדבוק בדרך האמת והיושר, להאמין באמונה שלמה בגאולה האמיתית והשלמה שתבוא מיד ממש, וכל זה בעזות שלכאורה אין לה כיסוי, כי המציאות הגלויה נראית הפוכה לגמרי. זהו שיווי המשקל שמתקיים בין המנהיגות ובין העם; כאשר אנחנו נדבק בפנימיות, למנהיגות לא תהיה ברירה אלא להצטרף אלינו. וזה עוד פירוש ב"פני הדור כפני הכלב" כמו שהכלב מְחַקֶּה את בעליו, כך המנהיגות מְחַקָּה את העם במקום להוביל אותו.
הדרכה לחיזוק הפנימיות
ואיך כל האמור לעיל קשור לאיש פנחס ולפרשה הנושאת את שמו? ובכן, התורה פותחת את הפרשה שלו בתגובה של ה' למעשה הקיצוני שעשה [במדבר כ"ה]: [י] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [יא] פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. המעשה שלו מתואר בסוף הפרשה הקודמת, פרשת בלק, ומומלץ לעיין שם לתזכורת. הקב"ה מעיד עליו שלא טבעו דחף אותו לעשות את אותו מעשה קיצוני, אלא כי קינא את קנאת ה'; נטו, בלי נגיעה אישית. ולא רק בלי נגיעה אישית אלא תוך סיכון אישי ממשי מאוד. פנחס לא ציפה לתמורה כלשהי, אבל דווקא משום כך הקב"ה מצא לנכון להעניק לו תמורה נצחית: [יב] לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. [יג] וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
בפרשה הנושאת את שמו של פנחס יש עוד כמה עניינים יסודיים ביותר; כמו למשל הפנייה של משה לקב"ה בדרישה: [טו] וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל-ה' לֵאמֹר. [טז] יִפְקֹד ה', אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה. [יז] אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת ה', כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה. הניסוח הזה העסיק את המפרשים, מחז"ל ואילך; מקוצר המצע לא נתעכב על כל הדיוקים; נביא רק הערה אחת, בניסיון להבין את התואר הנדיר שבו פונה משה אל הקב"ה, וההערה היא מפירושו של בעל "העמק דבר": אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר; דבשר משמעו הנאת הגוף; וכל אדם 'רוחו' שהוא 'דעתו' נמשכת לפי הנאתו. משום כך קשה להנהיג את ישראל באמת, אלא איש אשר דעתו עזה בלי שום הנאת עצמו. ובעברית פשוטה; כדי להנהיג את עם ישראל, המנהיג חייב להיות חף מכל אינטרס אישי, מסור כולו לתפקיד, ורק הקב"ה יכול לזהות ולבחור אחד כזה.
חז"ל עומדים גם על העובדה שבערוב ימיו, כאשר ברור לו כי הוא על סף סיום תפקידו, אין משה דואג לעצמו אלא למונהגיו, לעם ישראל. וזו עוד השוואה עגומה למנהיגות שאנחנו מכירים מהניסיון. אבל כאמור זהו רק אחד מהנושאים בפרשת השבוע; יש עוד כמה נושאים שראוי לדון בהם, אבל לענייננו, נתרכז בנושא האחרון שלומדים בפרשה, נושא הקרבנות. שלא כמו במקומות אחרים, ספר ויקרא למשל, כאן לא מדובר כלל בקרבנות לכפר על חטאים אלא ב"עבודת הקרבנות" העבודה היומיומית והתקופתית של התקרבות לה' יתברך. לכן זה מתחיל בקרבן התמיד [פרק כ"ח]: [ג] וְאָמַרְתָּ לָהֶם--זֶה הָאִשֶּׁה, אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה': כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם, עֹלָה תָמִיד. ומקריבים כבשים שטבעם רך כדי לרמוז לנו כי זו העבודה הנכונה ליהודי, בהתמדה וּבְרַכּוּת.
ובכל יום מקריבים פעמיים, בבוקר ובערב; ללמדנו כי עבודת ההתקרבות לה' יתברך צריכה להתקיים תמיד, כי יש מי שמרגיש רצון להתקרב בבוקר, כשהחיים מאירים פניהם אליו וטוב לו ויש מי שמרגיש רצון כזה דווקא בערב, כשלא כל כך טוב לו. מלמדת אותנו פרשת השבוע: [ד] אֶת-הַכֶּבֶשׂ אֶחָד, תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר; וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי, תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. בכל מצב נפשי לא מוותרים על המאמץ להתקרב לקב"ה. אבל בכך לא די, כי עלולים להיתפס לשיגרה ואז עושים כי רגילים לעשות ולא באמת מתקרבים לה'. לכן יש תוספת עבודה, מאמץ מוגבר להתקרבות במועדים קבועים: [ט] וּבְיוֹם, הַשַּׁבָּת--שְׁנֵי-כְבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה, תְּמִימִם; וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים, סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן--וְנִסְכּוֹ. [י] עֹלַת שַׁבַּת, בְּשַׁבַּתּוֹ, עַל-עֹלַת הַתָּמִיד, וְנִסְכָּהּ. שני הכבשים הנוספים הם לקרבן המוסף של שבת.
עד כאן כל הקרבנות באים מן הכבשים כנ"ל, כי עיקר העבודה היא ברכות ובהתמדה. מגיע ראש חודש ולכבודו מקריבים הרבה יותר כבשים ומוסיפים גם שני פרים ואיל (זכר בוגר של הכבשים). כמובן, לכל בהמה שמקריבים יש את המסר הפנימי שלה, דיברנו על זה פעם בקשר לקרבנות הבאים על חטא. כאן הַפָּרִים רומזים לניצול הכוח הפיזי לעבודת ה', האיל רומז לבגרות הדרושה, רכות של כבש רק בלי הילדותיות שלו. אבל ההפתעה היא: [טו] וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת, לַה', עַל-עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה, וְנִסְכּוֹ. כי לפעמים אין ברירה ודרושה גם תכונת העזוּת, לדבוק בדרך ה' למרות כל המניעות והעיכובים. זה לא פשוט, אבל זהו המסר הכללי של פרשת פנחס שהוא אליהו אשר יבשר הגאולה מיד ממש.
