מזכיר המדינה האמריקני,
ג'ון קרי, סיים בסוף חודש יוני מסע דילוגים אינטנסיבי בין ישראל לפלשתינים ללא תוצאות מוחשיות. כלפי חוץ מציג קרי את שליחותו המדינית כהישג, לאור ה"עובדה" שנרשמה התקדמות בנושאים הקשורים לחידוש המו"מ, ועל בסיס זה תמשכנה השיחות בין הצדדים בתיווך אמריקני.
במסיבת עיתונאים בשדה התעופה בן-גוריון, בדרכו חזרה לארה"ב, אמר קרי כי "אנו בכיוון הנכון", והדגיש את עיקרון פתרון שתי המדינות כדרך לכינון שלום בהביעו אמונה שניתן לגשר על חוסר האמון ההדדי והפערים הקיימים לקראת חידוש המו"מ.
התגובות הרשמיות בישראל וברשות הפלשתינית שיבחו את מאמציו של ג'ון קרי מבלי לטרוק את הדלת בפני היוזמה האמריקנית החדשה. אבו מאזן, המכנה את עצמו נשיא מדינת פלשתין, אמר בתום הביקור כי הפלשתינים דבקים בדרך השלום עם ישראל ותומכים בפתרון של שתי המדינות ובהקמתה של מדינה פלשתינית בגבולות '67 לצידה של ישראל, בהוסיפו כי "כדי שהאזור והעולם ייהנו מפירות השלום הצודק הזה".
האמנם קיים מקום לאופטימיות? בשיחות עם המזכיר האמריקני העלו הפלשתינים תנאים לעצם פתיחת ההידברות המדינית עם ישראל, ובכללם תביעתם החד-משמעית מישראל לשחרר טרוריסטים פלשתינים, שהורשעו בדין לפני הסכם "הצהרת העקרונות" (1993) ומרצים מאז עונשי מאסר בכלא הישראלי.
מעבר לתנאים המקדימים לעצם קיומה של הידברות מדינית עומדת על הפרק שאלה בעלת משמעות גדולה יותר - האם אבו מאזן יכול לשמש שותף למו"מ כנציג בעל סמכות של העם הפלשתיני בפלשתין ובפזורה?
מאז המהפכה הצבאית של חמאס ב-2007, הפכה הרשות הפלשתינית לישות דו-ראשית, הנחלקת בין שלטון הרשות הפלשתינית ברמאללה בהנהגתו של אבו מאזן ובין ממשלת חמאס ברצועת עזה בהנהגתו של אסמאעיל הניה. שתי הישויות הפוליטיות יריבות זו לזו וממשלת חמאס אינה מכירה בלגיטימיות של הממשלה הפלשתינית ברמאללה. אש"ף, שהעניק תוקף להקמת הרשות הפלשתינית, אינו כולל בשורותיו את חמאס ואת הארגונים האיסלאמיים האחרים, ואינו נחשב עוד כבעבר כבעל סמכות בלעדית לקבל החלטות בנושאי מהות בשמו של העם הפלשתיני.
שלטונה של הרשות הפלשתינית ברמאללה נשען, הלכה למעשה, על ארגון פתח, אשר דבק באופן מלא בתביעה ליישומה של זכות השיבה של מיליוני פליטים פלשתינים וצאצאיהם לשטח מדינת ישראל.
לאבו מאזן אין מנדט של פתח או של אש"ף להגיע לוויתור כלשהו על עקרונות היסוד הפלשתינים, ובכלל זה מה שמכונה "זכות השיבה". יתר על כן, אבו מאזן עצמו חתם ב-2008 על "חוק זכות השיבה של הפליטים הפלשתינים", הקובע, בין היתר, כי "זכות השיבה של הפליטים הפלשתינים... היא זכות יסודית ומקודשת שאינה נתונה למקח וממכר" וכי "זכות השיבה היא זכות טבעית, אישית, קיבוצית, אזרחית ופוליטית, העוברת מאב לבן ואינה מתבטלת עם חלוף הזמן או באמצעות חתימה על הסכם כלשהו ולא ניתן לבטלה או לוותר על היבט כלשהו בה".
סעיף 6 לחוק, אשר כאמור נחתם בידי אבו מאזן, מדגיש כדלהלן: "הפועל בניגוד להוראות חוק זה ייחשב כמבצע פשע בגידה חמור ויחולו עליו כל העונשים הפליליים והאזרחיים שנקבעו לפשע זה".
סבב השיחות שניהל קרי אינו אלא משחק ב"נדמה לי", בו כל הצדדים יודעים היטב שאין בסיס להגעה להסדר בר קיימא בתנאים הנוכחיים, ורואים חשיבות בעצם השמירה על מומנטום של הידברות ופעלתנות מדינית, בניסיון לרסן את הפלשתינים שלא לפנות לאפיק האלימות או למהלכים חד-צדדיים נוספים בזירת האו"ם.
הצלע הנוספת במשחק "הנדמה לי" היא ירדן. הרשות הפלשתינית, שזכתה להכרה כמדינה שאינה חברה באו"ם, תובעת מישראל נסיגה לקווי 67' וקבלת עיקרון זה כתנאי לפתיחת מו"מ, אך היא נמנעת בעקביות מלתבוע כבר בשלב ראשוני נסיגה מבקעת הירדן או למצער להעביר לידיה את השליטה בגשר המחבר את הגדה המערבית לירדן.
לכאורה, צריכה תביעה כזו לעמוד בראש סדר העדיפויות של ההנהגה הפלשתינית, שכן בקשר הישיר לירדן תוכל מדינת פלשתין לממש את ריבונותה ולהקטין את תלותה בישראל. אבל בפועל, הרשות הפלשתינית נזהרת מהעלאת סוגיה זו מחשש שהיא תפתח תיבת פנדורה ביחסים הירדניים-פלשתינים, לאור העובדה שבירדן יש רוב פלשתיני גדול, אשר שאלת מעמדו הלאומי, המאיימת על שלמות הממלכה, נדחתה לשלב שלאחר הקמת המדינה הפלשתינית.
במציאות הקיימת, ובוודאי על-רקע האביב האיסלאמי במזה"ת, הסיכויים להסדר קבע נמוכים מאוד. ראש ממשלת ישראל מנסה לדחוק את האמריקנים לקבל את תפיסתו בדבר הסדר ביניים ארוך טווח נוסף, ואם תיחסם דרך זו נראה כי ממשלת ישראל עשויה לשקול מחדש אפשרות למהלך חד-צדדי ביהודה ושומרון, המתבסס על היערכות מחדש בגבולות בני הגנה מינימליים.
