עו"ד פנחס פישלר מנהל מזה שנים מאבק להוצאת סמכויות התביעה מידי המשטרה. 80% מכתבי האישום מוגשים בידי המשטרה, כמובן לאחר שהיא עצמה חוקרת – כך שאותו גוף חוקר ומאשים, בלי בקרה חיצונית. שר המשפטים הקודם, יעקב נאמן, טען שהנושא מורכב ואי-אפשר לטפל בו בבת אחת. דא עקא, שהמלצה על כך הוגשה כבר לפני 14 שנים. ביוני 1999 הוגשו המלצותיה של הוועדה הציבורית לחוק משטרה חדש, בראשותו של השר לשעבר חיים צדוק, ובעמוד 67 שלהן נאמר:

"הוועדה סבורה כי המצב הקיים בישראל בנושא התביעה המשטרתית הינו בעייתי ביותר. הערבוב שבין הגוף החוקר לבין הגוף המנהל את התביעה איננו רצוי, שכן הגוף החוקר עניינו בהשגת תוצאות, וקיים חשש כי לא תופעל הבקרה הראויה לפני העמדתו של אדם לדין משיקולים של חוסר רצון להודות בטעות של מערכת החקירות. במערכת המשטרתית, העירוב אף חמור יותר, שכן לשכת התביעות כפופה, בדרך כלל, למערך החקירות.

"... הוועדה סבורה כי הפתרון למצב זה הינו הוצאת התביעה המשטרתית מן המשטרה, והעברתה לאחריות הפרקליטות ומשרד המשפטים. עד כמה שפתרון זה מתבקש, הוא מתקבל בחוסר אהדה בולט בידי אנשי הפרקליטות", אשר ייאלצו לעסוק בתיקים קטנים שמתחת לכבודם. אבל הוועדה לא התרשמה: "מובן כי פתרון זה כרוך בשינויים ארגוניים ותקציביים, אולם הוועדה סבורה כי יש לאמץ את הפתרון הנכון למרות קשיים אלו".

במילים אחרות: מי שמספר לנו שהמצב הבלתי תקין הנוכחי הוא גזירת גורל, שמסובך מאוד לשנות אותו, שצריך זמן כדי להכין אותו ולעכל אותו – פשוט עובד עלינו בעיניים.

הדחף הראשוני למקרא נתוני הטבות המס לפי חוק עידוד השקעות הון, הוא לומר: עובדים עלינו. לוקחים כסף ממשלם המיסים הקטן ונותנים מיליארדים לחברות הגדולות. אלא שהתמונה הרבה יותר מורכבת.

ראשית, כל ההטבות הללו חוקיות לגמרי, אז אם למישהו יש בעיה – שישנה את החוק. שנית, החברות הללו מעסיקות רבבות עובדים ומשלמות מיליארדים במיסים על רווחיהן. שלישית והחשוב מכל: אנחנו חייבים לתת הטבות יותר גדולות מאשר מדינות אחרות, שאינן מאוימות בידי אירן, לא נמצאות בליבו של החורף הערבי ולא נתונות לסחטנות יום-יומית בידי ועדים של מונופולים.

אז מה כן? מעבר ליישר כוח שמגיע לגלובס על המאבק לחשיפת הנתונים, כראוי במדינה דמוקרטית, זה עניין של איזון. חשוב מאוד לעודד גם עסקים קטנים, שאין להם שתדלנים ועורכי דין ורואי חשבון ב-500 שקל לשעה. העסקים הללו הם מנוע צמיחה ראשון במעלה, ולא צריך להתעלם מהם רק בגלל שהם חלשים ורק בגלל שהם אינם יכולים לעבור לאירלנד או להודו. צריך לבדוק האם החברות הגדולות באמת צריכות את כל ההטבות, ולטפל במקלטי המס המתוחכמים והמתחכמים. במקביל, אסור לנו לכרות את הענף עליו יושבות החברות הגדולות – כי העץ הזה יפול עלינו.

בנסיעותי לפולין כמעט ולא נתקלתי באנטישמיות. למרות הכיפה הסרוגה שעל ראשי, התקבלתי בסבר פנים יפות בכל מקום. אבל החלטת הפרלמנט הפולני שלא להתיר שחיטה כשרה, גורמת לי לחשוב שעבדו עלי.

בשנות ה-30 של המאה הקודמת הייתה פולין המדינה השנייה באירופה אשר אסרה שחיטה כשרה. הראשונה הייתה גרמניה הנאצית. הצטרפותה של פולין אז לא הייתה מקרית ונבעה מן הרצון לשאת חן בעיני המשטר הנאצי, בתקווה לשפר את היחסים עימו.

כידוע, תקווה זו נכזבה. פולין נכבשה והפכה לבית המטבחיים של העם היהודי. לא שחיטה יהודית אלא שחיטת יהודים. לצד אלפי פולנים שהצילו יהודים במסירות נפש, היו רבבות פולנים שסייעו למעשי הרצח ומיליונים שעמדו מן הצד. וכאשר חזרו הניצולים המעטים לבתיהם, שוב נשחטו – הפעם בידי שכניהם הפולנים. הרקע הזה מעורר את התחושה, שהחלטת הפרלמנט לא נבעה מאהבה לבעלי חיים אלא משנאה ליהודים, לה יש שם אחד ויחיד: אנטישמיות.

לאחרונה התאכסנתי בבית מלון בירושלים שהיה בעל דרגה של ארבעה כוכבים. באירופה הוא היה מקבל לכל היותר שלושה. ייחסתי את זה לחפיפניקיות ישראלית רגילה, עד שראיתי בשבוע שעבר את התחקיר המצוין של שרה ליבוביץ-דר במעריב ובמקור ראשון על שיטת הכוכבים. ליבוביץ-דר גילתה, כי כבר לפני 20 שנה בוטל הדירוג הרשמי, כל מלון למעשה מדרג את עצמו כראות עיניו, והתוצאה היא פער ניכר בין הרמה האמיתית לבין מספר הכוכבים.

זה מתאפשר משום שמשרד התיירות לא רוצה להתעמת עם בעלי בתי המלון, וכמובן שאת המחיר – פשוטו כמשמעו – כולנו משלמים פעמיים: גם כאורחים המשלמים לפי הכוכבים במקום לפי המציאות, וגם כישראלים המשלמים בפגיעה בתיירות הנכנסת (בשל המחירים המופרזים ובשל התרמית כלפי התיירים). כדאי מאוד שמישהו יגיש תביעה ייצוגית נגד המדינה ונגד כמה שיותר בתי מלון, כדי שהולכת השולל הזו תיפסק בהקדם האפשרי.

משרד הביטחון מחויב לדווח למשרד האוצר ולוועדת תקציב הביטחון בכנסת על שינויים תקציביים ועל העברות מסעיף לסעיף בהיקף של 50-5 מיליון שקל. אז הוא מחויב. מבקר המדינה, יוסף שפירא, גילה השבוע, כי בפועל המשרד מדווח בצורה חלקית ובאיחור, והתוצאה היא שגם הדיווחים לכנסת הם חלקיים ומאוחרים. אם זה מה שקורה בכסף הקטן של התקציב העצום הזה (55 מיליארד שקל), תארו לעצמכם מה קורה בכסף הגדול. כך הם עובדים עלינו: לוקחים את הכסף שלנו ומשחקים איתו לפי ראות עיניהם, ואחר כך בוכים שאין כסף וצריכים לקרקע מטוסים ולהשבית טנקים.

חשבתי לומר שעובדים עלינו כאשר מספרים לנו שבשבוע הבא ייבחרו שניים מגדולי הדור לתפקידי הרבנים הראשיים לישראל. חשבתי לומר שעובדים עלינו כאשר מספרים לנו שהבחירה היא עניינית ושכל מטרתה לגדל שם שמיים. אבל אז החלטתי שלא יהיה הוגן לומר זאת. הרי כולנו יודעים את זה מזמן ואיש מהמעורבים אפילו לא מעמיד פנים שזה אחרת. טוב, לפחות נגיד לזכותם שהם לא צבועים.