משאל עם - ירייה ברגל

ישראל נמנית עם המדינות שאין בהם משאלי עם, בניגוד לשווייץ בעלת הקנטונים בה רווח משאל עם, עד שלעתים דומה שהם יעשו זאת גם לגבי הגודל של החורים בגבינת אמנטאל (הגבינה השוויצרית).

עם זאת, ניתן להביא נושאים חשובים למשאלי עם כאשר הסוגיה עולה בקנה אחד הן עם החוק הישראלי והן עם החוק הבינלאומי.

יהודה ושומרון לא נמנים עם קטגוריה זאת. השטחים (יהודה ושומרון) כבושים מכורח מלחמה אבל אינם חלק ממדינת ישראל. העולם לא מכיר בכך. עם זאת, הבאת הסכם שלום בפני הכנסת הוא דבר אחד והבאתו בפני העם הוא דבר אחר. מה לעם ולהסכם עם הפלשתינים על שטח שהוא לא שלו, גם אליבא של כול ממשלות ישראל. הא-ראייה, החוק הישראלי מעולם לא הוחל עליהם. העובדה שנשיא המדינה, בריאיון עם רשת טלוויזיה אמריקנית, תמך במשאל עם, אינה פסק הלכה. חבל שהיועץ המשפטי של הנשיא לא השכיל אותו בסוגיה זאת.

דנה בלאנדר ("המכון הישראלי לדמוקרטיה", 24.7.13) כותבת בין השאר: "בהקשר זה יש לציין כי 'חוק משאל עם' כבר אושר בכנסת הקודמת. לפי החוק הממשלה לא תחתום ולא תאשרר הסכם ולא תקבל החלטה שמשמעותם היא שהמשפט, השיפוט והמִנהל של מדינת ישראל לא יחולו על שטח, אלא אם כן ההסכם או ההחלטה אושרו בכנסת ברוב חבריה ובמשאל עם. על הפרק עומד עכשיו הדיון האם להפוך חוק זה לחוק יסוד. זה המקום להזכיר שבטרם נחקק 'חוק משאל עם' כתיקון לחוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת המשפט, השיפוט והמינהל) התשנ"ט-1999 נאמר בחוק כי יש לעגן את משאל העם בחוק יסוד (סעיף 4 לחוק המקורי). תיקוני החקיקה שהתקבלו בכנסת הקודמת מסמסו את רעיון חקיקת החוק כחוק יסוד.נוסח החוק כפי שהוא מנוסח (שורה של תיקוני "הגייה" לחוקי הבחירות לכנסת) אינו יכול להפוך לחוק יסוד בספר החוקים של מדינת ישראל. יתרה מכך, חקיקת חוק יסוד אשר יטמיע את מנגנון משאל העם בארגז הכלים החוקתי של הדמוקרטיה הישראלית אינה עניין ל"חקיקת בזק" אלא לדיון ציבורי מעמיק וענייני" (הדגשה שלי - צ.ג).

וכבר צוין על-ידי פרשנים כי כול רעיון הצעת החוק של משאל עם, הוא לאפשר לנפתלי בנט ולמפלגתו "הבית היהודי" להמשיך לשבת בממשלה, בתקווה כי מן המו"מ עם הפלשתינים לא ייצא כלום, ברוח התקדימים עד כה, והקואליציה תשמור על נשמתה בטהרה. העובדה שראש הממשלה תומך נמרץ בהצעה הזאת ובהבאתה בהקדם בפני בית הנבחרים שלנו, מלמדת יותר על נימוקים לטנטיים, אפשר אפלים, שלו, מאשר על הצורך בחוק כזה. אם הוא רוצה ב"אמת ובתמים" להגיע להסכם שלום עם הפלשתינים, עליו לחתוך את העניינים מה שיותר מוקדם- אצלנו ולא אצלם . פרוש הדבר לתת ל"בית היהודי" ללכת, ולהביא במקומו את "העבודה" ואפשר את ש"ס ומובטחת לו תמיכה רחבה בהסכם שלום. זאת, גם אם בקרב מפלגתו תהיה התנגדות כפי שהייתה בהסכמי "קמפ דיוויד" לגבי סיני. גם מבחינתו של ראש הממשלה שהכיסא חשוב לו, זהו רגע קוניונקטוראלי. מי שיצא נשכר זה לא הליכוד, שיתפרק, אלא ביבי. הוא ה-ticket של הליכוד ולא ציפי חוטובלי, זאב אלקין, אופיר אקוניס או דני דנון שייעלמו מן האופק המדיני. משאל העם הטוב ביותר הוא בחירות ונראה את הח"כים האלה שורדים אותן. ביבי לא זקוק למשאל עם. הכנסת תתמוך בו במהלך מדיני. לפיכך הזריזות שאותה מגלה ביבי בעניין הצעת חוק למשאל עם מדיפה ריח לא טוב, בלשון המעטה. משאל העם במקרה זה, לא יקרב הסכם אלא עלול לחבל בו.

סיפור אחר הוא מזרח ירושלים. אם בהסכם שלום, השכונות הערביות בירושלים ובסביבתה יועברו לידי הפלשתינים, יש מקום למשאל רק לגבי סעיף זה בהסכם. מזרח ירושלים סופחה על-ידי ישראל ותושביה הם, להלכה, אזרחי ישראל. העולם לא מכיר בסיפוח, אבל עסקינן במשאל העם. אם ככה לגבי מזרח ירושלים, על אחת כמה וכמה שהדבר חל על רמת הגולן.

"חוק רמת הגולן - התשמ"ב-1981" הוא חוק שחוקקה הכנסת ב-14 בדצמבר 1981. בחוק נקבע כי "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן. החוק שהביא לסיומן 14 שנים של ממשל צבאי ברמת הגולן, הוא אחד משני חוקים בהם ניסתה מדינת ישראל לקבוע בעצמה את גבולותיה. משמעותו המשפטית של החוק נתונה במחלוקת בקרב מומחי משפט בישראל. בתגובה לחוק קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 497 שקבעה כי לסיפוח אין שום משמעות מבחינה בינלאומיתנ(ע"פ ויקיפדיה).

לעג ההיסטוריה הוא שדווקא לגבי החזרת רמת הגולן הייתה ישראל קרובה יותר מאשר לגבי הסכם שלום עם הפלשתינים. כמה ראשי ממשלות, כולל נתניהו, ניהלו משא-ומתן בנושא שהגיע כמעט לסף של הסכם. במכלול הזה כפי שקורה לעתים בנושאים מדיניים, חבויים נימוקים לאו-דווקא מעשיים, אלא היסטוריים, דתיים ומיסטיים. יהודה ושומרון נחשבים אצל המתנחלים ותומכיהם כחלק מארץ ישראל, ואילו הגולן לא. ואילו לגבי אלה שטענו, ויש שעדיין טוענים, שגם השטחים וגם הגולן חשובים לביטחון ישראל - נימוקים אלה מופרכים. גם יהודה ושומרון וגם רמת הגולן אינם ערובה לביטחון ישראל ולא יגנו עליה. להפך, הם מעמסה ביטחונית. ראינו זאת בין היתר במלחמת יום הכיפורים. כיום בעידן הטילים זה הזוי.

סוריה תדרוש את הגולן עם אסד או בלעדיו

העובדה שהעולם היה יותר סובלני וסבלני לגבי הכיבוש של הגולן מאשר בנושא הפלשתיני, היה קשור בראש וראשונה בשליטי סוריה, אסד האב והבן, ובאליטה העלאווית השולטת. לאסד האב, שהיה מדינאי חכם ומחושב, לא בער הגולן. הוא שמר את השקט על גבול סוריה וישראל והיה לו "שליח מצווה" בחיזבאללה. השליטה בפועל בלבנון הייתה בעדיפות ראשונה בהשוואה לגולן, ששעתו יגיע. אשר למערב, מבחינתו תשומת הלב הופנתה בראש וראשונה בצורך הדחוף יותר לתת לפלשתינים מדינה משלהם. רמת הגולן היא חלק קטן מסוריה. באחרונה נוסף גורם חדש והוא מלחמת האזרחים בסוריה שהקץ לה הוא דחוף יותר מאשר סוגיית רמת הגולן. אבל יבוא היום ובמקרה הרע זאת תהיה מדינה ג'יהדיסטית, גרועה מעזה, ובמקרה הטוב, והדמיוני כמעט, תקום ממשלה פרו מערבית בדמשק - זאת אף זאת תבקש להחזיר לעצמה את הגולן שנכבש ממנה על-ידי ישראל.

העולם לא יוכל לעמוד מנגד, ואירופה וגם ארה"ב ייכנסו לתמונה. או אז יהיה מקום לערוך משאל עם לגבי החזרת שטח שישראל סיפחה. משום כך, אם כבר הנושא של משאל עם הועלה, מן הראוי לתת את הדעת על משמעותו לגבי הגולן. אחרת שוב נעמוד בפני מציאות שלא חזינו, כמו החלטת האיחוד האירופי להחרים מוצרים משטחי יהודה ושומרון. בבוא היום זה, החרם אומנם לא יחול על הצימרים ברמה לישראלים, אבל הוא יחול על יקבי הגולן המשובחים וכל המוצרים האחרים שהרמה מייצרת, והיא מייצרת הרבה. ואפשר שגם לגבי מפעלים שקשורים בצורה עקיפה בתעשיה בגולן. כך או אחרת, בסופו של דבר דגלנו לא יינשא ברמה. אבל ראשית כול נישא ברמה את דגל המדינה היהודית - יהודית ולא דו-לאומית. לזה לא דרוש משאל עם, אלא החלטה של הממשלה שהכנסת תאשר.