נושא המחזה מוכר לכולם. את דירת הורי הבעל יואל, (שעברו לבית אבות), המיושנת משנות השלושים, מתאווה אשתו לחדש וממש. נמאס לה מהצינורות המתפוצצים, מהאסלה הסתומה, מהמטבח המכוער, ומחדר הילד (שנהרג בפיגוע) והפך לחדר העבודה של הבעל העיתונאי והתקוע כמו עצם באמצע הסלון - והיא רוצה לחדש. למה? כי גיסתה עשתה גם היא שיפוץ, ונהנית ממנו. ואולי גם כדי לשדרג את זוגיותם ולחדשה.
הקטע הפותח את ההצגה והמהמם את כולם בריאליזם שבו, ומכך שכולם חשו את הנושא על בשרם - הוא הקטע בו הורי הבעל, שעיה (הוגו ירדן הותיק והטוב) וציפה (רבקה גור שמולכת על הבמה בכל סצינה ומחזה בהם היא מופיעה) מתווכחים מול הבית שהיה ביתם. שעיה איבד את זכרונו. הוא לא יודע כבר דבר על בניו, ואפילו את אשתו אינו מכיר לעיתים, ובטח לא על המטמון שטמן בביתו. הגרוע הוא - שהוא התחיל לאבד את השליטה על סוגרים, והוא נזקק לחיתולים.
הבן, יואל (מורדי גרשון) קונה לו חיתולים לבקשת אמו - אך מביא חיתולי תינוק. ככה זה כשבן מטפל בהורים, וכשאין בנות. הלב שלנו נקרע למראה ומשמע חילופי הדברים הכה מצחיקים בין בני הזוג הקשישים, אך זה גם צובט בלב ומזכיר דברים שחווינו עם קרובי משפחתנו. לבן מוטי, אחיו של יואל (דני גבע המקסים במשחק כנה ומקצועי כאחד), יש רק דבר משותף אחד עם אחיו - האהבה לכדורגל ובמיוחד להפועל ת"א. הם נוסעים לכל משחק בחו"ל של הקבוצה הנערצה, וזוכים לראות אותה מנצחת את קבוצת מילאן המהוללת ממילנו.
את הגברים לא מעניין במיוחד מראה הדירה שלהם, וכל העיסוק במראה הבית שייך רק לנשים. יואל - מצידו שייהפך העולם, הוא לא מוכן שיזיזו אבן או קיר או חלון לשיפור דירתו. על-רקע חילוקי הדיעות, והדרכתו של השיפוצניק את נאווה כיצד לתחמן ולהגיע למצב שדרוש שיפוץ - החיים בין בני הזוג מתפוצצים.
השיפוצניק, או בקיצור "השפץ", יורם טולדנו - הוא לב ההצגה ועמוד התווך שלה. את מירב אחוזי הצלחתה הפנומנלית של ההצגה ניתן לזקוף לזכותו של טולדנו. בחום הטבעי שלו, בשארם הגברי והניחוח הספרדי שהוא טורח להדגיש במיבטא האתני, יחד עם חכמת חיים של טיפוס השפץ שגדל ולמד מהחיים - הוא כובש את הקהל בכל רגע שהוא על הבמה. לא רק את שתי הגיסות הנסמכות עליו בנושא השיפוץ (נתי קלוגר כנעמי, הפסיכולוגית, ואסי לוי כנאוה עורכת הדין). כי אם את כל הקהל הוא כובש, ומהפנט במשחקו. כך גם אור בן
מלך כבנו הסובל מהפרעה נפשית. הנער מטופל אצל נעמי הפסיכולוגית, ולא מתקבל לשרת בצבא. עבור אביו זה אסון. בסצינה בה התגלתה העובדה הזו שהוא הסתיר מאביו, ובמהלך הוויכוח ביניהם, נפתחת תיבת פנדורה, ואור ממחיש את יכולותיו הדרמטיים במלואם.
דמותו של הילד המת (דני ברמן) שמופיעה פעמיים בהזיותיו של יואל, מעניקה אלמנט סוריאליסטי לסיפור, לעומת האיזכור התכוף של נושא סגנון הבאוהאוז (עבורו זכתה תל אביב לציון כעיר הלבנה במסגרת יונסק"ו לשימור אתרים) - עצם החזרה הבלתי פוסקת ממחישה את האובסססיה של יואל לנושא. בגללה לא שם לב לבן של נאווה אותו אימץ, בעת שהיה עסוק בצילום בתי באוהאוז שם, ולכן הוא נרצח בפיגוע ליד דיזנגוף סנטר.
שמואל הספרי, מבכירי המחזאים שלנו, לא חשש במחזה הזה לרמז על שחיתות וגניבת כספים מהקופה הציבורית בקרב מנהיגי מפא"י, מה שעולה מהחיפוש לשווא של ציפה אחרי המטמון שהיא זוכרת שבעלה הטמין בבנין שלהם אותו גם בנה במו ידיו. אין האונות שלה ואי יכולתה למצוא את המטמון נוכח איבוד זכרונו גורמים לה לדאבון לב, עד להתפרצותה תוך הריסת קיר בבית. הספרי מעמת את כל הזוגות בהצגה וממחיש כיצד משברים משפחתיים נוצרים. אך מכל הדרמות הזוגיות, זה שלוכד את ליבנו הוא דווקא השפץ,שבחן הטבעי וביכולתו השכלית לשכנע את כולם, לבחוש בדרמה ולהעצימה.
לתל אביב העיר הלבנה יש בתים יפהפיים בחלקה הדרומי, בסגנון האקלקטי. משום מה בתי שיכוני העובדים המלבניים והמינימליסטיים, שכאן מכונים "באוהאוז", אינם מהיפים שבהם. אבל אווילותם של ראשי עיר שהתירו להרוס את גימנסיה הרצליה ובית אחד העם שלידה, ומאידך - הוציאו מיליונים על שימור והזזת בתים חסרי חן ופשוטים כמו בתי הטמפלרים שבשכונת שרונה - זו אווילות למהדרין. לכו לירושלים, וראו איך שומרים על מראה של עיר - לא עם טיח מתכלה על מעטפת הבית, אלא בחיפוי אבן טבעית, בסגנון הערבי היפהפה. לראשי עירנו לדורותם יש עוד מה ללמוד.
המסקנה: התעקשותו של יואל לשמור על מראה הבית של הוריו, מוצדקת מבחינת המעטפת, אך בכל בנין יש לערוך שיפוץ: להחליף צנרת מים וחשמל רקובות, להחליף אריחים שבורים שצבעם השתנה וכו'. ולא חייבים לפרק משפחה בגל שיפוץ, גם אם זה קורה לפעמים.
לכו להצגה, ותרגישו ממש בבית. תהנו ותצחקו בלי די, ותצאו עם חומר למחשבה.
