במהדורת "יומן" של ערב שבת (2.8.13) בערוץ הראשון דיבר הפרשן
חנן קריסטל בשבחה של "מוטת הכנפיים וההשפעה של התקשורת החוקרת" שאינה מאפשרת לפרשיות בנוסח קו 300 ואחרות להתרחש כיום, ואשר גורמת למניעת אישורם של מינויים בלתי ראויים לתפקידים בכירים. האומנם התקשורת חוקרת?
מאז רצח ראש הממשלה
יצחק רבין הצטברו לא מעט ממצאים חדשים, שלא היו מונחים לפניה של ועדת החקירה הממלכתית המקורית בראשות השופט
מאיר שמגר, ואשר מחייבים חקירה מחודשת. התקשורת ה"חוקרת" המיתממת אינה מרימה את הכפפה ואינה נענית לאתגר - לחקור! זה הרי תפקידה. גם אם
יגאל עמיר נראה יורה ברבין, לא ברור שאלו הכדורים שהרגו את האיש, ויש חשדות רבים מדי שהיו כדורים נוספים. גם אם יגאל עמיר הודה ברצח, ייתכן שגם הוא איננו יודע על כדורים אחרים.
הממצאים הרבים שנאספו היו צריכים לאתגר עיתונאים חוקרים של ממש, אשר לפחות צריכים היו לשאול את עצמם מי הפיק תועלת פוליטית מן הרצח. רמז: לא נתניהו. לפי הסקרים שפורסמו ערב הרצח הוא היה צפוי לנצח בבחירות 1996, ודווקא הרצח כמעט שמנע את נצחונו.
ועוד שתי הערות: כדאי שהד"ר יהודה היס מאבו כביר יקדים ויפרסם את זיכרונותיו מהשנים הרבות שבהן כיהן במכון הפתולוגי, ובמיוחד חשוב הפרק העוסק בליל ה-4 בנובמבר 1995. וכן, כדאי לראות את חתימתו של
שמעון פרס - "למען השלום" - על כתב החנינה ליגאל עמיר, אם וכאשר יתחשק לפריץ מרמאללה לדרוש מחווה משפילה נוספת לישראל: לשחרר גם רוצחים יהודיים - יגאל עמיר ואחרים - ולא רק רוצחים ערביים אזרחי ישראל. במערכת הצדק והערכים של
ציפי לבני גם זה ייתכן. האם שמעון פרס יחתום, כמחווה למען "השותף לשלום"?
