על-רקע המבוכה המתלווה להליך הכושל של מינוי הפרופסורים פרנקל וליידרמן לכהונת נגיד בנק ישראל מעניין לתאר כאן את הליך המינוי של אשר ידלין לאותה משרה.
אשר ידלין, שהיה בזמנו מנכ"ל קופת חולים, התמנה במחצית שנות השבעים על-ידי ממשלת רבין הראשונה לתפקיד הנגיד, והמינוי אמור היה להיכנס לתוקף כעבור כחדשיים.
את שארע בתקופת הביניים הזו בת החדשיים ניתן לתאר כהפעלתה של "שרשרת פיצוץ" שהביאה לקריסת הממשלה ושלחה את מפלגת השלטון, היא מפלגת העבודה, לראשונה בתולדותיה, אל האופוזיציה החרבה.
ועל הכל מנצח ביד חזקה ובזרוע נטוייה - וכמובן בשם שלטון החוק - מי שהיה בזמנו היועץ המשפטי לממשלה ולימים שופט ונשיא בית המשפט העליון - הלא הוא
אהרן ברק.
ובכן, סמוך להחלטה למנות את ידלין לכהונת הנגיד מתחילות להתקבל אודותיו במשטרה ידיעות וחשדות לקבלת שוחד במסגרת מעורבותו בעסקות נדל"ן בימים שבהם הוא כיהן כמנכ"ל קופת החולים.
המשטרה בודקת את התלונות בחשאיות מירבית. היועץ המשפטי אהרן ברק מקבל מהמשטרה דיווח שוטף על החקירה ומכוון את המהלכים.
כעדות לרגישות החקירה ולחשאיותה יספר לימים בנימין זיגל, שהיה חוקרו הראשי של ידלין, כי במהלך הדיונים הסודיים שהתנהלו באותם ימים, הציע ברק לנוכחים להימנע מלנקוב בשמו המפורש של ידלין, אלא לכנותו בכינוי - מעין שם קוד.
ושם הקוד שבו מציע ברק לכנות את ידלין: "בוזגלו". אכן רעיון מבריק. שהרי מי בכלל מתרגש מכך שישנו איזה חשוד בשם בוזגלו?...
אנו עומדים עתה ליד ערש לידתו של "בוזגלו" הידוע ממבחן בוזגלו. הנה כי כן, משימתו של "בוזגלו" בתחילת דרכו הייתה דווקא לשמור על שמו ולהגן על מעמדו של החשוד המורם מעם.
אבל תוך זמן קצר יהפוך ברק את עורו של בוזגלו, ותפקידו של בוזגלו יהיה להשוות את מעמדו של החשוד רם המעלה לזה של פשוטי עם.
ידלין מוזמן, איפוא, לחקירה. חקירתו בתחילת הדרך מתנהלת כאמור בחשאיות מירבית - תוך מעורבות אישית ופיקוח צמוד של אהרן ברק.
בשלב מסוים, דבר חקירתו של ידלין והיותו חשוד בעבירות שוחד דולף לתקשורת, וזו חוגגת ימים ארוכים על הפרשה בכותרות ראשיות וכתבות עומק - חלקן בצהוב כהה.
ידלין נעצר להמשך חקירה, ומינויו לתפקיד נגיד בנק ישראל מתבטל למעשה מאליו.
בהמשך הדרך מוגש נגד ידלין כתב אישום, ולאחר הגשת כתב האישום הוא נעצר עד לתום ההליכים. המעצר מעורר גל מחאות בקרב גורמים שונים - כולל באקדמיה - ועיקר טענתם הוא שהמעצר אינו מוצדק בנסיבות העניין, כי הוא מקשה על ידלין להכין את הגנתו, וכי המעצר כשלעצמו לוחץ באופן לא הוגן על בית המשפט להרשיע את ידלין.
ידלין מערער לבית המשפט העליון על מעצרו. הערר מתברר אצל הנשיא דאז יואל זוסמן ונדחה.
ידלין הנאיבי לא מייחס כנראה חשיבות לעובדה שהנשיא זוסמן, שעה שדן בתיק המעצר, היה נתון בניגוד אינטרסים חריף ולמעשה הוא היה מנוע מלדון בעניין. זוסמן ראה היטב שאהרן ברק מנהל אישית ומעורב עד צוואר בחקירת ידלין, ולכן יש לו, לברק, עניין אישי להשאיר את ידלין במעצר וכך לשפר את סיכויי הרשעתו.
אלא שבין זוסמן לבין ברק היו יחסים אישיים מיוחדים והדוקים ביותר, שהחלו מימיהם כמרצים באוניברסיטה והמשיכו בעובדה ששניהם זכו יחדיו בפרס ישראל למשפט, עברו דרך העובדה שהיה זה זוסמן שהמליץ על ברק בפני שר המשפטים לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה (וברור שעקב כך היה לזוסמן עניין אישי בהצלחתו של ברק).
והעיקר: בזמן שהנשיא זוסמן דן בערר של ידלין הייתה לו, לזוסמן, מתמחה בשם
אלישבע ברק!!!
מתעוררת כאן שאלה עקרונית: האם ראוי הדבר שאשתו של היועץ המשפטי לממשלה תעבוד במחיצתו של נשיא בית המשפט העליון? האם אין בכך ליצור תחושה שהדבר פוגע באובייקטיביות של הנשיא שעה שהוא דן בתיקים שהיועץ המשפטי לממשלה צד להם - ובמיוחד כשהוא מעורב בהם אישית? האם ראוי המצב, שנשיא בית המשפט העליון ידון בתיק שהיועץ המשפטי לממשלה יהיה צד לו - שעה שאשתו של היועץ המשפטי לממשלה יושבת בלשכתו של הנשיא ומרכזת עבורו את החומר באותו תיק עצמו?
אבל, כפי שכבר למדנו רבות מאז, לאהרן ברק אין מבלבלים את המוח עם זוטות. הוא נמצא מעל הדברים הללו. כך או כך, סמוך לאחר הגשת כתב האישום נגד ידלין ולפני תחילת העדויות נגדו, מתחילה להתרקם בחשאי בינו לבין ברק עסקת טיעון.
נכונותו של ידלין המותש לחתום על העסקה גברה בעקבות התאבדות ידידו מנוער אברהם עופר, שהיה מסובך אף הוא באותה פרשה. העסקה החשאית בין ברק לבין ידלין מבשילה לכדי חתימה וממתינים ליום הדיון בבית המשפט, שבו אמור ידלין להודות במיוחס לו במסגרת העסקה.
ימי ההמתנה הללו עוברים על אהרן ברק - דווקא עליו - במריטת עצבים של ממש. אהרן ברק חושש שידלין יחזור בו ברגע האחרון ולא יודה בבית המשפט כמסוכם בעסקה.
החשש של ברק היה שדבר העסקה ידלוף לעיתונות, וזו תטרפד את העסקה ותאלץ את ברק לנהל משפט "באורך מלא" - על כל המשתמע מכך.
מניעיה של התקשורת לטרפד את העסקה היו ברורים: ידלין היה אז מעמודי התווך של מפלגת השלטון, וניהול משפט מלא כנגדו היה חושף את מפלגתו במערומיה - מה גם שידלין עצמו איים כל העת לגרור עימו רבים וטובים אלי קבר.
וכשזו תמונת המצב, היכן תמצא זירה מתאימה יותר לגולל את הסיפור הזה במלואו אם לא בבית המשפט? מתי עוד פעם תיפול לידי התקשורת הזדמנות להתפרנס מסיפור בסדר גודל שכזה?
וכאן נקט ברק מהלך חריג ונדיר על-פי כל קנה מידה: הוא הלך אישית למערכות העיתונים, גילה לעורכי העיתונים דבר העסקה שנחתמה עם ידלין, ושכנע אותם לשמור על העניין בסוד ולא להביא הדבר לידיעת הציבור.
ברק בעט כאן ברגל גסה בזכות הציבור לדעת.
כמה פעמים - אם בכלל - קרה עוד, שהיועץ המשפטי לממשלה הלך אישית וכיתת רגליו למערכות העיתונים כדי לבקשן להימנע מלהביא דבר מה לידיעת הציבור? על איזה ערך ציבורי רצה ברק להגן בנקטו את הצעד הנדיר הזה?
ןבכן, מדוע זה חשש כל כך אהרן ברק מטירפוד העסקה - עד שהלך אישית למערכות העיתונים ושכנע אותם לשתוק?
התשובה ברורה: ברק ידע היטב שאם יתנהל משפט באורך מלא ייחשפו לא רק מעללי מפלגת השלטון, אלא גם - אולי בעיקר - מעלליו הוא והדרך הקלוקלת שבה הוא, אהרן ברק, ניהל את החקירה של ידלין.
ברק הבין אל נכון, שרק עסקה עם ידלין תחניק את הסיפור המביך הזה.
אמרנו כבר, שברק ניהל את חקירת ידלין באופן אישי וצמוד. בהקשר זה די אם נציין, שהאיש הראשון שעימו נפגש ידלין לקראת חקירתו היה ברק עצמו, והיה זה ברק, בכבודו ובעצמו, שהסיע את ידלין במכוניתו אל החוקרים.
על האופן הצמוד שבו ניהל ברק את חקירת ידלין מעיד עו"ד יחיאל גוטמן, שהיה באותם ימים יועצו של שר המשפטים:
"הצמד ברק-קדמי מילא את תפקידו בפרשות ידלין ועופר בהרמוניה מלאה, עד כי היו במשטרה מי שחששו כי המשך שיתוף הפעולה בין השניים עלול ליצור הכפפה מלאה של אגף החקירות המשטרתי ליועץ המשפט לממשלה. מגמה זו עוררה התנגדות חריפה בצמרת המשטרה, אשר התייחסה בחוסר אהדה בולט כלפי מה שנחזה כהשתלטותו של פרופסור ברק על אגף החקירות". (מתוך סיפרו של גוטמן - "היועץ המשפטי נגד הממשלה").
החקירה של ידלין עצמה נוהלה על-ידי השוטרים בשני שלבים:
בשלב הראשון, שכלל בדיקה במכונת אמת, נחקר ידלין על-ידי ראש אגף החקירות דאז
יעקב קדמי - לימים שופט בית המשפט העליון.
השלב השני, הרשמי, נוהל על-ידי בנימין זיגל.
אלא שמתברר שבשלב הראשון הודה ידלין, בפני יעקב קדמי, בעבירות שוחד שונות, אבל בשלב השני המאוחר יותר, אצל זיגל, חזר ידלין לעצמו ושמר על זכות השתיקה.
וכאן קבור הכלב: החקירה וההודאה בפני יעקב קדמי נוהלו בניגוד להוראות המשטרה המחייבות להזהיר את החשוד ולהעמידו על זכותו שלא לומר דבר. ידלין הודה בפני קדמי בעבירות פליליות, וזאת - מבלי שהוזהר קודם לכן ומבלי שהועמד על זכותו לשתוק. בשלב השני, אצל זיגל, ידלין הוזהר כבר כדין אלא שאז הוא סכר את פיו.
העובדה שידלין הודה בפני יעקב קדמי - ראש אגף חקירות של המשטרה - מבלי שהוזהר קודם לכן ומבלי שהועמד על זכותו לשתוק - עובדה מביכה זו הייתה כמובן מתבררת עד תומה - אילו נערך לידלין משפט באורך מלא.
עד כמה גדולה המבוכה הייתה אמורה להיות - די אם נספר כאן שאהרן ברק, שכאמור ניהל מקרוב את חקירת ידלין, הזהיר באותם ימים, בריאיון ברדיו, את חוקרי המשטרה באלו המילים:
"המשטרה חייבת לנהל את חקירותיה במסגרת החוק, וכל סטייה של חוקר מההוראות הפנימיות של המשטרה, יש לראותה במלוא החומרה ולהעמיד לדין את האחראים עליה" וכשמסתבכים - מסתבכים!.
אהרן ברק נתבקש בעצם ימי החקירה להגיש לממשלה דוח על מצב החקירה והתקדמותה. שכן, הממשלה הייתה זקוקה לדוח האמור כדי להחליט אם להשאיר המינוי של ידלין בעינו, או לבטלו ולמנות לכהונת הנגיד אדם אחר תחתיו.
ברק, שכמובן ראה את החומרים וידע היטב שידלין הודה בעבירות מבלי שהוזהר כדין ומבלי שהועמד על זכות השתיקה, הגיש לממשלה דוח ארוך ובו ציין מפורשות כי "מר ידלין מכחיש כי קיבל עמלה או תיווך בקשר לעסקות", בעוד שהמציאות, שלא הוזכרה - אפילו לא ברמז - בדוח של ברק, הייתה שידלין הודה בפני קדמי בקבלת טובות הנאה כספיות בגין עסקות מקרקעין, ומסר לקדמי גירסה מפורטת בעניין.
במילים אחרות:
היועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק, מסר לממשלה - בכתב - דוח כוזב! הדוח שמסר ברק לממשלה היטעה אותה - כדי הולכת שולל ממש - וגרם לה לקבל החלטה שגוייה. שכן, משהונח הדוח על שולחן הממשלה התעוררה מחלוקת בין השרים. רובם התנגדו בשלב ההוא לבטל את מינוי של ידלין, ונימקו התנגדותם בכך שהדוח נעדר נתונים מספיקים להחליט לכאן או לכאן. ברור שלהכחשתו של ידלין, כפי שצויינה מפורשות על-ידי ברק בדוח הכוזב, היה משקל מכריע בשיקולי השרים. היש בכלל ספק, שאילו דיווח ברק לממשלה שידלין כבר הודה - הייתה הממשלה מבטלת המינוי ללא דיחוי?
הנה כי כן, ברק בדוח - לא רק שמסתיר מן הממשלה את העובדה הקריטית שידלין כבר הודה, אלא שהוא גם מוסר לממשלה עובדה - שיקרית - שידלין מכחיש.
ויצויין, שנוסף על הגשת המסמך הכתוב הופיע ברק, אישית, בפני הממשלה ומסר לה - בקולו - דברי הסבר על מימצאי החקירה. בהופעתו זו התמיד ברק בהסתרת העובדה שידלין כבר הודה בעבירות פליליות של לקיחת שוחד.
עכשיו כבר ברור מדוע חשש ברק מטירפוד העסקה ומניהול משפט באורך מלא, ומה הניע אותו לכתת רגליו למערכות העיתונים ולקשור עימהם קשר שתיקה: הוא חשש לעורו בשל כך שיתגלה במשפט, שידלין, תוך מעורבותו הפעילה של ברק, הודה בפני קדמי בעבירות פליליות מבלי שהוזהר כדין ומבלי שהועמד על זכות השתיקה.
וחששו זה של ברק גבר עשרות מונים נוכח האפשרות שיתגלה במשפט שהוא, אהרן ברק, רימה את הממשלה במסמך הכוזב שהגיש לה והיטעה אותה. וכיצד נחלץ ברק מהתסבוכת הזו, כבר ראינו: הוא חתם על עסקת טיעון ששטפה הכל אל הים.
סוף דבר שידלין הודה בבית המשפט במסגרת העסקה ונשלח לחמש שנות מאסר.
אין ספק: אהרן ברק הינו לוליין בחסד. והוא גם מהמר מעולה. השורה התחתונה היא הקובעת. רק שאלה היא אם בדרך לאותה "שורה תחתונה" רשאי היועץ המשפטי לממשלה לגרור את צמרת חוקרי המשטרה לניהול חקירה שלא כדין, או לרמות את הממשלה במצגי שווא ולהוליכה שולל - באמצעות מסמך כוזב.
