כדי לבחון אם ישראל היא דמוקרטיה יש לבחון אם החוק הישראלי מכיר בזכויות האדם. דמוקרטיה היא לא רק בחירות חופשיות, אלא כיבוד זכויות אדם בסיסיות על-ידי השלטון.
המקור המרכזי והחשוב ביותר לזכויות האדם הוא ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, שפרסמה העצרת הכללית של האו"ם בשנת 1948. ההכרזה פורסמה בעקבות מלחמת העולם השנייה והזוועות שביצע המשטר הנאצי. היא פורסמה כדי למנוע ארועים דומים בעתיד. משקלה המוסרי הוא לאין שיעור. היא מהווה מקור לחוקות רבות ויום פרסומה 10.12.48 נחשב ליום זכויות האדם הבינלאומי.
לצורך רשימה זאת נשווה בין שלוש זכויות המופיעות בהכרזה לבין המצב בישראל. הזכויות בהן נדון, בקיצור נמרץ, הן
חופש הביטוי, חופש הנישואין והזכות למשפט הוגן. בחרתי דווקא בהן בגלל שהן נוגעות לכל אזרח בישראל. אין כמעט אדם בישראל, שאינו מושפע מהן.
חופש הביטוי סעיף 19 להכרזה, קובע: "כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, ולבקש ידיעות ודעות, ולקבלן ולמסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות".
מטבע הדברים שחופש הביטוי מגן על הבעת דעות כנגד המשטר - בראש ובראשונה. מדובר בזכות פוליטית.
בישראל יש איסור פלילי להעליב עובדי ציבור. העלבת עובד ציבור התפרשה בבית המשפט העליון, לא כגידופים, אלא ביקורת עניינית על טוהר המידות של עובד ציבור, והטענה שהביקורת נכונה איננה רלוונטית (פס”ד אונגרפלד).
יתר על כן, הביטוי "עובד ציבור" מוגדר בחוק העונשין גם כמי שנבחר על-ידי הציבור מכוח חיקוק. ראו סעיף 34 כד לחוק.
במילים אחרות, ביקורת על טוהר המידות של חבר כנסת או שר בממשלה היא עבירה פלילית! ספר החוקים של מדינת ישראל שמייצג גם את ערכיה, מכתים בכתם של עבירה פלילית את מי שמגשים את זכותו הבסיסית במשטר דמוקרטי, להביע דעתו על ראשי השלטון.
חופש הנישואין סעיף 16 (1) להכרזה קובע: "כל איש ואישה שהגיעו לפרקם רשאים לבוא בברית הנישואין ולהקים משפחה, ללא כל הגבלה מטעמי גזע, אזרחות או דת. הם זכאים לזכויות שוות במעשה הנישואין בתקופת הנישואין ובשעת ביטולם”.
דיני הנישואין בישראל נשלטים על-ידי הדין הדתי. הדין העברי אוסר נישואי תערובת. מדינת ישראל לא מאפשרת נישואים "מעורבים" בתוך שטחה. לפיכך מתקיימת הגבלה על נישואין מטעמי דת, בניגוד להכרזה.
הזכות למשפט הוגן סעיף 10 להכרזה קובע: "כל אדם זכאי, מתוך שוויון גמור עם זולתו, למשפט הוגן ופומבי של בית דין בלתי תלוי וללא משוא פנים בשעה שבאים לקבוע זכויותיו וחובותיו ולברר כל אשמה פלילית שהובאה נגדו".
נראה לי שלא יכול להתקיים משפט הוגן ללא זכות ערעור. לא ייתכן שערכאה אחת תהיה הפוסק הראשון והאחרון. אבל דבר זה קורה בבג"צ. אין זכות ערעור על פסקי הדין של בג"צ.
יתר על כן, אין שמיעת עדים בבג"צ וגם זאת פגיעה בזכות למשפט הוגן.
לסיכום - אפשר לומר שישראל היא מפרה סדרתית של זכויות האדם.
