יומן תרבות (19)

סרט הקולנוע "גלוריה" הוא סרט צ'יליאני המתרחש בבירת צ'ילה, סנטיאגו. הוא עשוי בז'אנר ריאליסטי, המתאר אישה בשנות ה-58, גרושה + שני ילדים גדולים. סבתא לנכד. יחסיה עם משפחתה הקרובה, לרבות בעלה הגרוש ממנה 12 שנה, הם טובים למדי. היא מנסה למצוא בן-זוג חדש במועדוני פנויים ובברים שונים, ואף מתחברת בסופו של ערב לגרוש טרי אחד, בשם רודולפו. הוא מתאהב בה, אך מופרע כל הזמן בטלפונים על-ידי שתי בנותיו הגדולות (שאינן נשואות וגם לא עובדות), ואשתו הגרושה (גם היא לא עובדת) - דבר שאינו מניח לו לשקם את חייו, כי הוא נאלץ לדאוג להן כלכלית ונפשית.

עניין זה מפריע מאוד לגלוריה, המשוחררת, הצחקנית ואוהבת החיים. היא מנסה להכיר לו את משפחתה הקרובה ומזמינה אותו ליום ההולדת של בנה. אנו עדים לסצנה משפחתית יפה, במיטב המסורת הספרדית, שם כולם מקבלים בברכה את הנוכחים, אוכלים ושותים. אך למרבה האכזבה, בן זוגה של גלוריה נעלם באמצע המסיבה, כי הוא חש שאינה שמה אליו לב במיוחד. גם כשקובע איתה בילוי משותף בבית-מלון רומנטי, היא עדיין לא בטוחה בקשר איתו, המוטרד על-ידי שיחות טלפון מבנותיו. באמצע ארוחה רומנטית הוא שוב נעלם, ואז מחליטה גלוריה לערוך לו ביקור-בית פתאומי, ולסיים איתו סופית.

בזאת נראה לי עשה הבמאי איזה חידוש קטן, המורה שהאישה הספרדייה אינה קרבן של מאצ'ואיזם, היא עצמאית כמו האישה המערבית, מחליטה על חייה, משוחררת מבחינה כלכלית, חברתית ומינית, ובשום פנים ואופן לא תלויה בגבר.

הסרט בנוי על אמיתות ריאליות, כאשר בני זוג נפרדים ונאלצים למצוא להם פרטנר חדש, על-מנת להקל על בדידותם. הדבר אינו תמיד מצליח. קשרים שנראים שהולכים לקראת בנייה חדשה לבסוף נכשלים, על קרע חיי העבר. כמו-כן קשה לגרושים להסתמך על ילדים, פרי אהבתם הקודמת. ילדים בוגרים הולכים לדרכם, בונים משפחות וחיים את חייהם, הם אינם יכולים להוות משענת רוחנית, כלכלית או נפשית של הוריהם, ואין אפשרות להיצמד אליהם. כך קרה לגלוריה שבתה עזבה אותה ונסעה לגור בשוודיה. זאת דרכה של עצמאות והתבגרות של ילדים, למרות שזה מכאיב מאוד להיפרד. גלוריה מקבלת את הפרידה מבתה, אומנם בבכי, בשדה התעופה, אך היא מבינה שעליה לשחרר את הילדה, לטובת חיי שתיהן.

גלוריה, היא אדם פתוח ומשוחרר. היא מוכנה להתנסות בעישון מריחואנה, כמו-כן מוכנה להתנסות בוורטיגו, בפארק אותו מנהל בן זוגה, ובכל מיני הרפתקאות מין. הסרט עוסק בגוף ובנפש המבוגר טרום זיקנה וחולשה. מראים לנו סצנות עירום וסקס בגיל השלישי, אין פה איזו אידיאליזציה של הגוף הרוטט והמושלם, להפך. יש פגמים בגוף ואי-מושלמות, אך כל עוד יש חיים ותקווה, מתקיימות גם התשוקה, האהבה, הקנאה והנקמה.

לסיכום ניתן לומר ש"גלוריה" אינו סרט גדול. יש בו אריכות יתר וחזרה על מוטיבים, אך בזכות השחקנית הנפלאה, שמופיעה כמעט בכל הפריימים, שווה לראותו. על משחקה זה זכתה השנה בפרס בפסטיבל ברלין.

הגלריה מארחת את מנהלת מכון הצילום שבקייפטאון, ג'ני אלטשולר, ועמה יציגו אמנים ישראלים: חנה סהר, מירב היימן, ורדי כהן, מיקי נעם-אלון.

מארחים ואוצרים: ערן גילת ואיריס חסיד סגל.

פתיחה: יום חמישי, 22.8, בשעה 20:00.

התערוכה תינעל ב-7.9.13.

בספרו "המוות" (2012) מציין הפילוסוף הנודע שלי כגן, כי קיימת אצל בן האנוש תודעה בסיסית שאינו יכול לחמוק ממנה: לא אשרוד לעד! ומכאן עולות שאלות פילוסופיות מהותיות באשר לסופיות המוות. האם אנו "חומר" בלבד? האם פחד המוות הוא לגיטימי? איך אחיה תוך הכרה קשה בזמניות הקיום?

כמותו התחבט בבעיה הפילוסוף המלומד ארנסט בקר שבספרו "הכחשת המוות" (1973) הציג את תיאוריית ההתגוננות האנושית מפני המוות והניסיון להדחקתו באמצעות "מימד השניות של הקיום האנושי". היינו, לא רק מרכיב חומרי אלא גם מרכיב "נצחי" בדמות "פועלו ההרואי" של האדם בעולם הזה. בקר חושש שהדת והאמונה בעידן המדע והרציונליזציה יתקשו לתת מענה לכל, ולכן נוטה לראות בפועלו ויצירתו של האדם מזור, לפחות חלקי, למצוקת "הזמן הקצוב". הוא טוען שפועלו של האדם בעולם הזה הוא בן-אלמוות ובכך הופך את מחוללו לאלמותי.

האמנים בתערוכת "זמן קצוב" בוחנים בעבודותיהם את מימד הזמן בחיינו, אם באמצעות טכניקת הצילום, אם באמצעות ההתרחשות הקצובה, לעיתים גורלית ואם באמצעות ההקשרים המשפחתיים הרגשיים הניבטים מחלק מהעבודות.

העבודות בתערוכה מעלות הרהורים ותהייה באשר לזמניות הקיום, תהליכי התכלות, תוך הכרה מטלטלת ב"ערכו של הזמן".

גלריה STA לאמנות עכשווית בדרום תל אביב גאה להציג תערוכת בכורה בישראל של אמן הרחוב הבינלאומי DOME

פתיחה: 29.8.13, יום חמישי בשעה 20:00, רחוב העלייה 25, תל אביב

נעילה: 28.9.13

כריסטיאן קרמר, הידוע בכינוי DOME, נולד בשנת 1975 בגרמניה. הוא בוגר לימודי תקשורת חזותית באקדמיה לאמנות במיינץ והציג בתערוכות במדינות רבות ברחבי העולם, בין השאר בארצות הברית, בהולנד, באיטליה, בצרפת, בספרד, בגרמניה, במקסיקו, בטורקיה, בברית המועצות ועוד.

הדימויים שמופיעים בעבודתו של DOME מציגים לרוב את העולם כתיאטרון צללים שעוסק בנראות ובסמלי סטאטוס אשר מדגישים את השטחיות של הסביבה שאנו חיים בה. כאשר במבט עמוק יותר ניתן לגלות את האופי האמיתי של האלמנטים הללו מתחת לפני השטח. הדמויות המרכזיות בציוריו של DOME נראות לרוב מרוחקות ומנותקות מהסביבה שהן נמצאות בה ואף אחת מהשנייה. הן נראות כמעלות זיכרונות או שקועות בנגינה בכלי נגינה שונים כשהן מרחפות בתוך נופים שוממים אשר יש בהם שילוב של בדידות ותוגה. העבודות שלו מורכבות כסוג של קולאז' של דמויות, חפצים ואלמנטים נוספים אשר מצוירים בדיו, אקריליק וספריי צבע בשימוש טכניקה משולבת של עבודה עם שבלונות ובציור חופשי עם מברשות ומכחולים. הוא מרבה להשתמש בעבודותיו בפלטה מנוכרומטית של צבעי שחור-לבן. יצירתו כוללת עבודות קיר בקנה מידה ענק וכן יצירות בקנה מידה קטן יותר על מצעים שונים כגון נייר וקרטון.

על הגלריה: STA Gallery היא גלריה לאמנות עכשווית הממוקמת בחלקה הדרומי של תל אביב-יפו. הגלריה שמה לעצמה למטרה לפתח את העיסוק באמנות אשר מתכתבת עם אמנות רחוב עכשווית, איור, עיצוב ואמנות צעירה ורעננה באשר היא. הגלריה תציג ותייצג אמנים ישראלים לצד אמנים בינלאומיים ותיצור חיבורים שונים בין האמנות לסביבה הרב-תרבותית הקיימת בדרום תל אביב בפרט ובישראל בכלל. לצד הצגת אמנות איכותית וחדשנית הגלריה מעוניינת להעלות את המודעות לנושאים חברתיים וסביבתיים שונים.

תערוכה חדשה אשר מתמקדת בצייר הבלגי הנודע רנה מגריט ובסגנון הסוריאליסטי אותו אימץ תנדוד בין המוזיאון של שיקאגו, המוזיאון של יוסטיון טקסס וה-MOMA בניו-יורק החל מחודש ספטמבר הקרוב.

התערוכה "מגריט: תעלומת השגרתי, 1938-1926" מקבצת יחד כ-80 ציורים, קולאז’ים, צילומים ואובייקטים, ותוצג ב-MOMA מה-28 בספטמבר ועד ינואר. משם תעבור כאמור לאוסף מריל ביוסטון טקסס ולמכון לאמנות בשיקאגו. "זו תהיה הפעם הראשונה מזה עשרים שנה בה תתקיים תערוכה מוזיאלית בניו-יורק המוקדשת כולה לעבודתו של מגריט”, מספרת אן אולמנד, האחראית על התערוכה מטעם MOMA.

לאחר שהחל את דרכו האמנותית כצייר אימפרסיוניסטי ואחרי שהתנסה גם בקוביזם, מגריט (1967-1898) החל להתקרב לעבר סוריאליזם ב-1926, בעודו עדיין חי ופועל בבריסל. בשנה שלאחר מכן עבר לפריז ומשם והלאה התחייב לחלוטין לסגנון הציור הסוריאליסטי, כשהוא מצייר נופים פנטסטיים ודיוקנאות המשלבים כובעים, תפוחים ומקטרות.

ג’וזף הלפנשטיין, מנהל אוסף מריל, ציין כי "מגריט שהה סך-הכל פחות משלוש שנים בפריז... זו הייתה התקופה הפורייה ביותר שלו. הוא יצר למעלה מ-200 ציורים”. התערוכה כוללת כמה מעבודותיו הידועות ביותר, כמו "La trahison des images (The Treachery of Images), “Les amants” (The Lovers), “Le faux miroir” (The False Mirror) and “L’assasin menacé”, (The Menaced Assassin).

"חלק גדול מהאסטרטגיות המובילות אותן פיתח מגריט - מסגור, הכפלה וחזרה על-מנת ליצור דה-פמילריזציה למוכר ועל-מנת להפוך את היומיומי והרגיל למוזר”.