במחילה, סליחה

סליחה, במחילה.

סליחה נורית/רוית/שירית/לירית/ניבית ושאר טלפניות - סליחה, מוקדניות - חביבות, שמשדלות אותי להצטרף כחבר מועדון. לא מתאים לי. לא ממש. סליחה, תיקון - ממש לא. אני יודע שאקבל הצעות און-ליין, הטבות והנחות ומבצעים ואחד פלוס אחד ועוד כיוצאים באלה בונבונים. אבל לא מתאים לי. סליחה. זה לא אתן, בנות, זה אני.

זה מכבר מהוהים בארנקי כרטיסי מועדון. זה מכבר שכחתי איזה מועדון ומה הוא מציע. הם מונחים שם – סליחה על הקלישאה - כאבנים שאין להן הופכין, תופחים בארנק, תופסים מקום מיותר. אין לי מה לעשות בהם.

בשנים האחרונות אני מנסה להיגמל מההתמכרות להצטרפות אל מועדונים כחבר מועדון. זה לא קל. הפיתויים רבים, המפתות רבות. הן גורמות לי להרגיש קמצן. "מה, אתה רוצה להגיד לי ש-50 שקל זה הרבה?" תמהה אחת - שנית/דנית/סתוונית/פרגית - סליחה שלא זוכר את שמה.

סליחה, אבל 50 שקל זה כסף. ועוד איך. כסף גדול. אולי בשבילך זה לא כסף, בשבילי זה המון. הון. חמישים שקל זה שתי תרומות וחצי לעמותות שונות (רובן ככולן קיימות לשם שמיים, כמובן...) אשר מהנציגה של כל אחת מהן, שמודה לי על עצם קיומי, אני מבקש סליחה ומתנצל על כך שמאחר שהיא אינה יחידה אצל ריבונו של עולם בכלל ואצל ריבון העמותות בפרט, אני נדרש - אם אני רוצה לחלק שווה בשווה - לייחד לכל אחת מהן 20 שקל (המון, זוכרת?) על-מנת לרצות – גם אם פחות מאשר יותר - את כולן. סליחה, זה לא קל.

בשנים האחרונות אני בוחר לייעד ולייחד את הכסף שהייתי אמור להשקיע תמורת קניית מקום כחבר מועדון בתרומה לנזקקים. אני רוצה לקוות ולהאמין (כי בלעדי שתיהן - תקווה ואמונה - כולנו אבודים) כי אביא תועלת, גם אם זניחה, לנזקק אחד או לנזקקת אחת בתרומתי הצנועה, השולית, יותר מאשר למועדון או לי, כאחד מחבריו.

במחילה, סליחה. זה מכבר אני לא מצטרף יותר למועדוני חברים. בהדרגה, אני מנסה לצאת מהם, ולו רק כדי שאם וכאשר ישאל אותי אי מי, אי מתי, איפה הכסף, אוכל להגיד לו בפה מלא ובלב שלם, כי הכסף בדרך אל מי שזקוק לי יותר ממני הרבה יותר. סליחה.