מלחמת יום הכיפורים התקבעה בזיכרון
הלוחמים בני דור 1973 כמלחמה מיותרת, שבה נלחמים, מתים והופכים לשורה נוספת ברשימת הקורבנות המיותרים. במקביל, האדירו הלוחמים את מעשי הגבורה שהיו עדים להם בשדה הקרב. טענתם המרכזית הייתה כי מלחמה באשר היא אינה דרך המלך לפתרון סכסוכים בין עמים, וכי מצב המלחמה המתמדת בישראל הפך אותה לארץ של "עקודים בעל כורחם" ושל "עקדה נצחית". את הטראומה שחוו במלחמת יום הכיפורים הם תלו ברשלנותה של מנהיגות זחוחה שלא השכילה למנוע את המלחמה. היו ביניהם שדימו את המלחמה בכלל ואת מלחמת יום הכיפורים בפרט לשדה קטל חסר תוחלת. הם, שנולדו במדינה הנתונה בסכסוך ממושך עם המדינות השכנות, הצביעו על מלחמת יום הכיפורים כסמל לאיוולת שבכל המלחמות. בצל המלחמה התעוררה בהם גם נחישות לשכנע את קברניטי המדינה להפנות משאבים לדיפלומטיה ולפתור בדרך זו את הסכסוך הישראלי-ערבי.
הסכם אוסלו (1993) היה קו פרשת מים רב-משמעות בעיני דור 1973, שכן הוא טמן בחובו תקווה לפתיחת משא-ומתן מדיני עם ישות פוליטית "עוינת" והכרזה עקיפה על עייפות ממלחמות. ההסכם העניק זיק של תקווה שהמלחמה כאופציה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי הממושך תרד מסדר היום, מה שיאפשר לישראל להיות ככל העמים. הסכם אוסלו ציין גם מפנה ברמת האזכור של מלחמת יום הכיפורים בעיתונות ובשיח הציבורי. נכונותה של ממשלת ישראל להיכנס למשא-ומתן עם הפלשתינים דחקה לשוליים את זכר המלחמה, וזו הוזכרה רק לעתים נדירות, וגם זה בהקשר של סיכויי ישראל ושכנותיה להגיע ומתן לשלום. בלב השיח הציבורי עמד תהליך ההקמה של הרשות הפלשתינית, וסביבו התפתח פולמוס בין תומכיו למתנגדיו.
פרט למלחמת לבנון השנייה ולסוגיית "האיום האירני", התנהל סדר היום הציבורי במישור היחסים בין ישראל ושכנותיה במנותק מזיכרון המלחמה כ"עקדה נצחית". יחד עם זאת, לקחיה הוזכרו כאמור באופן קבוע באמצעי התקשורת בימי השנה למלחמה, בהתקרב יום כיפור, ובספרות שיוזמיה הם מלוחמי 1973.
טראומה של מלחמה
הספרות שראתה אור ביוזמת לוחמים מצביעה על נטייה "אנטי מלחמתית" שמקורה בטראומה של מלחמת יום הכיפורים. יש דוגמאות רבות לכך לאורך השנים, למשל הספר מראה סדוקה: מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבט של לוחם הלום קרב מהחווה הסינית (2007), שכתב מיכאל אחי-עמוס [הרשקוביץ], ועדויות מגובה החול: קרב הצנחנים בחווה הסינית (2007), שכתב מעוזיה סגל, שחבריו מגדוד 890 לחמו בחווה הסינית. שני הספרים מתמקדים בשעות הגורליות של הקרב בחווה הסינית, ושניהם מציגים עמדה "אנטי מלחמתית". גם בני הדור הצעיר, שלא גויס אך נחשף לטראומה של מלחמת יום הכיפורים, טענו שהספרים הללו הם "אנטי מלחמתיים", שכן מי שקורא בהם "...לא יכול שלא לשאול את עצמו בשביל מה היה צריך לצאת לקרב הזה. לא פחות מזה מנקרת השאלה כמה קרבות כאלה נוהלו במלחמות ישראל, כמה כאלה ינוהלו במלחמות העתיד" (
ידיעות אחרונות, 21.9.2007). משוב לספרים אלה, שנכתב בהשראת זיכרונות אישיים ממלחמת לבנון השנייה, מצביע אף הוא על נטייה "אנטי-מלחמתית" בהם, ומוצא דמיון בין "מראות הזוועה ואבדן האמון" ב-1973, המצויים בשניהם, לבין חווית המלחמה בלבנון ב-2006: "מי ששומע היום את עדויות החיילים שהיו שם, בחווה המקוללת, בחורף 1973, יכול לחשוב שמדובר בעדויות ממלחמת לבנון השנייה". בשני המקרים המסר ברור: "מלחמות הן עקדה נצחית", מהלך לא-מוסרי ולא-אתי.
תומכי נרטיב העקדה-הנצחית דיברו גם על ה"אבסורד" שבמלחמה. ספציפית, מי שלחם בחזית הדרום סיפר שחווה מפנה ביחס לחיילי צבאות ערב, ובתוך כך גם מפנה ביחס למלחמה. לדברי הכותב,
יוסי יונה, הייתה לו ולחבריו לגדוד עד לסיום המלחמה כמיהה להביס ולהרוג את האויב המצרי "האבסטרקטי". זה היה סוג של אינדוקטרינציה מבחינתו. כל זה הופרך אחרי הפסקת האש, כשנפגש עם חיילים מצריים והתוודע אליהם כאל בני אדם רגילים. יונה מודע עד היום לאותו מפגש, שממנו והלאה השתנו תפיסותיו על המלחמה מהקצה אל הקצה. מלחמת יום הכיפורים לימדה אותו ואת חבריו שמלחמה אינה האופציה הנכונה לטפל בסכסוך מדיני (25.5.2012).
מלבד ספרות המחקר "נטולת הפניות" של העשור האחרון, ספרות ההנצחה והכתבות שפורסמו בתקשורת, נשאלת השאלה איזה תפקיד מילא התיאטרון להתחזקות מיתוס העקדה-הנצחית או להיחלשותו בזיכרון הציבורי ארבעים שנה אחרי המלחמה. כדי להתרשם האם התיאטרון בן ימינו הזין את הזיכרון הציבורי בלקחי המיתוס, נבחן שלוש דוגמאות: המחזות "בצהרי היום", "איסמעיליה" ו"עיר הנפט". ביחס לעצם הלחימה ניכר בשלושתם כי "אוקטובר 1973 היה נקודת השבר לדור המבוגר שחי את המלחמה [...] גילינו שהרבה מהציונות מבוסס על ציניות. מלחמת יום כיפור הייתה טקס הכביסה המלוכלכת, ומלחמת לבנון ניערה סופית את כל האשליות" (24.9.2004). שנית, המחזות מעוררים את ההכרה המכאיבה "שלא התקדמנו מאז אותה מלחמה נוראה ושום דבר לא באמת השתנה", כפי שטוענת העיתונאית שרי מקובר-בליקוב. המחזאי הלל מיטלפונקט, שכתב את "איסמעליה", מבהיר כי מאומה לא השתנה במונחים של עשייה לקירוב ה"שלום" והתרחקות ממלחמות.
חוסר יוזמה מדינית
כל מה שקורה היום כרוך במלחמת יום כיפור [...] סביב המלחמה ההיא הוסקו כל מיני מסקנות, חוץ מאחת ויחידה, שהסיכוי היחידי שלנו לחיות באופן נורמלי זה להרים את דגל השלום [...] גם היום כל פוליטיקאי שעושה מעשים שמרחיקים את השלום יוצא וידיו נקיות וכסאו איתן מתמיד [...] כשכולם מנקים את הידיים זה על גבו של זה, מי משלם את המחיר? כרגיל, האזרח והחייל.
שלושת המחזות הועלו שלושים שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, כביקורת על מלחמה בכלל ועל מלחמה זו בפרט, ובמיוחד כביקורת על חוסר היוזמה המדינית לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי הממושך. בכך גם תרומתם.
בעוד שאימהות שכולות במלחמות ישראל ראו באבדן הבנים גזרת גורל ומצאו נחמה בהקרבה למען המולדת, אימהות שכולות מיום הכיפורים הביעו ספקות בנוגע לצידוק הדין. חלקן אף ביטא טרוניה נגד המלחמה המיותרת, שאין למצוא בה קמצוץ של נחמה על מות בניהן. כתב אישום חריף לא רק נגד מלחמת יום הכיפורים אלא נגד מלחמה בכלל יש בדבריה של
אם מקיבוץ שריד, ששכלה את בנה במלחמה זו. בערב יום כיפור תשע"ג היא פרסמה באתר אינטרנט תוכחה על האיוולת והרשעות של מפקדים ששלחו את הבנים "חשופים בצריח" אל מותם. השנים לא הקהו את תחושתה שדמם היה הפקר "לרהב של מפקדים חולי כבוד". מבחינתה "אין משמעות למוות" של בנה ולא תהיה משמעות למותם של צעירים בכל מלחמה עתידית, כל עוד המפקדים הבכירים ינהלו את המלחמה בשלט רחוק ומתוך שיקול דעת שגוי. המסר שלה ברור: מוות של הלוחמים במקרים אלו הוא חסר משמעות - זו "עקדה" לא-מוסרית שכן היא "עקדה נצחית" הממעיטה מחשיבות הדיפלומטיה (24.9.2012).
עקדה מתמשכת
מסר דומה אך בוטה יותר עולה מהקלטות של לוחמים במעוזי קו בר-לב בפרוץ המלחמה. הן בוצעו באופן פרטי על-ידי איש המילואים אבי יפה, ששירת במעוז "פורקן" והביא עימו מכשירי הקלטה ושמע מקצועיים, באמצעותם ביקש להנעים את השירות לו ולחבריו. עם פרוץ המלחמה הוא עשה בהם שימוש לא-שגרתי, כשהקליט את החיילים במעוזים - זעקות, קריאות לעזרה ופניות אל המפקדים ש"רימו אותם". בין היתר הוקלטו גם דבריו שלו, כשהבין את גודל האסון וצעק: "אינעל דינק המלחמה; מי המציא אותה". הרופא הפלוגתי, ששהה אף הוא במעוז, הוסיף: "טירוף, נלחמים ונהרגים". ככל שהמילים הללו עשויות להצביע על דחף אינסטינקטיבי להתגבר על פחד, פרסומם כעבור שנים במדיה המקוונת והכתובה קיבל תהודה עצומה, ורבים הצביעו על כך שבאותם רגעי תופת קלטו הלוחמים שמוות במלחמה הוא מיותר; זאת "עקדה" מתמשכת, נצחית ובלתי נסלחת.
אזכור העקדה-הנצחית בהקשר ספציפי של אירוע אקטואלי, הלך ודעך עם השנים. אחת הסוגיות שעל סדר היום, שעוררה לקחים אלה והתדיינה איתם בשיח הציבורי, היא ה"איום האירני". בימים שקדמו ליום כיפור תשע"ג הייתה התקשורת כמרקחה סביב תוכניתם של ראש הממשלה, נתניהו, ושל שר הביטחון, ברק, לתקוף יעדים באירן כדי להשמיד את מתקני פיתוח הגרעין. השיח הציבורי התנהל בערוץ המסורתי - תקשורת כתובה ומשודרת - וגם בערוץ הווירטואלי. בלוגרים שהשתתפו בו העלו הגיגים שונים, ו
אחד מהם סקר שירים שנכתבו בעקבות מלחמת יום הכיפורים והראה שרובם כוללים תפילה לשקט שטרם הגיע. "אנחנו כבר 39 שנה אחרי המלחמה, ועצוב לחשוב עד כמה השירים האלו עדיין רלוונטיים" כתב. "אנחנו עדיין מבטיחים לילדים שזו תהיה המלחמה האחרונה, כמו ששר גאון [...] המתסכל הוא שמדיניות ביבי ברק, לא חותרת לשלום בכל מאודה [...] איוולת הדומה לאיוולת של ממשלת גולדה." (26.9.2012).
עיסוקה של השירה הישראלית במלחמת יום הכיפורים: ספר שפורסם 30 שנה לאחר המלחמה קובע שהשירה היא תגובה של הלם. בשיר "עקדת יצחק" של אבות ישורון, מתוך מחזור השירים "השבר הסורי-אפריקני" שנכתב בעקבות המלחמה, בולטת עמדה אנטי-מלחמתית של המשורר:
דור ההורים
מלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה של 'הדור שלי', שנולד אחרי קום המדינה להורים בוגרי תש"ח או ניצולי שואה וחי בצל החוויות והטראומות שלהם [...] למד בסוף היסודי או בתחילת התיכון בתקופה ההרואית של מלחמת ששת הימים, והתגייס בתחילת שנות השבעים מתוך אמונה נאיבית בצדקת הדרך ותושיית המנהיגים [...] המפקדים והלוחמים [...] ניצבו מול שוקת שבורה של פיקוד שאנן, מודיעין לקוי ותוכניות מגננה מופרכות" (17.9.2010).
כותב נוסף, מבני דור 1973, מנה רשימת לקחים טכנית שהפיק ממלחמת יום הכיפורים והמלצות להתנהלות בתחום הביטחון, בלי לספק אמירה קונסטרוקטיבית שתייצג את ה"אני מאמין" שלו ושל בני דורו: "לקחים חשובים מן המלחמה: ראשית, אסור להיות שאננים [...] הזלזול ביריב והיוהרה הם אם כל חטאת. יש לדחות כל רעיון המסתיים במשפט 'אל תדאגו, יהיה בסדר [...]'. יש להיות פתוח לדעות אחרות ולעודד את מי שחושב אחרת לומר את דברו".
בהיעדר דרך מדינית ואתוס חלופיים לאלה של דור תש"ח או דור 1967, לא ברור לאן חותרים הגאי דור 1973 ולאן הם מוליכים את עצמם ואותנו. נוצר קושי לתמוך בהם או להסכים עם גישה המתנערת מ"כבלי העבר". אין להם פריצת דרך בתחומים משמעותיים כמו ביטחון וחינוך לערכים, ולמעשה הם "תקועים" בתחילתו של תהליך סוציולוגי לקראת גיבושם כ"יחידה דורית", על כל המשתמע מכך. הטקסים הממלכתיים בהר הרצל ביום השנה למלחמת יום הכיפורים הם "מראה" - הסמל בה"א הידיעה לדלות הרוח של הדור. ואם לא די בכך, חוזרת על עצמה בטקסים ה"מנטרה" של יו"ר הכנסת: "הלקח המרכזי של המלחמה הוא חובתנו שלא לשקוע באשליות נוחות, המתיישבות עם מאוויי הלב על חשבון העובדות. לא לשוב ולהתמכר לאיזו אשליה חדשה-ישנה, שהיא הגענו סוף-סוף אל המנוחה והנחלה".
העיתונאי ואיש התקשורת ג'קי לוי מסכם את חוסר הבשלות של דור 1973, שקרא תגר על אתוס מוסכם וניסה להניא את מדינאי ישראל ממדיניות של מלחמה. בעיניו, גיבושו של הדור כשכבה סוציולוגית מובחנת מתעכב, ונבצר ממנו להציע חלופה משמעותית להשקפת העולם ההגמונית:
נדמה לי שהישראלים הראויים ביותר לסליחה הם אלו שהיו בחורים צעירים בזמן המלחמה ההיא. דור ההורים שלי - היום הם בני 65 בערך - שלעולם לא חזרו להאמין במה שחונכו עליו. המהלומה שספגו הדור הזה זרקה את ישראל לפינות החשוכות ביותר שלה - הציניות הגרגרנית חסרת הלב או הגבולות [...] [ו]דויד גרוסמן מדבר על תרבות חלולה [...] הכל נובע מאובדן האמונה והנאמנות לערך כלשהו, חוץ מהערך 'אל תהיה פראייר'. אל תוך הוואקום התפרצו בולמוס קניות, כרס של בורקס, רוגלעך ושניצל. מפלגת קדימה, ערוץ 2, נופשוני הכל כלול
מכבי תל אביב וכדורסל. החלטוריזם החוגג, הבוז לכל סוג של מקצוענות, חוץ מזו של יועצי תקשורת ועו"דים. הסלידה מכל עמידה על עקרונות חוץ מעיקרון ההצלחה בכל מחיר - כל אלה לעניות דעתי, נולדו שם, בטראומה ההיא שטלטלה את המפרקת של היישוב העברי [...] מטבע הדברים רוב הגאי השליטה של מדינת ישראל נמצאים בידיהם של בני אותו דור .הם בגיל הנכון והם יושבים בראש כל פירמידה, אף על-פי שלא ברור כמה רחב הבסיס שמתחת רגליהם [...] לא כולם מקשה אחת, מובן שלא, אבל חלק גדול מהם כבר לא מאמין בכלום (ישראל היום, 17.9.2010).
