זכויות, חובות ויום הכיפורים

לא מלחמה ולא טראומה הורידו ממרכז הבמה הישראלית את יפתח ועמרי מהקיבוץ, והעמידו שם במקומם את קובי אוז ששר פיוטים עם סבא שלו. מי שהוריד אותם משם לא היה סאדאת ולא גולדה. הם עצמם במו ידיהם גזזו את מחלפות שמשון שלהם ברגע שהזהות והשיח הישראלי השתנו משיח של חובות לשיח של זכויות. ישראל של היום מדברת על זכויות הילד וזכויות האישה, זכויות המיעוט והזכות לדעת, זכות הקניין וזכויות העציר והזכות לפרטיות וזכויות הצרכן, זכות ההפגנה וזכויות העובדים. ובאיזשהו מקום ראיתי אפילו את הביטוי הזכות לתת. זכותי זכותו זכותם. ישראל הקודמת, לעומת זאת, אמרה אנו אוהבים אותך מולדת בשמחה בשיר ובעמל. מה ניתן לך עוד להוד ושובע, מה עוד לא נתנו וניתן.

לכאורה אפשר לחשוב שזה רק הבדל של סגנון. הרי ברור שמי שלוחם למען זכויות לא מתעלם מכך שיש גם חובות, כשם שברור שמי שמרבה לדבר על חובות משתתף גם במאבק על זכויות. הזכויות והחובות הן שני צדדים של אותה מטבע. אבל יש השפעה ענקית לשאלה על איזה משני צדי המטבע מדברים כל הזמן, שאלה שקובעת בסופו של דבר אם בחברה המדוברת אדם נמדד לפי מה שהוא נותן או לפי מה שהוא מקבל. הכוח, המנהיגות והחן של הצבר הקיבוצניק והלוחם לא באו משריריו ולא מבלוריתו יפת התואר, אלא מהעובדה שהוא חי בתרבות שבמרכזה חובות ולא זכויות. לא רק החברה הישראלית, כל העולם הביט בו בהערכה ובאהדה. הנה אדם בן-חורין, לא אריס של איזה פריץ תקיף ולא בורג במנגנון מהפכני ענק שכופה עליו להיות ממלא חובה כנוע, והוא בוחר כל יום מחדש מרצונו החופשי להיות מגויס וממלא חובות כששיר על שפתיו. זה היה הישראלי שהלך כאילו לאיבוד אי שם בשנות ה-70.
ועכשיו בואו נשוב אל שאלת הזהות הישראלית מול היהודית. בנקודה הארכימדית הזו, של האדם הנמדד על-פי חובותיו, הזהות הישראלית שצמחה בארץ ישראל, זו שכאילו הוציאה את א-לוהים מתוך עולמה, הייתה יותר יהודית מקודמתה הגלותית. רבי עקיבא אומר ש"ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה, והלל הזקן אומר לאותו גר טרדן שכל התורה כולה מתמצית במשפט "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". מה זאת אומרת, האם כל התורה כולה היא בין אדם לחברו? ואיפה א-לוהים? אם אתה, אומר הלל הזקן, לא שואל את עצמך ללא הרף מה זכויותיי לעצמי אלא מה חובתי לזולתי, כבר יש לך א-לוהים בלבך. לכן לא נכון שבא היהודי הישן והחליף את הישראלי החדש. הזהות היהודית הייתה שם כל הזמן. התחלפו רק אלה שמבטאים אותה. היא הייתה טבועה עמוק בתוך מהותו של הישראלי החלוץ והלוחם, וכשהוא זנח אותה לטובת שיח זכויות, באו במקומו ישראלים אחרים שנושאים את הזהות היהודית ביתר קלות.

אמנם יש יום אחד בשנה שכולו זכויות, יום הכיפורים, אבל זה מצב כל כך לא מציאותי שכדי להגיע אליו צריך להתנתק מכל דבר של יום יום, לא לאכול ולא לשתות ולא לעבוד, לא לצאת מבית הכנסת מבוקר עד ערב, ולנגוע בקדושה.

ואם כבר הגענו עד כאן, הנה עוד הסבר אפשרי לעיסוק המופרז במלחמת יום הכיפורים: אולי אותה קבוצה של אנשי התקשורת הוותיקים היושבים על הברזים במערכת ומכתיבים לנו עיסוק אינטנסיבי בזיכרונות מלחמה, אולי לא לדמות הישראלי החילוני הם מתגעגעים, אלא להפך: לקדושת יום הכיפורים. אולי כמו הילד בעל החליל באגדת הבעש"ט, סיפור המלחמה והמחדל והפצעים היא הדרך שלהם לנגוע בקדושה.

ובדיוק השבוע ליווינו למנוחות אישה אחת בת 97 מן הדור ההוא, דור החובות וההתגייסות, שנשא על כתפיו את בניין הארץ ואת גאולת הלב היהודי. שלומית פורת (אימא של חנן) נולדה ב-1917 ונקראה שלומית כי בדיוק הסתיימה מלחמת העולם הראשונה ותקוות שלום גדולה שררה ביישוב היהודי הקטן של ארץ ישראל. בהיותה בת 20, חלוצה בקבוצת אברהם שבמשך שנים ישבה באוהלים על גבעה ליד כפר-פינס בהכשרה לקראת העלייה לכפר-עציון, כתבה שלומית פורת את המשפטים הבאים:

"יום קטנות.
יש ומחשבה זחלנית מכרסמת במוח: שם, מחוצה לנו, חיים מלאי תפארת, שם מנסרות סערות עולם ומתנגשים רעיונות ומחשבות. זרמים מלאי כוח שוטפים, אחת היא אם אתה נסחף בזרם או שוחה נגדו. העיקר הוא ההנאה החריפה שבשחייה. שם מתחדד החוש השכלי, ההרגשה מתעשרת והנפש נעשית פתוחה לשפע חוויות חדשות.

ופה: שעות זוחלות בקצב, בחד-גוניות, כצעדי גמל אטיים. יום רודף יום, אין קפיצות נעשות, הכול קצוב ומחושב מראש. יודע אתה ברור כיצד יעבור עליך יום מחר, במה יתחיל ובמה יסתיים, אילו הרגשות תעבורנה עליך ומה תחשוב. מרוחות החוץ מגיע הנה רק הד חלש שהולך ומיטשטש במהירות. כעין גטו הוא זה. והנורא מכול – פעמים משתלט עליך המלאך האפור של השעמום, אין מפלט ממנו.

בשעות קשות כאלה, כשהרגשת הניגוד החריפה תוקפת אותך, צריך לגייס את כל כוחותיך הנפשיים שלא לעשות מעשי שטות ולהמיר, מתוך כאב הרגע, חיי עולם בחיי שעה. צריך אתה לחשוב על המפעל, להחדיר את ההכרה שאתה יוצר ואין חייך עוברים לבטלה. כי כך נוצר מפעל, מתוך עבודה מאומצת וחד-גונית. זו צריכה להיות אבן הבוחן של הסבלנות האנושית ופה צריך להתגלות היופי של הגבורה הצנועה.

ואם עדיין מפכים בך מעיינות של אמונה ואהבת החיים, תיראה לך גם הסביבה שופעת אושר ומשפיעה. התקפת השעמום, אות ומופת היא לך שמעיינות נפשך דללו ואתה הוא העני בדעת, אם זקוק אתה לחסדי הסביבה החיצונית.
העניינים הפעוטים שהם מחויבי כל יצירה יכולים ליהפך למלאי תוכן אם תביט עליהם בנפש גדולה".

עם השורות האלה, נדמה לי, קל יותר להיכנס ליום הכיפורים ולנגוע בקדושה. גמר חתימה טובה.