עוד לא התאוששנו מהרצח האכזרי של הילדים בירושלים, בידי האם מאוקראינה, וכבר נחת עלינו בעיצומו של החג רצח נוסף של ילדי אלי גור.
והשאלה היא מה עוד צריך לקרות כדי לדעת - ולא צריך להיות אנשי מקצוע לשם כך - שהשילוב של אב פָּרוּד עם איומים וגילויי אלימות, הוא נוסחה קטלנית מובהקת? החל מאלי פימשטיין, דרך
אסף גולדרינג, שרצחו את בנותיהם, ועד איתי בן דרור שרצח את שלושת ילדיו, ועוד, הנוסחה הזאת זעקה מן הקירות, ורשויות הרווחה עדיין מוּלכות שולל על-ידי האבות הרוצחים שלמדו כיצד לתעתע בהן ובפסיכיאטרים המטפלים, וטוענות, ככלבים שנרדמו בשמירה, כי לא היו איתותים מקדימים. נוּ, באמת. די לאטימות! התעוררו!
מקום האבות האלימים האלה הוא מאחורי סורג ובריח, כדי שלעולם לא יוכלו לבצע את זממם הרצחני. והוא הדין לאימהות המדוכאות המאיימות ברצח ובהתאבדות. ובא לילדי ישראל גואל.
רפואה מושחתת
חוק בריאות ממלכתי אמור היה לספק ביטוח רפואי שווה לכל, ללא הבדל מעמד ומצב כלכלי. בפועל, כפי שציינתם, כמו בתחומים רבים אחרים, שבהם המדינה מתחלקת לאלה שיש להם ולאלה שאין להם, יש רפואה לעשירים ורפואה לעניים.
אך מדאיגה ביותר היא העובדה שהרפואה, שהייתה הדגל של קדושת החיים, הפכה לעסק מסחרי לכל דבר, המתנהל על-פי כוחות השוק של היצע וביקוש. הביקוש לרפואה פרטית, המגלגלת כסף רב, משך אליה את מיטב המומחים, וממנה נהנים אפוא בעלי האמצעים שיכולים להרשות לעצמם שירות יקר זה, בניגוד לשכבות החלשות המקופחות מבחינה זו. הפער המעמדי, כאמור, ניכר גם בתחום השירותים הרפואיים, אלא שהפעם, ככל שמדובר בנושאי בריאות, הוא עלול להיות קריטי לעניים, שמקבלים רפואה ירודה.
השאלה היא, לאן נעלמו שבועת הרופאים הקלאסית, שהציבה את זכויות החולים והדאגה להם במרכז הרפואה ובראש מעייניה, והאתיקה הרפואית, כאשר למרבה האבסורד רופאים מסוגלים לעזוב חולה באמצע ניתוח, לטובת הרפואה הפרטית, או לבצע ניתוחים מיותרים למען בצע כסף? אין ספק, הכסף מייצר תופעות מושחתות רבות, שראוי להסירן מסדר היום הרפואי. על כך יש לברך את ראשי בתי החולים הציבוריים על מאבקם המשותף בנושא חשוב זה, כי בנפשנו הדבר.
די לשב"חים
כוחות הביטחון רואים את פרשת תומר חזן ז"ל כעוד מקרה של חטיפת חייל בידי מפַגע פלשתיני, שהסתיים למרבה הצער ברציחתו. מנקודת מבט זו הם מבקשים לרענן את מסקנות ועדת שמגר, להצהיר על המדיניות החדשה של ישראל, שלא לנהל עוד משא-ומתן עם החוטפים, כדי למנוע את הפיתוי לחטיפות הבאות של אזרחים וחיילים בידי טרוריסטים.
אלא שבניגוד לחטיפות אחרות פיגוע חטיפה זה יכול היה להימנע אילו מדינת ישראל הייתה מונעת כניסתם של שב"חים (שוהים בלתי חוקיים) פלשתינים והמשטרה הייתה על-פי חוק אוכפת את אי-העסקתם בידי מעסיקים ישראלים, שהיו נענשים על כך בחומרה רבה. כך הדבר לא היה משתלם להם עוד, ומרתיע גם מעסיקים אחרים מפני התופעה המסוכנת הזאת. לכן יש לראות את הרצח האכזרי בהיבט זה לא פחות מאשר בהיבט הביטחוני הנזכר.
יתרה מכך, על-רקע הקלוּת הבלתי נסבלת שבָּה התפתה תומר לנסוע עם נדאל אל מותו, על צה"ל לצאת בקמפיינים פרסומיים ובמסעות הסברה לחיילים, נגד הנסיעה בשטחים פלשתינים, ולחדד את ההוראות בתחום זה, בדומה להוראות נגד הנסיעה בטרמפים.
הנצחה מסורתית
טוב עשה אחד העיתונים, שהעלה את דמותו המופלאה של מציל היהודים בשואה, וילפריד ישראל, מן האפלה, והזניק אותה מאחורי הקלעים אל קידמת הבמה הציבורית. אך זהו צעד ראשון בלבד.
דומה שהיהודי היקר הזה ראוי ליותר מאשר כתבה בעיתון, ואפילו סרט נדיב המגולל את חייו ואת פועלו הציוני למען הצלת יהודים מן השואה, העולה לאקרנים בימים אלה (וחן חן למשפחת בר, המפיקה את הסרט).
יש לקוות שהפרסום התקשורתי יסלול את הדרך להנצחתו הציבורית של האיש בדרכים מסורתיות, דוגמת קריאת רחוב או כיכר על שמו, הנצחתו בספריות ובמפעל ההנצחה המיתולוגי של השואה, מוסד יד ושם. והיה זה שכרו המועט - שכרֵנו. יהי זכרו ברוך.
פסוקו: עושים קופה
טהוניה רובל: כמה רובל עשתה במרוץ למיליון?
