זינגר ממשיך לשיר

האוכל מוצג בסגנון של מזנון מאחורי זכוכית במבחר גדול מאוד של כול המנות. הגודל הוא לא רק בכמות, אלא גם באיכות. ככה למשל פולק'ה של עוף על המדף נראית כאילו משהו במשקל כבד שמתמודד מול משקל נוצה של השוקיים בארץ. השניצלים הם לא רק גדולים אלא גם כרסתניים, הלשון כשהיא נפרסת, כול פרוסה היא בגודל של קערה בינונית. ועוד סוגי בשר שונים מככבים וכול שעליך לעשות – זה להצביע. ככה גם התוספות, המרקים - כול אלה מובאים לשולחן על-ידי הסועדים עצמם כשהמלצרים מסייעים לשאת את הכבודה.

האולמות הפנימיים מקומרים והשולחנות דחוסים, והאורות והעיצוב הם בהתאם כדי שלא רק תדע שזה בית יין בן 250 שנה אלא גם תחוש ככה. שני נגנים, אחד שמנגן בכלי תריסר מיתרים, מסורתי ואישה עם אקורדיון מנעימים את הסועדים במיטב הרפרטואר העממי המוכר ואלה מצטרפים לנגינה בשירה אדירה. בקיצור, הובאנו למקום לפני צאתנו מווינה ואיש לא יוכל לקחת מאיתנו את ההשתבחות שהיינו במסעדה אוטנטית. זה, פלוס גדעון זינגר, אוטנטי לגמרי גם במרום שנותיו, ורעייתו שירה, שצעירה ממנו ב-35 שנים, שהביאו אותנו לשם.

כאשר גדעון הופיע בפתח המסעדה, הבעלים, גבר בגיל עמידה שנראה יותר כעו"ד מאשר מסעדן, קדם אותו בחום ובחיבוק. וכמה מן הסועדים ניגשו אליו מי מהם טפח לו על השכם ומי לחץ את הידיים. גדעון זינגר עדיין כוכב בווינה, ובעצם באוסטריה. הוא מופיע עדיין בתיאטרון Theater i Der Josefstadt ("התיאטרון ביוזף שטאט"), שהוא תיאטרון עירוני. בסדרת המופעים האחרונה, המשתתפים הם ארבעה גברים ושלוש נשים, שמשתמשים מעט במלל ולרוב בזמר. כול אחד מהם משמיע שירים אהובים של הקהל בשפות רבות וגדעון מכיוון שהוא יהודי משמיע בין היתר שיר או שניים ביידיש. והרי יידיש דומה לגרמנית ששם מקורה, תוך שילוב ביטויים עבריים ומקומיים בעיקר פולניים. גדעון גם יודע טוב יידיש ובדיחות ידישאייות.

"אני רוצה לומר לך שכאן באוסטריה, גם במוסדות השלטון, המדיני והמוניציפאלי,יש לא רק הערכה לישראלים אלא גם הערצה. אני אומנם רואה מדי יום את החדשות מן הארץ, אבל רשתות הטלוויזיה באוסטריה לא פוסחות גם על איזו ידיעה טריוויאלית מישראל. זאת בשעה שעל טביעת מאות בפיליפינים, אין זכר. אני לא יכול לומר זאת לגבי היחס ליהודים שלפי ההערכה מספר אנשים בקהילה נע בין 10,000 ל-15,000" – אומר גדעון בנימה של understatement, במעין רמז ליחסו שלו לקהילה היהודית. ישָי סימנסקי, שליח ההסתדרות הציונית ו"בני עקיבא" בווינה, שאותו פגשנו בעת הכנת סוכה ברובע היהודי, סבור שיש כ-7,000-8,000 יהודים. עם זאת קיימות שתי תנועות נוער ציוניות, "בני עקיבא" ו"השומר הצעיר".

עם זאת, מציין גדעון זינגר, כי בקרב פשוטי העם קיימת האנטישמיות, אף שכרגיל באוסטריה היא צבועה. בעניין זה האוסטרים לא דומים לגרמנים בגילוי הלב שלהם. על כך מספר גדעון בדיחה שמיוחסת לשחקן האנגלי רוסי - פיטר יוסטינוב בכול הקשור לצביעות הזאת. בסיפור, יהודי מתקרב לתחנת הרכבת בווינה וחש בשלפוחית שלו ורוצה שמישהו ישמור על המזוודות כאשר הוא נכנס להתרוקן. הוא פוגש אוסטרי אחד ושואל אותו: "איך אתה מסתדר עם היהודים". "או" - עונה לו האיש - "אני לא רק מסתדר, אני גם מחבב אותם". "תודה" - אומר לו היהודי ופונה לאחר שמזדמן ושואל אותה את אותה השאלה וזה משיב "החברים הטובים ביותר שלי הם יהודים". היהודי מודה לו ונתקל בשלישי ושואל אותו וזה לא מהסס לרגע. "יהודים!" - גוער בו האיש - "אני שונא אותם". "איזה יופי" – מתמוגג היהודי, "אודה לך אם תשמור על המזוודות שלי לרגע. אתה האיש הישר ביותר שעד כה פגשתי". אבל אוסטרים מסוג זה לא מפריעים לגדעון. הוא לעתים קרובות לא פוגש בהם ואם כן אז מקרב הקהל בתיאטרון שבו הוא מופיע ושם הם מריעים לו. ווינה היא כיום עיר שבה אוכלוסיה רב גונית, כמו בערי מטרופולין רבים באירופה. ודי לך לטייל במדרחוב האלגנטי כדי להיווכח באמיתות המציאות הזאת. לא מדובר בתיירים. מדובר בתושבים.

כשחזרתי הביתה וסיפרתי לילדיי ולנכדיי שפגשתי את גדעון זינגר אמרו במקהלה "את רב-פקד לפקוביץ'?". גדעון שיחק את התפקיד בסרט "תעלת בלאומילך" של אפרים קישון שעד היום נחשב לאחר הסָטירות הקולעות והחכמות של קישון על הביורוקרטיה הישראלית , ונכדיי יצטטו אמירות מן הסרט הרבה יותר בשטף מאשר פסוקים מן התנ"ך. בין אם זה שרגא פרידמן, בומבה צור, שייק'ה אופיר או גדעון זינגר.

גדעון זינגר נולד בצ'כוסלובקיה בשנת 1926 ובשנת 1940 נמלטה משפחתו בדרכה לארץ. בבואו לארץ למד שירה ונגינה אך לצורך הפרנסה למד גם ליטוש יהלומים. במלחמת העצמאות הוא שרת בפלמ"ח ונמנה עם להקת הצ'יזבטרון. אגב, ב"שיר הרעות" שהיה כה אהוב על יצחק רבין, זינגר היה הסולן. בשנות ה-50' וה-60' הוא נמנה עם להקת מועדון התיאטרון שהוקמה תחילה במסגרת התיאטרון הקאמרי ואחר כך ביוזמתם של דן בן אמוץ וחיים חפר הועברה ל"חמאם" ביפו. לא היה תיאטרון בארץ או מופע מוסיקלי, כמו מחזמר, שגדעון זינגר לא הופיע בו, שכן בהכשרתו כשחקן, בכישורי קולו האדיר, בגובהו הוא היה כוכב זוהר. הוא הופיע בתוכניות טלוויזיה, בסרטים. הוא זכור לרבים במיוחד מן המחזמר "האיש מלא-מאנשה" – דון קישוטה של סרוונטס, שחולם את החלום הבלתי אפשרי. בסוף שנות ה-70' ובראשית שנות ה-80' הוא הוזמן גם לאירופה, בעיקר לאוסטריה, שכן הוא דיבר גרמנית רהוטה, והוא היה מבוקש שם מאד.

מכול ענפי האומנות שבהם עסק והצליח, אך דווקא התיאטרון משך אותו והוא שיחק בתיאטרון הלאומי "הבימה". בשנת 1983 הודיעו לו שהוא מפוטר. "אני לא פוטרתי משום שהייתי שחקן לא טוב. פוטרתי מכיוון שאילו נשארתי עוד חודשיים הייתי מקבל קביעות וזאת רצו למנוע ממני" - אומר לי גדעון בנימה של עובדה בלי שום תוספת של השמצה. "אבל אתה חש שזה פצע שלא הגליד וספק אם ייסגר אי פעם". אז הצעד הזה גרם לו זעזוע כה עמוק שהוא חש שהדרך היחידה להגיב על העוול שנגרם לו הוא לצאת והוא יצא לווינה.

את הסיפור המלא השלים ידידו וידידי, שמואל עצמון. גדעון ביקש מתיאטרון הבימה לאפשר לו לנסוע לווינה על-פי הזמנה להופעה קצרה. נאמר לו שאם הוא ייסע, וזאת בשעה שנותרו לו עוד חודשיים עד קבלת קביעות, הוא עלול לאבד את מקום העבודה.

הנסיעה לווינה הייתה חשובה לו אבל להמשיך ב"הבימה" היה חשוב לו יותר. "ישבנו על חוף הים" - מספר לי שמוליק - "והוא נועץ בי בעניין הזה. ואני אמרתי לו גדעון: סע! על כוכב כמוך הם לא יכולים לוותר. לאחר ניתוח העניינים הוא אמר לי 'עם כול הכאב, ואפשר ההפסד לטווח רחוק בווינה, אני החלטתי לא לקחת סיכונים. אני נשאר'". כאשר גדעון חזר להבימה עם ההחלטה שהוא לא יוצא לחו"ל והקשה האם הקביעות מובטחת לו, השיבו לו ש'על כך צריך לדון'. כאמור כעבור חודשיים הוא פוטר. אני משלב פרטים אלה כדי להדגיש שלא צריך להתרפק על נוסטלגיה, שפעם היה טוב יותר, גם לא בכול הקשור לתיאטרון הלאומי שלנו. אני פוטרתי, מהבימה מבלי שיטרחו להודיע לי" - מספר לי שמוליק עצמון. "זה קרה כשהתעניינתי מדוע מעוכבת המשכורת שלי. כאשר ניגשתי לחָשֶבֶת ושאלתי לפרש העיכוב, היא אמרה לי: "מה, אתה לא יודע? אתה פוטרת, ואנו הודענו על כך לביטוח הלאומי". לבסוף, הצעד השערורייתי הזה לא השתלם לתיאטרון לא במוניטין וגם לא בכסף, כי הם נאלצו לשלם לשמוליק סכום גדול מזה שהיו משלמים אילו הודיעו לו שהוא מפוטר. הבימה של החיים.

גדעון לא סיפר לי את כול הסיפור הזה, וגם לא על גודל הצלקת. כשהוא בא לארץ, סיפר לי עצמון, הוא נמנע מלעבור על פני תיאטרון הבימה. עד כדי כך. אשר לגדעון, גם אם כוונתו הייתה לשהייה לתקופה זמנית, מאז 1987 הוא חי בבירת אוסטריה. כאילו כדי להוכיח לי שגם בעיניי אמנים אחרים הצעד שלו התבקש הוא סיפר לי שבמאים ושחקנים (שאת שמם הזכיר) צלצלו אליו ואמרו לו "אתה צודק גדעון". כיום הוא מתייחס לדברים במידה של הומור, אף כי קצת מריר. בכלל, בשיחה האיש משרה נועם, נוחות, אווירה טובה, ואי-אפשר שלא לחבב את האדם הזה שאומר על עצמו "תמיד היה לי אף בולט אבל עם השנים הוא כמעט מכסה את כול הפנים שלי ואם עושים לי תמונת תקריב רואים רק את האף". זאת אמר כאשר לפני צילום משותף גם אני מבקש שלא לעשות תמונת תקריב, שכן גם האף שלי לא עשה אתי חסד. אבל אי-אפשר לטעות. השיער הוא אותו השיער הארך, ואפילו כובע הקסקט הנצחי שלו שהוא חובש.

משנת 1987 הוא משחק ב-Theater in der Josefstadt כשחקן קבע וכחבר כבוד, כבוד שהוא זוכה לו גם מן הקהל עד עצם היום הזה. מלבד זאת, הוא מופיע בתיאטרוני קיץ, וגם בטלוויזיה כאשר מאחוריו סדרה של סרטים שבהם השתתף והופקו באוסטריה ובמקומות אחרים.

לגדעון ארבעה ילדים שניים בישראל ושניים בארה"ב ושמונה נכדים. בארץ הוא בדרך כלל מבקר פעמיים בשנה. אחד הבנים שחי בארה"ב הוא יואל זינגר, מאדריכלי הסכמי אוסלו שהיה היועץ המשפטי של משרד החוץ, אשר הוליך את הצד המשפטי של הסכם אוסלו, שבימים אלה מלאו לו 20 שנה. הוא היה חבר במשלחת הישראלית לצד ד"ר יאיר הירשפלד, רון פונדק ומנכ"ל משרד החוץ אורי סביר. יואל סיפר לאביו שהוא גאה בכך ש"מצד אחד הכירה ישראל בארגון לשחרור פלשתין כשותף בשעה שאש"ף התחייב בכתובים לפעול למען השלום בין שני העמים ולמחוק מן האמנה הפלשתינית את הסעיפים שקוראים להשמדת ישראל". הסכם אוסלו, ולא משנה איך יזכרו אותו, הביא למגע בינינו לבין הפלשתינים, מגע שקיים מאז. בדיוק כמו הסכמי קמפ דיוויד פתחו לנו את השערים לשכן ממזרח ולפתיחות גדולה יותר כלפינו מצד העולם הערבי המתון. יואל עצמו הוא שותף כיום באחד ממשרדי עורכי הדין הידועים בוושינגטון. בן אחר והמשפחה נמצאים בסאן דיאגו בחוף המערבי, והם חושבים על שיבה לארץ. פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח, נפגש כול השבט בכול חג במקום אחר.

גדעון ורעייתו שירה גרים בדירה צנועה, ברובע החמישי, גם הוא צנוע. הדירה היא דופלקס ויש בה גינה. אבל היא לא צועקת. להפך. וזה מתאים לגדעון, גם אילו היה מיליונר, שהוא אינו. הבית מלא בציורים של רעייתו שירה וצילומים מעניינים מאוד, בספריה ובמזכרות יקרות ערך ממקומות שונים בעולם. פה ושם מצויה גם יצירה משלו. גדעון לומד את מלאכת הויטראז'ים ובבית ניתן לראות כמה אהילי מנורות פרי יצירתו.

וככה הישראלי, נווד חלקי, מחופש לתייר, מוצא לו תחנות של מכרים שהם נוודים קבועים, בווינה, גדעון זינגר, שבָע שנים ויצירה ומלא חדוות חיים, בקרקוב - יוסי ווירצר מומחה למנהל ומנהל מלון גדול , או בוורוצלב - לב שטרן, אדריכל ידוע וכיום צייר ופסל. לכולם משפחות בארץ, והם עצמם שחיים בחוץ - ישראלים. מיליון ישראלים חיים בארה"ב. הם כבר לא "נמושות". הם ישראלים בחו"ל, כמו אירים, איטלקים, פולנים ואחרים שהגיעו לאמריקה. מבחינה זאת, אנו מדינה נורמלית. אלא שבניגוד להגירה בעת העליות הראשונות, אנו כאן יותר משמונה מיליון. אם יהיה שלום ואם נהפך לחברת ערכים יחד עם השמירה על הביטחון, נהיה גם ארץ נחשקת, ארץ חמדת אבות כפי שחלמו אבותינו בניכר, וכפי שהיא מצטיירת באותו שייר ביידיש ששר גדעון זינגר בתיאטרון בווינה (מילים: א. קורטנייר. לחן: א.שטרוק).

ווי אהין זול איך גיין, ווער קען ענטפערן מיר
ווי אהין זול איך גיין - אז פארשלוסן יעדער טיר
ס'איז די וועלט גרוס גענונג - נור פיר מיר איז ענג און קליין
וואס צושטערק יעדר בריק - וו אהין זול איך גיין.

דורט אהין זול איך גיין - אין מיין לאנד ווס איז פריי
דורט אהין וועל איך גיין - ווס איז אלץ פון דאסניי
א לאנד וו ידישקייט בליט - לעבן ווערט דורט פריי דער ייד
ישראל איז אונגזער הוים - דער יידי לעבד פריי און אנגענייענם
דורט אהין וועל איך גיין.

ובתרגום חופשי:

לאן אלך לאן אלך - מי יכול לומר
לאן אלך - כאשר נעול בפני כול שער
העולם הוא גדול - אך אותי לא קולט
וכהרף עין, שימי לב - איך הגשר מתמוטט
לאן אלך לאן אלך.

לשם אלך לשם אלך - לארצי ארץ הדרור
לשם אלך לשם אלך - שם מפציע האור.
שם חי היהודי בארץ נודעת
ארץ שבה היהדות מבעבעת

ישראל היא ביתי וביתֵך
בה חי היהודי בחופש ובועם
לשם אלך, לשם אלך.

והשערים מזמן פתוחים, והגשרים מזמן מתוחים, ומי שצריך לחפש את הדרך - אלה אנחנו.