שני קשישים, שלכל אחד מהם עבר עשיר והרבה מה להסתיר, הוזמנו לדיון לא-מכובד, שבו הקהל הישראלי הוכיח את יכולתו הרבה להיות חבורה של חסרי-תרבות.
צבי זמיר, שהיה ראש "המוסד", ואלי זעירא, שהיה ראש אמ"ן, אינם מדברים זה עם זה כבר כמה שנים, וכל אחד מהם דיבר בכנס תפל בעניין טפל באוניברסיטת תל אביב על המודיעין במלחמת יום הכיפורים אל המנחה, אל התפאורה ואל הקהל, בתקווה, שהאחר יענה אי-פעם לטענותיו. השניים כבר התכתשו כמעט על כל בימה - כולל בדיון סודי כמו-משפטי, שנועד, בנוסח המאפיה, לפתור את האיבה בין הקשישים, ולא יישר את ההדורים.
אחרי ארבעים שנה הגיע הזמן, שנבין שלא רק המודיעין כשל, אלא כל המערכת הצבאית - המודיעין (אמ"ן), המבצעים (אג"ם), ההדרכה (מה"ד), הלוגיסטיקה (אג"א) והמינהל (אכ"א) - כל המערכת בלי יוצא מן הכלל התגלתה במערומיה, כושלת, חורקת וצורמת; ואם היו כמה נקודות אור (
חיל הים, למשל) - נס גדול היה לנו שם. צריך לזכור, כי החיילים הפשוטים והפיקוד הזוטר עשו בכל מאודם את המוטל עליהם, ומאמציהם, גבורתם והקרבתם סוכלו על-ידי הפיקוד הבכיר.
זרעי הכישלון למודיעין אין הרבה השפעה על הלחימה - בעיקר, כיוון שאמ"ן מתעסק בעיקר במודיעין אסטרטגי, שרובו רעות-רוח של הערכה. מאז שאמ"ן הפך למעריך הלאומי, קשה לבקש ממנו שיתעניין בזוטות, כמו מודיעין ללחימת עוצבה.
וכדאי כאן להזכיר את הכישלון הקולוסאלי של המודיעין ב-1967: בינואר חתמו ראשי אמ"ן על הערכת מודיעין שנתית, שקבעה, שהצבא המצרי מרותק למלחמת האזרחים בתימן, ואין לו שום עניין בלחימה בחזית ישראל. המודיעין גם טעה לגבי יכולת מצרים לחדש את הלחימה (כלומר, פרוץ מלחמת ההתשה) וכן בהערכת המעורבות הסובייטית במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. ואלו רק מעט מפניני האופל בכתרו.
בספריו, וגם בהרצאתו הדגיש זעירא, שהצבא לא היה מוכן למלחמה באוקטובר 1973. לדעתי, זו תוצאה של הרמה הנמוכה של האלופים, שלא הבינו מימינם ומשמאלם, ועסקו כמעט בכל דבר פרט להגנה על עם ישראל ועל מדינתו - ובעיקר, בחתרנות ובקידום עתידם הפוליטי.
למשל, התוכנית המצרית ("הצריחים הגבוהים") דיברה על מלחמה מוגבלת, שתפקידה להשיג למצרים מדרך-רגל בגדה המזרחית של התעלה. פיקוד אחראי היה מכין את השטח ואת היחידות לבלום מהלך כזה בין התעלה לבין המְצרים (גידי ומיתלה) - באמצעות היערכות ובאמצעות מכשולים. שום דבר לא נעשה. כלומר, התוכנית הגיעה לידינו לפני המלחמה (אני מקווה, שאין זה בלוף נוסף של צבאנו הכושל והמסואב), ולא הבינו את משמעותה - למרות שבכל משחקי המלחמה נקבע, שהמצרים יכולים לצלוח את התעלה, ואין לנו תשובה מבצעית למנוע את צליחתם (למשל, משחק "מהלומה" בראשית שנת 1971 ומשחק "איל ברזל" לאחר כשנה וחצי). כלומר, גנרלים רציניים ואחראיים היו מכינים תוכנית להגנה ותוכניות למתקפת-נגד. לא הוכנה תוכנית להגנה, ומה שהוכן הייתה בדיחה, שכונתה "שובך יונים", שלא עובדה עד הסוף, והיו לה כמה גרסאות. ל"שובך יונים" אין שום קשר ל"צריחים הגבוהים".
בשגיאה נוראה, שנבעה מזלזולם באויב ומחוסר מקצועיותם, הריצו מפקדי העוצבות מחלקות טנקים אל המעוזים, שכוסו על-ידי הנ"ט המצרי, שהוצב על הסוללה ממערב לתעלה (שהמודיעין לא ידע את תכליתה), ובעמדות, שתפס החי"ר המצרי במבואות המעוזים ("סנפירים"). אוגדה 252 איבדה לשווא יחידות טנקים ואנשים. כך תורגלה אוגדה 252 לפעול משך שנים, ובלחימה, כדברי תא"ל פצי, הביצועים הנם בערך כמו באימונים. המצרים עקבו שנים אחר התרגולות הסכלות של חבירה למעוזי התעלה, והכירו את כל הנתיבים (שסומנו היטב בידי רס"רים חרוצים), והמתינו למחלקות הטנקים, שאצו למעוזים, ומנעו את חבירתם אליהם - גם כיוון שנתקלו בצלפים מצריים, שנפרסו לאורך הדרכים.
כדי לבלום את הצליחה המצרית - היו צריכים ללמוד את תורת הלחימה המצרית ואת אמצעי הלחימה שלהם, ללמוד את הסרטים, שצולמו בתרגילי הצבא המצרי, ולהסיק מסקנות. זה א"ב של מקצועיות, שהייתה נדירה ואולי אף נעדרת בצבאנו (וזה לא רק בלשון עבר!). לכן, שילמנו בתבוסה ובקרבנות (כנ"ל).
כדי לכסות על חרפתם, המציאו שני האודים העשנים חיים בר-לב ודוד אלעזר - צמד מפקדים בלתי-ראויים בעליל, שאחראים למחדלי מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים ולתבוסותינו בהן - את המיתוס מחדל מודיעיני, והעלו שעירים-לעזאזל, שיסתירו את כישלונותיהם (זעירא, אמ"ן, גונן-גורודיש ...), ויחפו עליהם. הציבור המטומטם - כולל ועדת אגרנט, שרצתה לטהר מאשמה את המערכת הפוליטית, כדי שלא תתמוטט - קנה את השטות המוחלטת כמוצא שלל רב; ולפיכך, כבר ארבעים שנה אנחנו טוחנים מים מעופשים אודות מחדל מודיעיני.
כך, למעשה, הצלחנו לא להפיק לקחים גם מהגדולה בתבוסותינו - כאשר כמעט כל צבא בעולם הקדיש משאבים ללומדהּ (והגדילו לעשות האמריקנים, שלמדו אותה על בוריה, ועיצבו לפי לקחיה את תורת לחימתם אחרי מפלתם בוויטנאם).
רק גנרלים מטומטמים (ויש לנו שפע של היצע מהזן הזה) יכולים להורות להפסיק את לימודי לקחי המלחמה (למשל - מוטה גור, הרמטכ"ל, בכנס סגל הפיקוד הכללי של צה"ל בצריפין), או לא לחוקרם כלל (משנת אלוף שלמה גזית, ראש אמ"ן). ואם אתם רוצים - הנה זרעיו של הכישלון הבא, שהגיע די מהר, וגם של אלה שאחריו.
כישלון המודיעין אם מדברים על מודיעין, הרי יש לזכור, כי הוא אמור לסייע ללחימה. כלומר, בדרג הנמוך ביותר, המדובר בהספקת מפות, תצלומי-אוויר ומידע עדכניים על האויב.
יהושע שגיא, קצין המודיעין של אוגדה 143 במלחמה, מצא להפתעתו, כי מחלקת המודיעין של פיקוד הדרום, סיפקה לו תצלומי-אוויר (תצ"א), שהכין בהיותו קצין המודיעין של הפיקוד, כמה שנים לפני המלחמה. לניירות הללו אין שום שימוש במלחמה. ואוגדת שרון לא הייתה היחידה, שקיבלה מודיעין לא-רלוונטי.
מעל זאת יש נדבך של מודיעין קרבי - בירור הנעשה "בצד האחר של הגבעה", אצל האויב. רוב היחידות לא קיבלו מידע כזה, גם כיוון שקציני המודיעין חיכו שהמידע "יידחף" אליהם, ולא דרשו אותו, או שלא יזמו עם מפקדיהם פעילות של יחידות סיור ושל יחידות-משנה להשיג מודיעין קרבי.
באחד המקרים המוזרים ביותר במלחמה, שלח ענף מודיעין השטח (ענף 1) במחלקת המחקר באמ"ן (היושב בקריה בתל אביב) במטוס קל תצלום-אוויר מפוענח של גזרת "החווה הסינית" ל"דבֵלה" - מוצב הפיקוד של פיקוד הדרום באום חשיבה. על גורלו של התצלום יש כמה גרסאות. לפי גרסה אחת, הביטו בו אל"ם עוזי יאירי, מח"ט הצנחנים 35, וקמ"ן חטיבתו, ושמעו חוות-דעת, שאין בו ממש. התצ"א הונח בצד, ובוּער, כנראה, כמה חודשים אחר כך - במסגרת ניקוי האורוות בהכנות לוועדת אגרנט. לפי גרסה אחרת - לא פחות חמורה - התצ"א לא הגיע לידיעת הצנחנים כלל, שנטבחו ב"טרטור" 42, ונותר למעצבה ב"דבלה" עד שבוער.
אותו הדבר לגבי מפת המערך המצרי, שהוצגה בתדריך למבצע הצליחה "אבירי-לב", ולא השפיעה כלל על אוגדה 143, שביצעה אותו. עד היום אין יודעים מה עלה בגורל המפה.
כישלון התחזוקה ביום שלפני המלחמה נעשתה טעות איומה, ומובילי-הטנקים המעטים שהיו ברשות הצבא פוצלו בין הפיקודים. כך, נאלצו האוגדות לנוע על זחלים לתעלה ולגולן. לו הושארו כל המובילים יחד, יכלו להניע אוגדה אחר אוגדה לחזיתות.
מכל מקום, התנועה על שרשראות דרשה דלק רב, והסבה קלקולים רבים לרכב הכבד - שני עניינים, שלא שמו אליהם לב לפני המלחמה.
במחסני הצבא לא היו די ציוד ואפסניה לגיוס כולל (בסדר-כוחות של כשבע אוגדות). זאת, עקב מדיניות הממשלה, בשנות השבעים, לקצץ בתקציב הביטחון כדי להפנות משאבים לרווחה - בתגובה למחאת "הפנתרים השחורים". בין השאר, דובר על קיצור השירות ועל קיצוץ בסדר-הכוחות של העוצבות הסדירות בשריון.
הנזק העיקרי היה כתוצאה ממדיניות של הפסקת רכש ואכילת המלאי במחסני הצבא - בהסתמך על הסכם מדיני עם האמריקנים, שיריצו ארצה ציוד ואפסניה, לפי רשימה שתוכננה מראש, ברכבת אווירית, שתנחת בישראל מהיום הרביעי ללחימה (לכן, כונתה בסלנג, "4x4"). במחסני הצבא היו בקושי ציוד ואפסניה לגיוס שתי אוגדות. לכן, הוויכוח העקר בין משה דיין, שר הביטחון, לבין דוד אלעזר, הרמטכ"ל, בבוקר שבת, יום הכיפורים - כמה לגייס? - הנו יותר מטיפשי. עקב הגיוס הכולל, יצאו יחידות לקרב בבגדים אזרחיים; לוחמים נשלחו לחזית בלי נשק אישי ובלי תחמושת; שריונאים לא קיבלו סרבלים ולא קיבלו משקפות; חיילים לא קיבלו מעילים וכובעים; ולא נדבר על המצב העגום של מנות קרב ביחידות.
האם הבין הרמטכ"ל את המצב הלוגיסטי של הצבא? נראה, כי לא הקדיש לנושא מחשבה כלל. בשבת בבוקר העסיקו אותו נושאים אחרים - דלקת בשורש השן, מריבות עם שר הביטחון, תכנון הצליחה ורדיפת אריק שרון, שנוּאו משכבר הימים.
ובמלחמה זו השתתפו בלחימה בצדנו (בפעם האחרונה) טנקים "שרמן" וזחל"מים. היחידות הגיעו לשדות הקרב באוטובוסים ובזחל"מים מיושנים. החיילים צוידו ברובה-מיטָען FN, בתת-מקלע "עוזי", במטול נגד טנקים "בזוקה" וברובה-נ"ט (ררנ"ט) - נשק חסר כל ערך מול רובה-סער "קלאשניקוב" Ak-47, מטול נ"ט RPG-7 וטיל נ"ט "סאגר". לכוחותינו לא היו אמצעים לראיית ליילה.
ולא נדבר על מזון, דלק ומים, שלא הגיעו ליחידות - כמו בכל מלחמות ישראל. יש אגף אפסנאות, אך הוא כשל - כמו האגפים האחרים במטכ"ל, כשנקרא לעבוד - ואף אחד לא שם לב לכישלון, פרט ליחידות הלוחמות, שחסרו ציוד, תחמושת אפסניה ומזון - עד שנחתה בארץ הרכבת האווירית. וכשפרץ החורף נותרו בלא ציוד חימום, ואותו החורף היה קשה במיוחד.
מעניין מי היה אחראי לאי-הפעלת הנספח הצבאי שלנו בוואשינגטון הבירה, שלא דחף מספיק את הרכבת האווירית, והותיר את המשימה לאנשי משרד החוץ. האם זה בגלל יחסיו הרעועים עם אנשי הפנטגון?!
כישלון אג"ם האחריות הכוללת לתיאום בין אגפי המטכ"ל הוטלה על אגף המטה (אג"ם). עליו להכין את הצבא לקראת המלחמה הבאה - בתחום תורת הלחימה, וכנגזרות ממנו ארגון (בניין הכוח), אמצעי לחימה, כוננות, הכשרה (כולל תכנים בקורס קצינים ובקורס מ"פים), אימונים ותרגילים.
תורת הלחימה של הצבא נכתבה בתחילת שנות השישים, ולא עודכנה אחרי מלחמת ששת הימים ואחרי מלחמת ההתשה - למרות חריקות רבות במהלכן, ולמרות מידע מפורט על המתרחש בצבאות ערב. לפיכך, הושקע הון עתק באימונים, שלא היו רלוונטיים כלל. כתוצאה מכך, לא אומן צבאנו בהגנה, אלא רק בהתקפה. לא היה קרב משולב בין-חילי ביבשה, וברוב המקרים לא ידעו מפקדים לשלב את הארטילריה המועטה במבצעיהם. התיאום בין יחידות שכנות היה דל, וכתוצאה מכך רבו מאוד נפגעים ב"ירי ידידותי". התיאום עם חיל האוויר היה לקוי ביותר - גם כיוון שמחוסר הבנה, לא הניח הרמטכ"ל לחיל לבצע את הנדרש - להשיג עליונות אווירית, שתאפשר לו להשתתף בקרב היבשה.
יתר על כן, רוב הקרבות בגדה המזרחית של התעלה היו קרבות של פלוגות, שהוטלו ללחימה ללא תיאום וללא סיוע. כמעט שלא היה קרב גדודי, או קרב חטיבתי. קרב אוגדתי - הס מלהזכיר.
למרות שבמלחמת ההתשה הוכח, שצבאנו זקוק לארטילריה, המשיכו לסמוך על חיל האוויר כארטילריה מוטסת - מבלי להתחשב במה שאִתרע לו במלחמת ההתשה. ואת השריון הפעילו כביכול כארטילריה ניידת - מבלי להתחשב בהרוויית המערכים המצריים והסוריים באמצעים נ"ט. כתוצאה מכך, הושמדה כמעט אוגדה 252 בקרבות הבלימה.
ואזכיר כאן רק ברמז את שמונה באוקטובר האיום, שהוכיח את אפסות הפיקוד הישראלי ואת אי-מוסריותו. אך, כפי שכבר כתבתי במאמרים קודמים - הבעיה אינה רק בשמונה באוקטובר. הימים האחרונים ללחימה לא הדגימו שיפור מהותי באיכות הפיקוד ובלחימה עצמה.
הכישלון במלחמת יום הכיפורים החל כשלא הפיקו לקחים ממלחמת סיני. יש לכך הרבה סיבות - והעיקרית שבהן היא הרצון להגן על עכוזי הבכירים, שהם "משלנו". טוענים, שהתופעה אובחנה כבר אחרי מלחמת הקוממיות, אך אסתפק בהליכה שישים שנה אחורה. גם אחרי מלחמת יום הכיפורים לא הפיקו לקחים (חוץ מאשר בחיל האוויר ובחיל התותחנים). חלק מהבעיה הייתה הגדרת האסון והכישלון כניצחון כביר; וכידוע, אין צורך לשפר נבחרת מנצחת. עוד ניצחון כזה ואבדנו, אך אל תבלבל אותם עם עובדות.
במקום ללמוד את שכשל במלחמה, המציאו האודים העשנים בר-לב את דדו שעירים-עזאזל, שהסיטו את תשומת-הלב מאי-כשירותם להיות מפקדי צבא אל בעיות טפלות ושוליות. אנשי קהילת המודיעין, שלא למדו את כישלונם, עושים מה שכל ישראלי אוהב מאוד: מטיחים קיתונות של בוץ בעמיתיהם, ומאשימים אותם בכישלונות. אמ"ן ו"המוסד" משקיעים (בלשון הווה) הרבה מאמצים ומשאבים בקרבות הרחוב ביניהם לבין אלי זעירא - כולל גיוס אנשי מילואים לכתיבת מחקרים, שישמיצו את שנוא-נפשם, שכאילו גרם לבדו, במו ידיו, למחדל המודיעיני. הם אינם מוכנים לראות את התמונה הכוללת של כישלון המודיעין (דבר די רגיל במקומותינו, למרות התדמית), ובעיקר לא להכיר בעובדה, שצבאנו היה צבא כושל, שהוכן רע למלחמה, ומפקדיו הלא-ראויים הוליכו את יחידותיו ואת לוחמיו אל התוהו.
בישראל של 2013, ארבעים שנה אחרי המלחמה, רק מעטים לחמו בה, אך הם נלחמים עדיין אלה באלה בחמת-זעם ובשצף-קצף, שמעמיד בצל את דבקותם במשימה הקרבית/מודיעינית באותם הימים האפלים של ראשית תשל"ד, סוף 1973.
