אוקספורד היא, בספק קטן, בירת האינטלקטואליה העולמית. בניגוד לאחותה בוסטון שמעבר לאוקיאנוס, לאוקספורד אין כיום מעמד כלכלי של ממש, תעשיה של ממש, או בסיס פיננסי של ממש. כל מה שנשאר באוקספורד, על אלפי הסטודנטים והמרצים והפרופסורים שלה, הוא הרצון לדעת ולחקור. לכן אין כמו ויכוחי הסטודנטים של אגודת הסטודנטים של אוקספורד כדי לדון בסוגייה העומדת ברומו של עולם, בפתיחות מלאה לכל הדעות, באנגלית אוקספורדית שאין דומה לה.
הוויכוח הפומבי בשאלה האם האיסלאם הוא דת שוחרת-שלום התנהל ביום שאחרי הרצח הפומבי, בשם אללה, של החייל הבריטי לי ריגבי, בפרבר לונדוני שקט.
הנחות היסוד של הטוען לזכות האיסלאם הן אלה:
- מרבית המוסלמים בעולם שותפים לזעזוע ולתיעוב של הבריטים ממראות השחיטה הציבורית של חייל לא חמוש, מוזיקאי בתזמורת צבאית.
- קורבנות הרצח הם כל מי שחש שהאשמה לרצח מוטלת עליו, רק בשל היותו מוסלמי. על כן כלל המוסלמים של בריטניה הגדולה גם הם קורבנות של הרצח.
- איסלאם היא דת שוחרת שלום. כל ניסיון להטיל בה דופי מסתיר כוונות אפלות של המאשימים כדי להשיג מטרות נפסדות כגון גירוש מוסלמים מבריטניה.
לצורך הוכחת שלוש ההנחות הללו, הזמין הטוען סיוע משני מוסלמים אתניים - בוגרים צעירים של האוניברסיטה, המתורגלים בהגנה רעיונית על האיסלאם. לצורך ייצוג הדעה האחרת בוויכוח הוזמנו שלושה, מהם שניים לבני-שיער ונשואי-פנים בסגנון הבריטי, שהאחד הוא עיתונאי הידוע כמתנגד להחלת השריעה בבריטניה, והשני הוא פרופ' לכימיה הנוהג למתוח ביקורת על דת בטיעונים מדעיים. לשם הורדת הגיל הממוצע, נרתמה סטודנטית נבוכה בעוון היותה עורכת של כתב עת בעל גוון ימני (חיוך של התנצלות נמרצת).
הגנה מספר 1 על האיסלאם כדת השלום: ברכת א-סלאם עליכום, קריאת השלום האוניברסלית, על-פי הבנתו של הבריטי הצעיר. השלום, אמר הבריטי, אינו מצב של חוסר מלחמה, אלא של צדק. המתנגדים לקביעותי, אומר הטוען, חייבים להוכיח מעבר לכל ספק כי בסיס האיסלאם, כלומר המארג היסודי של האיסלאם, שולל את השלום. לא מספיק לצטט אירועים אלימים, אלא יש להוכיח כי הם חלק מן המארג השולל שלום ומקדם אלימות, שהיא מעבר לאלימות הגלומה בדתות אחרות, כדוגמת היהודי ברוך גולדשטיין שרצח מוסלמים בקבר האבות. לא מספיק לצטט קטעים מקודשים מנותקים מהקשרם המצדיקים אלימות. יש להוכיח כי דת האיסלאם כה מנוגדת לרעיון השלום, עד כי אינה עומדת בשורה אחת עם אמונות אחרות החורטות את השלום על דגלן. כיוון שמדובר ברבע מן האנושות, יש להציב את רף ההוכחה גבוה, גבוה מאוד.
ההגנה על האיסלאם כדת השלום מתחילה בכך שבית האיסלאם קרוי בית השלום ושאחד מן העקרונות החשובים הוא צדקה. סיכום הקוראן על-פי מוחמד הוא "אל תרע לאיש כדי שלא ירעו לך". החבירה לאיסלאם ללא כפייה, החתירה לעשות צדק, והידיעה כי הכל בידי אללה - כולם תורמים לשלום הפנימי בחברה מתירנית וצרכנית. את האירוע של שחיטת החייל חייבים לראות על-רקע העשור שאחרי ה-11 בספטמבר, שכולו רצוף הרג והשטנה של מוסלמים ברמה העולמית. התקשורת אשמה בהבלטת האלימים. המתנגד להכרה באיסלאם כדת השלום הוא למעשה מחרחר מלחמה. הבחירה היא בין אהבה לשנאה, בין קבלה לניכור, בין שלום לעימות.
תגובה מספר אחת, מפי הסטודנטית: נא לספק הוכחה שהאיסלאם היא דת שוחרת שלום. לא מספיק לומר, אלא יש להראות ולהדגים. והדוגמאות בעולם האמיתי הן של טרור, מה- 11 בספטמבר ועד להרס טימבקטו במאלי, רשימה אינסופית של פגיעות בזכויות אדם, רצח לאומי, רצח אישי (ואן גוך) ועוד. הפחד מן האיסלאם אינו דמיוני, אלא נובע מן המציאות העקובה מדם וחמס. השוליים הרצחניים - אותם מגנים אבירי האיסלאם - הם למעשה חוק-מדינה במדינות מוסלמיות. החובה לכבד את האיסלאם - על שום מה? ומדוע יותר מכל אמונה אחרת? כבוד האשה נרמס בכל ארץ, מדינה וטריטוריה מוסלמית, יש מצווה להכות את האשה, ואין צדק אם הוא מוגבל לגברים בלבד.
למותר לציין שהגברים תומכי האיסלאם ניסו להפריע לסטודנטית שוב ושוב, ואף שיסעו את דבריה בגסות שאינה אמורה להיות בוויכוח אוקספורדי.
הגנה מספר 2 על האיסלאם כדת השלום: יש להפריד בין המוסלמי, אנוש חסר שלמות, לבין האיסלאם המוסרי שאותו מוסלמי קיצוני לא דבק בו. הגוף הכללי של התורה האיסלאמית מתעב אלימות ואוהב דו-קיום. יש להבדיל בין שלום שלילי, שהוא אי-לוחמה, לבין שלום חיובי שפתר את העימות מן היסוד. ללא צדק, אין שלום. האיסלאם מאופיין בצדק! האיסלאם מאופיין בשלום פנימי! שלום פנימי מוביל לשלום בין אדם וחברו, ובין אדם לחברה. האיסלאם מדגיש רחמים והשתתפות, התגברות על יצר ועל זעם, כל מה שדרוש לחיי סובלנות. גם הוראות המלחמה של האיסלאם הן מוסריות. הדורש מן האיסלאם לנהוג בפציפיזם, עליו להוכיח כי הפציפיזם מוצדק מוסרית. הטוען כי האיסלאם זהה לאלימות, הוא איסאלמופוב. האיסלאם נרתע מלחימה, אך הרתיעה של האיסלאם מפני לחימה נסוגה מפני דרישתו לצדק. מלחמת האיסלאם היא תמיד צודקת ומוסרית, על-פי הקוראן. מוחמד קורא שלא להרוג נשים, זקנים, חולים וטף, דורש שלא להתעלל בשבויים - הוכחה למוסריותה של מלחמת האיסלאם.
למותר לציין שהמתנגדים לקביעה שהאיסלאם היא דת השלום לא הפריעו לדובר ולו במילה.
תגובה מספר 2 מן העיתונאי: אתמול נרצח חייל בריטי בהתזת ראש בראש חוצות בידי איסלאמיסטים צווחני אללה אכבר. זוהי הנורמה של האיסלאם, אומרת אייאן הירסי עלי, מוסלמית שנמלטה על נפשה לאחר ששרדה את הפגיעה באיבר מינה כילדה, ולאחר שידידה ההולנדי נרצח בידי איסלאמיסט אחר. פגשתי את בני מוריס שהותקף מחוץ לאולם הרצאות בשל זהותו הישראלית. סתימת הפיות באלימות כאחת מאושיות האיסלאם היא הסיבה שחייבים לדבר, ובמיוחד באוקספורד. כיצד דת השלום יכולה להיקרא כזאת, כאשר 90 אחוז מן הגברים המוסלמים מאמינים כי על נשותיהם לציית להם, תמיד? הזכות לערער על האמונה, הקיימת ביהדות ובנצרות, היא בת-מוות על-פי השריעה, למרות שהקוראן דורש את מות המערער רק בעולם הבא. יתר על כן, גזר-דין המוות אכן יצא אל הפועל כשהקורבן הוא מוסלמי שטען כי האיסלאם היא דת השלום! אוקספורד אינה יכולה להיות קיימת בעולם המוסלמי. אין מחקר ביקורתי על האיסלאם, ומי שעוסק בו - דינו מוות. איסלאם אינו יכול להיות דת שוחרת שלום, כל עוד חירויות המערב הן אסורות, וכל עוד הדת קופאת על שמריה - בניגוד ליהדות ולנצרות. לא רק שאיסלאם אינו מתקדם. הוא אף עובר גלים של נסיגה לעבר העבר האפל של הכיבוש המוסלמי. האיסלאם היסודני הוא האיום הישיר והחמור ביותר על תרבות המערב. האכזריות כלפי שבויים נשים וילדים היא המאפיין של האיסלאם מתחילתו! דת שוחרת שלום חייבת לפעול בנאמנות להצהרותיה, ואילו השלום המוסלמי מוצע לכופרים רק תמורת כניעה.
למותר לציין שהדובר נאלץ לדרוש שוב ושוב מן המפריעים לשבת.
הגנה מספר 3 על האיסלאם כדת השלום, מפי עורך הפינגטון-פוסט בבריטניה: כמובן כמובן כולנו, גם אני, שונאי שלום ורוצחים מועדים בשל אמונתנו באיסלאם (ציניות, ציניות). וברצינות, המוסלמים המציאו את האלגברה והאלגוריתם. כולכם חייבים להם תודה. כל הציטוטים של תוקפי האיסלאם נטולים מהקשרם, הכל מעוות, הכל משרת אג'נדה של שנאת האיסלאם. גם האנטישמיות מוסלמית מקורה באנטישמיות אירופית. הנצרות רצחה ביהודים יותר מכולם, ולכן אל תלמדו אותנו מהו שלום. לו היו המוסלמים שולטים באירופה, היו כיום עוד ששה מיליון יהודים - ציטוט מתומס פרידמן. השוללים מן האיסלאם את התואר דת-השלום הם חסרי אלוהים, המנגחים את כל הדתות באשר הן, ומי שמתפאר בנצרות כסובלנית שלא ישכח את האינקוויזיציה ואת מסעות הצלב. האיסלאם אינו פציפיסטי, אבל הוא מגביל את המלחמה בחוקים. מרבית פעולות ההתאבדות אינן מבוצעות בשם האיסלאם, אלא הן פעולות צבאיות לסילוק הפולש מן האדמה הלאומית. מכפישי האיסלאם חוברים לאל-קאעידה באומרם כי האיסלאם הוא דת המלחמה. אלא שמרבית המוסלמים אינם מאמינים בכך. התמיכה בפעולות כמו ה-11 בספטמבר היא פוליטית ולא דתית! הזרם המרכזי באיסלאם שולל את פעולות האיבה בהתאבדות. גם השריעה שממנה חוששים המכפישים אינה אחידה. הטרוריסטים הם מיעוט זעיר, ואנו הרוב איננו תומכים בהם. אם המכפישים לא יכולים להסביר מדוע מרבית המוסלמים אינם מתאבדים מתפוצצים, האיסלאם הוא דת השלום! האמינו לי ולא לרוצחים, למכפישים, ולבעלי הדעות הקדומות, דורש מהדי חסאן.
בפעם הראשונה שמתנגדי האיסלאם ניסו למחות. הדובר היסה אותם בזלזול מופגן.
האיסלאם אינה דת שלום, מפי הכימאי: יש באיסלאם הרבה מן הטוב. כמו במרכול של רעיונות, אנשים יכולים לבחור בטוב. כמו-כן הרעים יכולים לבחור ברע. למרות הטוב, הכיוון העיקרי של הבוחרים באיסלאם הוא אלימות. כל הטרוריסטים שהוזכרו לעיל היו מוסלמים. אין כאן שיקול של רע וטוב, אלא של רוע הכבד עשרות מונים מן הטוב. מעשה צדק אחד אינו מכפר על כל אירועי הרצח. לאיסלאם יש התאמה מיוחדת להשראת האלימות בתוך המארג היסודי שלו. תיאורטית, ייתכן איסלאם גרסה 2.0, סובלנית, אוהבת אדם ושוחרת שלום, אבל כיום מה שיש הוא איסלאם גרסה 1.0, שוחרת אלימות, מלחמה ודיכוי. המערב אשם בניסיון מוקדם וחסר סבלנות להנחיל לאיסלאם את רעיונות הסובלנות. חוסר הסבלנות הזה הוגדר כאימפריאליזם, ונפח לחיים את גחלי הפורענות שעתה היו ללהבות שנאה כלפיו. למרות זאת, האיסלאם אחראי למעשיו, מבלי להאשים אחרים. ישנן שלוש סוגיות ייחודיות לאיסלאם: האחת, שמוחמד, מייסד האיסלאם, היה פסיכופת, אולי סכיזופרני, שודד דרכים, שכל דרכיו מלחמה והקזת דם כמתואר בקוראן, וכל מוסלמי נקרא לנהוג כמוהו. השנייה, התבחין המודרני של קידום השלום הוא אימוץ האמנה של זכויות אדם, אך האיסלאם שולל את כל פסוקי האמנה אחד לאחד, במעשים. השלישית, בהנחה שהשלום נובע ממוסר רציונלי הנענה לשינויי הזמן, הרי שדת האיסלאם, הקפואה בקביעוֹת של הקוראן שאינן נתונות לביקורת, זרה לחלוטין לתרבות חושבת, רציונלית ושכלתנית. חוקי האיסלאם תקפים מעצם קיומם, ללא צורך בתמיכה חושבת כלשהי, וללא צורך להתאים את עצמם לעולם המשתנה. האיסלאם הוא דת ללא מוסר, כי המוסר דורש חקירה ודרישה מתמשכת. הדוגמאות של התנהגות בהשראה ובסמכות של האיסלאם אינן משאירות ספק בהיות האיסלאם גרסה 1.0, לא דת שוחרת שלום.
עד כאן הוויכוח הפומבי שהתקיים באגודת הסטודנטים, לרגל מלאת 190 שנה של דיון ציבורי מתורבת.
מחיר הפייסנות
ב-1933, עם עליית המשטר הנאצי לשלטון בגרמניה, עמדה בפני אותו גוף, אגודת הסטודנטים של אוקספורד, השאלה האם מוצדק להילחם עבור המלך והארץ. הם קיבלו באופן דמוקרטי את ההחלטה כי הבית הזה לא יסמוך ידיו בשום אופן על לחימה למען המלך והארץ. צ'רצ'יל כינה את ההצבעה הזו "עלובת-נפש, שפלה, חסרת בושה ומעוררת בחילה". ייתכן, אומרים המבקרים, שהיטלר פירש את ההחלטה הזו כאובדן רצונם של הבריטים להילחם. ואכן, במשך שש השנים הבאות עסקו הבריטים בשתי צורות של פייסנות - פייסנות כלפי היטלר ומוסוליני באירופה, ופייסנות כלפי הערבים בארץ ישראל. את המחיר שילמו ששה מיליון יהודים שנרצחו מאין ארץ שתרצה לקבלם, ו-50 מיליון קורבנות נוספים של המלחמה ההיא.
גם השאלה האם האיסלאם היא דת שוחרת שלום, שנשאלה בקיץ 2013, נענתה חד-משמעית: 286 בעד, 161 נגד. כן, האיסלאם הוא דת שוחרת שלום. גם רצח חייל בריטי בשם האיסלאם ברחוב הראשי של פרבר לונדוני ביום לפני שהתקיים הוויכוח, לא היטה את הכף נגד החלטה זו. ייתכן שאף חיזק אותה, בדיוק כפי שהנשיא האמריקני ג'ורג' וו. בוש, יומיים לאחר פיגוע התאומים, הכיר באיסלאם כדת שוחרת שלום. מנהיגות העולם החופשי חצתה את האוקיאנוס, מאינגלנד לניו-אינגלנד, אך לא למדה דבר מן העבר הכושל שלה בהתמודדות עם הרשע. ההיגיון של העילית המערבית מוכן לקבל שהאיסלאם הוא דת השלום, אך נאמניה הם טרוריסטים; שהצדק המוסלמי מצדיק את הטרור של נאמני דת-השלום; שחיוך מוסלמי מכסה על בניית נשק להשמדה המונית. והשאלה היא למה? מדוע להתעלם מן העובדות לטובת הפייסנות?
מבחינתי התשובה ברורה. כל עוד הרשע והטרור מסמנים לעצמם את היהודים כמטרה העיקרית, תיתן להם העילית את החבל הדרוש. כך מעיד הנשיא המנוח חיים הרצוג, שחווה את האנטישמיות הגלוייה של העילית הבריטית בשנות ה-30' של המאה שעברה. זוהי בדיוק משמעות ההחלטה של
ברק אובמה - בעצמו תוצר של אוניברסיטת העילית בהרווארד, פרבר קיימברידג' שבבוסטון, ניו-אינגלנד - להמשיך לשאת ולתת עם השלטון האירני שהתחייב, בשם האיסלאם, להשמיד את מדינת היהודים בכל אמצעי. זוהי בדיוק משמעות האמירה של סמנתה פאוור, שגרירת ארצות-הברית באו"ם, פרופסור באותה הרווארד, שהפתרון היאה לאינתיפאדה הג'יהאדיסטית בישראל הוא לתקוף את היהודים בכוח מכריע (בגודל ממותה, כלשונה) בשם הצדק. הצדק הנאצי, הצדק המוסלמי, הצדק הקומוניסטי, תמיד מהלך קסם על העילית האינטלקטואלית של המערב ומכתיב פייסנות כלפיו - כל עוד היהודים הם אלו שיושמדו.
ככל שהדברים משתנים, כך הם נשארים קבועים.
מחיר התמיכה בהשמדת היהודים ידוע. בריטניה הגדולה הפכה לאי קטן-חשיבות, יעד לפלישה מוסלמית הולכת וגוברת, חוסר אונים כלפי הרצח-בסמכות-האיסלאם ברחובה של עיר או אונס תעשייתי של בנות הממלכה כעסק משתלם, גם באוקספורד. ארה"ב של אובמה הולכת באותה דרך, לעבר פשיטת רגל כלכלית ומוסרית. השינוי האמיתי מאז אותה החלטה ידועה לדיראון של אגודת הסטודנטים של אוקספורד לפני 80 שנה, הוא שעתה ליהודים יש מדינה (בתמיכתם של בריטים פילושמיים, בל נשכח זאת) ובכוחה להפוך על פיה כל מזימה איסלאמו-נאצית, גם אם היא נתמכת בפייסנות של העילית המערבית הרופסת.