אין אפשרות חוקית למנוע מנאשמים להתמודד?

עמדת הרוב (8 מתוך 9) של הבג"ץ בעניינם של ראשי העיריות שהוגש נגדם כתב אישום מעלה שאלות קשות, בייחוד לאורם של נימוקי פסק הדין שפורסמו.

על-פי הנימוקים, כפי שפורטו בקצרה בעיתונות, ברור לטעמי שההחלטה על הפסקת כהונת ראשי העיריות מתבססת על שלושה אדנים מרכזיים:

• בית המשפט סבור שמוסרית, מי שמוגש נגדו כתב אישום אינו ראוי לכהן כראש עירייה.

• תפקידי ראש עירייה דומים לתפקידי שר ומאחר שכהונת שר חייבת להיפסק עם הגשת כתב אישום כן כהונת ראש עירייה חייבת להיפסק במצב דומה.

• בשני המקרים יש גוף מנהלי עם סמכות להפסיק את הכהונה עם הגשת כתב אישום, במקרה של שר זוהי סמכותו של ראש הממשלה, ובמקרה של ראש עירייה זוהי סמכותה של מועצת העירייה, ואותו גוף מנהלי הוא זה שאחראי היה למנוע את הכהונה, ומשלא מנע, פעל באי סבירות קיצונית, ולכן מתערב בית המשפט.

ומדוע נמנע בית המשפט הנכבד מלאסור על אותם ראשי עיריות מלרוץ שוב בבחירות?

בואו נבדוק את ישימות 1,2,3 לעל לעניינם של מועמדים בבחירות לתפקיד ראש עירייה:

• מוסרית אין כל הבדל, אם אין זה מוסרי שהם יכהנו, אין זה מוסרי שירוצו שוב.

• הנימוק של דמיון לתפקיד שר לא משתנה בין מצב של הפסקת כהונה לבין מצב של מניעת בחירה מחדש.

• וכאן הגענו למוקש. בניגוד להפסקת כהונה, סבר בית המשפט שאין לאף גוף מנהלי הסמכות להורות למועמד לראשות עירייה שלא לרוץ מסיבות של הגשת כתב אישום, רק משייבחר יהיה כזה גוף (מועצת העירייה), אשר ידון ויפסול אותו ואם מועצת העירייה לא תפסול אזי בית המשפט יפסול (כי אם נפסל לפני הבחירות על-ידי בית המשפט אין שום סיבה שבעולם שלא ייפסל אחרי הבחירות על-ידי בית המשפט.)

ומה לקוי כאן? הליקוי המרכזי הוא שכל הבסיס להפסקת כהונה, צודק ומוסרי ככל שיהיה, לא מתבסס על דבר חקיקה אלא על פסק דין של בג"ץ ולא די בכך ששרים נאלצים להתפטר בעת הגשת כתב אישום מכוח פסיקת בית משפט, ולא מכוח דבר חוק, מוצא כעת בית המשפט דמיון בין שרים לבין בעלי תפקיד אחרים, ובעוד שנה יימצאו קווי דמיון מדרגה 3, 4, ו-5 וזאת מבלי שלמחוקק הייתה כל כוונה כזו מלכתחילה.

ואם אנו כל כך אקטיביסטים מדוע נאמר שאין גוף מנהלי בעל סמכות למנוע ריצה של כזה מועמד? והרי יש לכאורה שני בעלי סמכות מובהקים והם:

• המועמד עצמו – אשר מוסמך ודאי על-פי חוק להפסיק את ריצתו, והמשך הריצה שלו הוא בלתי סביר באורח קיצוני כי בית המשפט הרי כבר קבע שאסור לו לכהן, ואין שום סיבה שבית משפט יחליט אחרת חודש לאחר מכן.

• הכנסת ודאי מוסמכת לחוקק חוק שיסמיך את מאן דהוא לפסול מועמדים אשר מוגש נגדם כתב אישום (יו"ר ועדת הבחירות המרכזית?), ומשלא עשתה כן, היא פעלה באורח בלתי סביר באופן קיצוני ולכן ודאי רשאי ואפילו חייב בית המשפט להתערב, ולמנוע ריצה של מועמדים אשר מוסרית כהונתם אסורה.

אנו רואים שכאשר מתרחקים יותר ויותר מקו החוק ונתלים על פסקי דין שתלויים על פסקי דין שתלויים על פסקי דין, אזי השמיים הם הגבול, פסקי הדין פותרים לכאורה בעיה אחת ויוצרים שבע חדשות.

ואין זה נכון להאשים את השופטים במצב או יותר נכון לא נכון להאשים רק אותם, כי המחוקק השאיר מאחוריו הרבה נקודות לא פתורות בכל הנושא שהזה של בכירים וחשדות לפלילים, ואז כל החלטה של בית המשפט בנושאים אלה תהיה שנויה במחלוקת, השופטים מתבקשים בפועל לבחור בין נבלה ובין טריפה, ואז מתפתלים בנימוקים, תוך שהם גורמים לדעתי נזק גדול למעמדו של בית המשפט בעיני הציבור.