|
╫ 1.
|
המטרה: לברוח מירושלים עם הביזה
|
|
מאז "שיירת הדמים" ב-20 באפריל, ועד פתיחת דרך בורמה, סמוך לתחילתה של ההפוגה הראשונה ביוני, הייתה ירושלים נצורה. אך לפחות עד הכרזת העצמאות והשתלטות הצבא הירדני על מרחב לטרון, ב-17 במאי, לא שלטו הערבים על הדרך לירושלים. בעשרים ושבעת הימים הגורליים בין עליית מאות המשאיות לירושלים לבין תפיסת מרחב לטרון על-ידי הירדנים, הייתה ירושלים "נצורה", משום שרבין לא העז, לא רצה, או לא היה מסוגל להחזיר את המשאיות הריקות לשפלה, על-אף שנדרש לעשות זאת שוב-ושוב על-ידי המטה הכללי, ולמרות שזו הייתה אחת ממשימותיו העיקריות. המשאיות הריקות נתקעו בירושלים משתי סיבות: א. פחדו של רבין לרדת לתל אביב לפני שיסולקו הערבים מדיר איוב על-ידי כוחות אחרים של ה"הגנה"; ב. הפיכת ארבעים ממשאיות השיירה למחסנים ניידים של ביזת הפלמ"ח שנעשתה בקטמון. הבוזזים ביקשו לרדת לשפלה יחד עם שללם, וחששו כי אם יגיעו המשאיות העמוסות לתל אביב בלעדיהם, הם יפסידו את הכול. לכן, ומשום שעייפה נפשם מן המלחמה במרחב ירושלים, ביקשו מפקדי " הראל" להוריד את החטיבה עם השיירה לתל אביב, ולשגר לירושלים חטיבה אחרת במקומם. אחד התירוצים של מפקדי הפלמ"ח להימנע מפעולה של ממש לפריצת הדרך להחזרת השיירה, היה שליטת הצבא הבריטי על הדרך. הגורם הזה היה נטול בסיס מאז דצמבר 1947, והוסר סופית לאחר שאליעזר קפלן, גזבר הסוכנות, וחיים הרצוג, איש הקשר עם הבריטים, נפגשו ב-27 באפריל עם מפקד הכוחות הבריטיים בארץ, גנרל מקמילן. בדיווח לבן-גוריון כתב הרצוג: "הוא אינו אחראי כעת לכביש לתל אביב. יש לנו חופש פעולה בכביש". 1 אומנם עמדה זו של המפקד הבריטי הבכיר לא מנעה אפשרות של התנגשות בין כוחות ה"הגנה" לבין כוחות בריטיים בגזרה שבין ירושלים לבין חולדה, כיוון שיחידות הצבא הבריטי התפנו משם רק סמוך לסיום המנדט, ונוכחותן בגזרת הלחימה עלולה הייתה ליצור תקריות, כשם שאכן יצרה, בלי קשר למה שהוחלט מגבוה. המתנדב הקנדי, בן דונקלמן, לא היה מודע לכל הגורמים שהניעו את התנהגותם ואת עמדותיהם של המפקדים בחטיבת "הראל", לא ב-1948 ולא כשפרסם את ספרו ב-1976. לדבריו, הוא הבין כי על השיירה לרדת לשפלה מהר ככל האפשר, ועל-כן תכנן מבצע צבאי, ועמל לשכנע את מפקדי "הראל" לקבל את תוכניתו. הוא כתב, שרבין ומנחם רוסק, מפקד הגדוד החמישי, צידדו בתוכניתו, ולעומתם איתיאל עמיחי, הסמח"ט, ויוסף טבנקין, מפקד הגדוד הרביעי, התנגדו לה בחריפות. אין זה מקרה שטבנקין התנגד לתוכנית דונקלמן, שהרי הגדוד הרביעי לחם בקטמון, ועיקר ביזת השכונה הערבית העשירה היה ברשותו. הורדת המשאיות מירושלים עלולה הייתה להוציא מידיו את השליטה על הרכוש היקר. מלבד זאת, מאז קרב שיירת חולדה היה טבנקין חרד מפני מלחמת דרכים וקרב-שיירה, לכן הוא העדיף לשלוח את כוחותיו לתקוף כפר ערבי, ולפקד עליהם ממרחק של שבעה קילומטרים, כפי שנהג בנבי סמואל, מאשר לפקד על שיירה מותקפת. היו גם טעמים ענייניים להתנגדות לתוכנית דונקלמן, שנכשלה בסופו של דבר. הליקוי העיקרי בה היה בטיעון שיש צורך להשקיע כוח רב של חטיבת "הראל" התשושה, כדי שאפשר יהיה לכבוש את הכפר בית מחסיר ואת משלט "המסרק" לידו, שנמצאו בשרשרת הגבעות השלישית מכביש שער הגיא והיו רחוקים ממנו כקילומטר וחצי בקו אווירי, ולא שלטו עליו באש. אלא שלא היה צורך בכל אלה. על-מנת להוריד את המשאיות לתל אביב צריך היה רק לפקוד על הנהגים להתניע ולנסוע. גם את דיר איוב לא היה הכרח לכבוש, שהרי לא תושבי הכפר עצמו פגעו ב"שיירת הדמים", והכפר לא שימש בסיס לכוח שתקף את השיירה. סביר להניח, שלו נסעו הנהגים על משאיותיהם לתל אביב, רובם היו מגיעים לשפלה, כפי שהגיעו, אומנם בתנאים קשים, לירושלים. כדי להבטיח שמעטים ככל האפשר ייפגעו בניסיון הזה, ניתן היה לתפוס עמדות על שרשרת הגבעות הראשונה מדרום ומצפון לכביש, כשם שתפסו עמדות על שרשרת הגבעות הראשונה מצפון לו, וכשם שנהגו הבריטים מאז תחילת המלחמה, באבטחת שיירות בריטיות ושיירות יהודיות. הצבת כיבוש בית מחסיר ו"המסרק" כיעד צבאי גרמה לאי-ביצוע המטרה האסטרטגית. רבין לא הבין את הליקויים בתוכנית דונקלמן; ולכן, אולי, תמך בה. ייתכן שטבנקין ועמיחי הבינו זאת, ולכן לא רק שהתנגדו לתוכנית, אלא גם פעלו להכשילה, כפי שיתברר להלן. הליקויים בתוכניתו של המתנדב הקנדי נבעו מכך שחשב במונחים של הפעלת דיוויזיה במלחמה נגד גרמניה במלחמת העולם השנייה, שבה צבר את ניסיונו הצבאי, ולא במונחים של מלחמה נגד פלשתינים, בחלק הראשון של מלחמת העצמאות. דונקלמן טעה בחושבו, שרבין תומך מתוך הבנה בתוכניתו, גם משום שרבין היה בהלם מאז "שיירת הדמים" ב-20 באפריל, וגם משום שרבין כדרכו לא תקשר עם איש, ולא ניתן היה לדעת במה הוא תומך באמת. מאחר שלרבין לא הייתה תוכנית משלו, הוא נגרר אחרי דונקלמן. אך לסמוך על רבין שהוא ידבק בתוכנית משתיתקל בקשיים, וייאבק למען הגשמת משימותיה, כפי שראוי למפקד חטיבה – לא ניתן היה. דונקלמן הציג, לדבריו, את תוכניתו בפני בן-גוריון, שאישר אותה. גם האישור הזה הטעה את דונקלמן. בן-גוריון לא ירד לפרטי התוכנית, ולא היה מסוגל להבין את היבטיה הצבאיים. הוא ביקש במיוחד להוריד את המשאיות התקועות לתל אביב, ולהחזירן עמוסות באספקה לירושלים, ותוכנית זו הייתה היחידה שהוצגה בפניו. הוא תמך בה מבלי שהבין את מגרעותיה; ולכן לא דאג לתת להן תשובות. הוא גם לא היה מסוגל לסייע לביצוע התוכנית בזמן אמיתי. כך נולד, בחטא תפיסתי, מבצע "מכבי", מן המבצעים החשובים במלחמת העצמאות, והמבצע האחרון, שעליו פיקד רבין כמפקד קרבי. 2 לעדות דונקלמן על התכנונים להחזרת המשאיות לשפלה, עוד לפני תום מבצע "יבוסי", נמצא חיזוק בדיווח של הבולשת הבריטית מ-28 באפריל (לפני הקרב בסן-סימון): "היהודים מתכננים מתקפה כוללת, לפתוח מחדש את דרך יפו-ירושלים". 3
|
|
╫ 2.
|
רבין מייחס לעצמו
את תוכנית דונקלמן
|
|
|
|
|
|
| רבין, שלא הבין את משמעות תוכנית דונקלמן, ייחס כדרכו את תכנון המבצע לעצמו, לא רק ב-1948, אלא גם בספרו "פנקס שירות", מקץ שלושים שנה. בספרו כתב, כי הציג את התוכנית בראשונה בפני יגאל ידין, בתל-אביב בחמישה במאי, אחרי שהגיע לשפלה במטוס. כמו בעניינים אחרים, גם בפרשה זו לא כתב רבין, כדרכו, דברי אמת | |
|
|
|
רוברט סלייטר, הביוגרף של רבין, כתב שבמבצע "מכבי" התגלו ליקויים רבים במנהיגותו: - בזמן המבצע נתקל רבין בקשיים חמורים ביחסיו האישיים עם פקודיו, וזה הפך את המבצע לעגום מאוד עבור המפקד הצעיר ... לרבין היו בעיות רבות במיוחד עם יוסף טבנקין, אחד המג"דים שלו, מפקד בוטה ושאפתן, שמטבעו התנגש עם רבין המרוחק, הזהיר והמופנם. השניים התווכחו כל העת על טקטיקת הלחימה, ומאחר ששניהם היו מפקדים, קבעו חילוקי-הדעות ביניהם את אופי היחסים בין רבין ובין שאר אנשי החטיבה.4
רבין, שלא הבין את משמעות תוכנית דונקלמן, ייחס כדרכו את תכנון המבצע לעצמו, לא רק ב-1948, אלא גם בספרו "פנקס שירות", מקץ שלושים שנה. בספרו כתב, כי הציג את התוכנית בראשונה בפני יגאל ידין, בתל אביב בחמישה במאי, אחרי שהגיע לשפלה במטוס. 5 כמו בעניינים אחרים, גם בפרשה זו לא כתב רבין, כדרכו, דברי אמת, נטל לעצמו כתרים (קוצים) לא לו, ובדה זיכרונות, אף שנקל להפריכם. נראה שבזמן גיבוש התוכניות למבצע "מכבי", רבין טרם התאושש מקריסותיו הנפשיות. כבר בשניים במאי, יממה וחצי לפני שתקף הגדוד החמישי את מתחם אוגוסטה ויקטוריה ונכשל, וכשלושה ימים לפני שרבין נפגש עם ידין, קיבל יוסף טבנקין פקודה מס' 12: "מגמה – פתיחת הדרך ירושלים-תל אביב". בפקודה נאמר כי חטיבת "הראל" אחראית לקטע שבין ירושלים לשער-הגיא, וכי על טבנקין לפתוח מיד בהטרדת בסיסי האויב בבידו, בבית איקסא ובנבי סמואל. בשלב השני יתפסו יחידות החטיבה בסיסים לאורך הדרך, ובשלב השלישי הם יעבירו שיירות. על הפקודה חתום הסמח"ט עמיחי, ולא המח"ט, למרות שרבין נמצא אז בירושלים. 6 לפי מועד פקודה מס' 12, ברור כי רבין קיבל מידין פקודה על כך, לא אחרי שניים במאי, ויש להניח שעוד לפני-כן. בשלושה במאי, שבו נכנסה לתוקף הדחת גלילי, העביר ידין לרבין באלחוט פקודת התראה "להורדת השיירה מירושלים". למרות ש"שיירת הדמים" עלתה לירושלים ארבעה-עשר יום לפני-כן, כתב ידין בפקודה, ש"שיירת המזון שעלתה לירושלים לפני כשלושה שבועות [עשרים ואחד יום] נשארה בעיר, ואי-אפשר היה להחזירה לרגל פעולות דחופות שבסביבה ... המגמה: לפתוח את הדרך לירושלים, ולהחזיק אותה פתוחה למעבר שיירות מזון עד הוראה אחרת". במבצע אמורים היו להשתתף חטיבת "הראל" וגדוד מחטיבת "גבעתי". ידין הדגיש במברקו, כי על רבין לסיים את הכנותיו לכל המאוחר עד חמישה במאי בשעה 12 בצהריים. 7 בלילה ביקש עמיחי, סמח"ט "הראל", מידין, במברק ממטה הפלמ"ח, דוחות סיור אוויר לאורך כביש ירושלים-תל אביב, "כדי שהעבודה לא תעוכב". 8 באותו היום טס רבין לתל אביב להציג את תוכניתו המפורטת (תוכניתו של דונקלמן) בפני יגאל ידין, שככל הנראה כבר קיבלה מדונקלמן באמצעות בן-גוריון. אלא שלבן-גוריון, לגלילי ולידין לא היה באותו היום פנאי להשלים את תכנון החזרת השיירה, כי כולם היו עסוקים במהומות סביב הרצון להדיח את גלילי. בעיקר עסק אז מטה הפלמ"ח במלחמה נגד בן-גוריון, למען שרידות גלילי, למען שרידות הפלמ"ח במתכונתו האידיאולוגית ולמען שרידות מפקדיו הבכירים במעמדם הרם, ולא במלחמה נגד הערבים. בארבעה באפריל כתב "המשמר" על "המגמה לפרק את שותפות הכוח החלוצי במערכה". סביר להניח כי קצין המבצעים לשעבר של הפלמ"ח ומח"ט "הראל", השתלב במאבק המפלגתי הזה, ואת ההכנות למבצע "מכבי" עשה בשלט-רחוק. בשעה 11 בבוקר, בארבעה במאי, פקד רבין על עמיחי, סגנו, במברק מתל אביב, להעביר את הגדוד החמישי מהר-הצופים לקריית ענבים, ולארגנו "לפתיחת הדרך. תאריך פתיחה קרוב. עשה הכנות. החל ממחר לרשותנו גדוד גבעתי בנען. אגיע מחר". 9 כעבור כמה שעות הבריק רבין לעמיחי שוב: "העניינים מתפתחים במהירות [הדחת גלילי? המרד בבן-גוריון? – א"מ]: "ניאלץ להישאר כאן מחר. אגיע בבוקר. אחרי עניין המלחמה יש לארגן מחדש את הגדודים. אין לבצע פעולה יזומה גדולה בלי הכרח. 10 לרשותנו אווירון בנען". 11 בחמישה במאי נפגש רבין בתל אביב עם ידין ועם משה בר-תקווה, עוזרו של ידין למבצעים בגזרת ירושלים והדרום, לאישור תוכניות. בספרו סיפר רבין, כי לפי התוכנית שהציג, היה על הגדוד החמישי לתפוס את המשלטים הצפוניים של שער-הגיא, על הגדוד הרביעי לתפוס את המשלטים הדרומיים ולכבוש את הכפר בית מחסיר, ועל גדוד 51 של גבעתי הטיל לכבוש את לטרון. בשלב השני אמור היה הגדוד החמישי לכבוש את הכפרים דיר איוב ויאלו. 12 לידין לא הייתה ביקורת על התוכנית, ומכאן שלא איתר את ליקוייה. אחרי הצגת התוכנית נפגש רבין עם אפרים כדורי ועם יובל נאמן, המג"ד והסמג"ד של גדוד 51 של גבעתי, שצורף אליו, והטיל עליהם לתפוס משלטים בין חולדה לדיר מוחסין בגזרה המערבית של המבצע, ולאבטח שיירות באזור לטרון. משמעות הפקודה: לא לעשות דבר עד כיבוש דיר איוב. כיוון שסיכויי "הראל" לכבוש את דיר איוב, לפי תוכנית דונקלמן, היו קלושים, כאמור לעיל, נועד גדוד 51, למעשה, לא לעשות דבר. "אחר קביעת התוכנית ושאר סידורים, נפרדנו", סיפר יובל נאמן. " יצחק טס לירושלים, ואנו חזרנו לנען. מאז לא התראינו אלא כעבור חודשים רבים, אף-על-פי שבאמצעות האלחוט שוחחנו כמעט מדי יום ביומו". 13 רבין ונאמן לא נפגשו אלא אחרי חודשים רבים משום שהמבצע נכשל. ומאחר שהחטיבה לא תִפקדה, לא היה לו מראש סיכוי להצליח בו. רבין ידע זאת ותכנן להוריד את חטיבתו לשפלה. משמעות הדבר הייתה: בריחה מן החזית. מיד עם שובו לירושלים, הוא ביקש במברק ממטה הפלמ"ח להכין בשפלה בסיס לחטיבה, והעריך כי הוא ופקודיו יגיעו לתל אביב בין 13 ל-15 במאי. 14 אחרי יומיים נפגש רבין, בסמינר בית-הכרם, עם מלווי השיירות מאנשי הגדוד השישי, שנותרו בירושלים, ואמר להם: - חברים, הרבה עשינו, אך עוד הרבה מוטל עלינו לעשות. זה חודשים אנו מביאים, במסירות ובגבורה, שיירות מזון לעיר. חודשים נסענו בדרך זו, ולא נרתענו מיריות ומוקשים, ועתה סגר עלינו האויב את הדרך. הדרך חסומה והעיר הובאה במצור. המצב הולך וקשה. המזון בעיר וסביבותיה הולך וחסר מיום ליום. התחמושת הולכת ופוחתת. היום אתם יוצאים למבצע נועז, שלפי הערכתי יימשך מספר ימים. נבצעוֹ, ונוכל לרדת לשרון, למנוחה, אחרי החודשים הקשים שעברו. לאחר המבצע יבוא כוח אחר להחליפנו.15
רבין לא הבין, כי חטיבה שאינה מתפקדת כהלכה, לא תוכל לשפר את תפקודה, אפילו בהסתלקה משדה הקרב. הוא גם לא הבין שאף אם תגיע חטיבתו לתל אביב במועד שהעריך, לא יהיה לה סיכוי לנוח ולהתארגן, משום שבמועד הזה צפויה פלישת צבאות ערב הסדירים למדינת ישראל. ואם הבין זאת, הרי שהוא הונה את פקודיו, דבר שמפקד ראוי לשמו אינו עושה לעולם, כפי שכתב אורי בן-ארי, פקודו, בספרו: "כחייל לוחם, אין טוב מלדעת את האמת ואת כל האמת. רק אז אתה נכון, יחד עם חבריך מימין ומשמאל, ושכם אל שכם עם מפקדיך, לעשות את הבלתי-אפשרי". 16 אורי בן-ארי, שעליו הוטל למלא את המשימה הקרבית העיקרית במבצע – כיבוש הכפר בית מחסיר – תיאר מקרה אחד מרבים, שהתרחש בשבעה במאי, ואִפיין את תשישות לוחמי "הראל": - מזכירת הפלוגה, חדוה, אמרה לי שאחד מאנשי מבקש לראות אותי. היה זה אחד הלוחמים הוותיקים בפלוגה, עוד מתחילת הקרבות. ללא שהיות מיותרות הודיע לי כי נמאס לו מהמלחמה, מהקרבות ומההסתערויות, ומסכנת החיים שבה הוא מוצא את עצמו בכל יום. פשוט ולעניין – הוא מסרב לצאת עם הפלוגה לקרבות נוספים. היסטריה אחזה בו. היה זה פחד או הלם-קרב, מי יודע. הוא החל להשתולל, זרק את ידיו ואת רגליו ועמד להתנפל על חדווה הנדהמת, שלא ידעה את נפשה.17
בן-ארי סיפר בספרו כי הצליח להחזיר לפקודו השבור את רצון הלחימה שלו, אך רבים אחרים התקבצו לקבוצת ה'דֶגים' 18 של הגדוד הרביעי, שלא ביצעו שום משימה וחיכו לרגע שניתן יהיה לברוח מירושלים. עם גדוד כזה לא ניתן היה לבצע משימות קרביות של ממש, ואת הסוד הזה נדרו אנשיו לא לספר לעולם, אלא שהמציאות סיפרה אותו כבר באותו הלילה.
|
|
╫ 3.
|
לבצע בכל מחיר, נוסח רבין
|
|
|
|
|
|
| אי-ביצוע המשימה בלילה הראשון, לא רק שחשף את חוסר השליטה של רבין בטבנקין ואת אי-יכולתו לבצע את המשימה שבעיני בן-גוריון הייתה חיונית ביותר להבטחת הקמתה של המדינה, אלא גם הִקשה על הביצוע בימים הבאים | |
|
|
|
לקראת מבצע הורדת השיירה הורה ציון אלדד, קצין המבצעים של חטיבת "עציוני", לאליהו פינקלשטיין, מהנדס החטיבה, בשישה במאי: - להכשיר ולשפר את כביש ירושלים-תל אביב למעבר חופשי של כלי רכב. תפקידך לבצע זאת בקטע ירושלים-מוצא. תפעיל פועלים, כלי עבודה מכאניים ובלתי-מכאניים, כלי רכב ממונע או בהמות עבודה, בשעות החשיכה. עליך לגמור את העבודה עד 9 במאי בשעה 7 בבוקר. האויב: חבלנים ופועלים פשוטים של האויב הטילו חבלות בכביש ירושלים-תל אביב.19
בישיבת מטכ"ל ה"הגנה", בהשתתפות בן-גוריון, בשבעה במאי, נמסר כי "מבצע מכבי" יתחיל בו בלילה בכיבוש בית מחסיר, דיר איוב ובית ג'יז; ישתתפו בו 1,700 לוחמים, ואחרי יומיים, בתשעה במאי, יצאו סוף-סוף מכוניות "שיירת הדמים" לשפלה. הוחלט כי בעשרה במאי תעלה לירושלים שיירת אספקה בת מאה משאיות, ומאז יעלו לשם שתי שיירות ליום. לצורך הזה החלו לגייס נהגים בכל רחבי הארץ. 20 ספק אם ידין וחבריו במטכ"ל ה"הגנה" ידעו מה מצבה האמיתי של חטיבת " הראל", אך הם ידעו לבטח כי הם לא יהיו מסוגלים להטיל לשדה הקרב 1,700 לוחמים, ואפילו לא מחצית מכמות זו. לפיכך, נועדה ישיבת המטכ"ל, למעשה, להונות את בן-גוריון, מתוך תקווה ילדותית, שהידיעות המרות הצפויות להגיע מירושלים יספקו גם את התירוץ הראוי לשכך את זעמו. התוכניות וההערכות היו בלתי-מציאותיות. עוד באותו יום דיווח האחראי לנהגים והמשאיות בירושלים לאגף האפסנאות של ה"הגנה" בתל אביב: "השיירה יורדת עמוסה [בביזה]. אין לבנות עליה לעלייתה מיד". 21 דונקלמן כתב כי עמיחי, סמח"ט "הראל", ויוסף טבנקין, מפקד הגדוד הרביעי, גילו "התנגדות עזה" ל"מבצע מכבי". הם טענו, לדבריו, "כי הדרך אינה 'העסק שלנו'. זו לא הייתה המחלוקת הראשונה אשר נתגלעה בין מפקדי 'הראל' ... איתי סלד ממני ומכל אשר ייצגתי. פעם, כאשר הסברתי תוכנית מבצע בעזרת מפות גדולות, העיר בעוקצנות: 'בפלמ"ח אנחנו רואים את השטח. אין אנו מתכננים על מפות!'" 22 יששכר שדמי, סגן מפקד הגדוד החמישי, הודה: "טבנקין חתר תחת רבין וירד במטוס [לתל אביב] לומר לאלון שרבין לא מתפקד". 23 בנתונים האלה, כאשר המחצית החשובה יותר, שעליה הוטלו המשימות העיקריות, אינה נשמעת לפקודותיו, לא היה פיקודו של רבין על "הראל" יותר מאשר בדיחה גרועה. מוזר שרבין לא הדיח את טבנקין, ולא התפטר בעצמו. מוזר עוד יותר שהטיל על טבנקין את המשימה העיקרית במבצע "מכבי". הדברים האלה מקבלים משמעות אם בוחנים ברצינות את הטיעון, שרבין לא היה אלא בובה של אלון, ולא היו לו כושר מנהיגות ויכולת פיקוד ושליטה, והבין מעט מאוד בהוויית הצבא והמלחמה. בן-ארי כתב, כי פלוגתו יצאה למשימתה ב"מכבי", "ללא סיור מפקדים בשטח, ללא ידיעה מספקת על כוחו ומערכו של האויב, ללא ניתוח דרכי פעולה אפשריות ותהליך מסודר לקבלת החלטות. שוב, כהתקפת היתקלות לילית ... מדוע כך? משום שלא התקיימו עדיין התנאים למודיעין אמיתי, ובעיקר – משום שהתקפה אחת רדפה אחר קודמתה, כל יום, כל לילה, וחוזר חלילה. פשוט לא היה זמן לנוהל קרב מסודר". 24 הדברים אינם תואמים את המציאות. הקרב האחרון של הגדוד הרביעי ושל פלוגת בן-ארי נערך שמונה ימים לפני-כן, בשלושים באפריל בסן-סימון. מאז היו לרבין, לטבנקין ולבן-ארי די ימים ולילות להתכונן כהלכה לקרבות הדרך לירושלים. הם לא עשו זאת משום שלא היו אנשי צבא של ממש, אלא חברים במיליציה אידיאולוגית, שבה המפקדים נמנים עם הזרוע האידיאולוגית, והחיילים הם בשר-התותחים שדינו להיפגע. בשבעה במאי בלילה תפסו מחלקות מהגדוד החמישי את הרכסים מצפון לכביש, 25 ופלוגת בן-ארי יצאה למשימתה מדרום לו. בישיבה עם מפקדי המחלקות אמר בן-ארי: "משימת הפלוגה שלנו: כיבוש ה'מסרק' וכפר בית מחסיר בהתקפת לילה. אני חוזר ומדגיש: בכל מחיר!" 26 לפי בן-ארי, התחיל המסע הרגלי של הפלוגה בתשע בערב. בארבע שעות הוא גמא עם פקודיו שלושה קילומטרים, בשטח, שלא נמצא בו אויב ולא נמצאו בו אזרחים ערביים, דבר תמוה כשלעצמו. (יזכרו הקוראים את תעיותיו של אורי בן-ארי במסע פלוגתו מבית איקסא לנבי סמואל שתוארו לעיל). 27 באחת אחרי חצות הגיעה פלוגת בן-ארי לרגלי משלט "המסרק" מצפון לבית-מחסיר. אז הודיע לו, לדבריו, טבנקין במכשיר הקשר: - לא הצלחנו להעלות את הנשק הכבד, את הדווידקה, ואת המרגמות, לרכסים מדרום לכביש. הערכת המצב שלנו קובעת שאי-אפשר לכבוש את "המסרק" ואת בית מחסיר בלי סיוע כבד ... לכן החלטנו לא להמשיך לבצע הלילה, אלא לסגת לבסיס.
בן-ארי כתב כי התנגד להחלטה זו, ואמר לטבנקין: "כולנו יודעים שהדווידקה או שתפגע או שלא תפגע במטרה. גם מרגמה 3 אינץ' עם כמה פגזים עלובים לא תעשה שום הבדל. מציע ומבקש לשקול מחדש". לדבריו, כל מפקדי-המשנה שלו הסכימו לדבריו, אך טבנקין התעקש, והם חזרו כלעומת שבאו. 28 לפקודיו של בן-ארי יש גרסאות יותר מחמירות על מה שאירע באותו הלילה. יעקב עציון (צסיס), מפקד מחלקה: - הייתי עם מחלקתי בתוך הפלוגה בלי תפקיד מיוחד. לא ידעתי מה מתרחש, לא קיבלתי שום תדריך ואיש לא התייעץ איתי. בשלב מסוים אמרו לנו לחזור חזרה כי התחיל להאיר היום [מכאן שהמדובר היה לא באחת אחרי חצות, אלא הרבה יותר מאוחר – א"מ]. מחלקתי נסוגה אחרונה. נפלתי מטראסה ונעזבתי. השלמתי עם העובדה שאבלה כל היום בשטח אויב ואנסה בלילה הבא לחזור לקריית-ענבים. במקרה עברו לידי סגן מפקד הפלוגה, דוד אלעזר (דדו), וחייל נוסף. הם פינו אותי למשוריין האחרון שחזר לבסיס.29
אורי שלם, מפקד כיתה: "הסתבכנו בניווט [ביטוי מעודן או תמים להתקפה סיבובית מתוכננת – א"מ]. נתקענו במקום הלא נכון. חזרנו". 30 טוראי עזרא ניצן: "התעכבנו בשטח זמן רב. לבסוף חזרנו, מבלי שעשינו דבר למעשה". 31 לפחות עד אחת וחצי לפנות בוקר דיווח טבנקין לרבין, כי הפעולה מתבצעת בהתאם לתוכנית – בניגוד למציאות, ובגדר הטעיה מכוונת. רבין דיווח באלחוט למנחם רוסק, מפקד הגדוד החמישי: "הכול מתקדם לפי התוכנית". בשתיים אחרי חצות פקד טבנקין במכשיר הקשר על מפקד יחידת הנשק הכבד לחזור למשוריינים שעל הכביש. "עליך להחזיר את הדויד[קה] ואת המרגמות לנווה אילן ולחנות שם". ברבע לשלוש דיווח טבנקין לרבין: "אין כל אפשרות להעלות את המשוריינים ו[את] המרגמות. הדרך קשה מאוד ואין כל שביל. אני סבור שאין לבצע את ההתקפה". הסמח"ט עמיחי, שניהל בפועל את הקרב ממטה החטיבה באבו-גוש, חשד שמפקד הגדוד הרביעי חושב לא לבצע את המשימה, ושאל את טבנקין בקשר: "האם בדקת אתה שאי-אפשר להעלות את הנשק הכבד?" טבנקין התעלם משאלתו, והשיב: "הדרך אינה ניתנת למעבר!" מכאן עבר הדיון האלחוטי לשאלה האם ניתן לסגת ממשלט 16 בשקט. 32 בבוקר דיווח רבין במברק למטה הפלמ"ח: "א. מאחר שלא הצלחנו להעלות את המרגמה והדויד[קה] למשלט 16, וכוחותינו לא התארגנו בשטח, החלטנו על נסיגה; ב. הפעולה תבוצע הלילה בחישוב של הצורך בהעברת הנכב"ד [נשק כבד]; ג. על זרובבל [ארבל, קמ"ן "הראל"] לסייר [את] הדרך לבית מחסיר ולציין במדויק את אפשרות הנסיגה". 33 אבל אי-ביצוע המשימה בלילה הראשון, לא רק שחשף את חוסר השליטה של רבין בטבנקין ואת אי-יכולתו לבצע את המשימה שבעיני בן-גוריון הייתה חיונית ביותר להבטחת הקמתה של המדינה, אלא גם הִקשה על הביצוע בימים הבאים. עובד מיכאלי (עבֶּד), שהיה במאי 1948 מפקד מחלקה בגדוד החמישי, פרסם ב-1994 מחקר על "הקרב על ירושלים במלחמת העצמאות". מיכאלי כתב, כי בשל הניסיון הכושל של בן-ארי בליל שבעה-שמונה במאי, "גילו הערבים את הפעילות של 'הראל' והזרימו מיד תגבורות גדולות של צבא הצלה, מצוידות בסוללות תותחים 75 מ"מ ובמחלקת משוריינים נושאי תותח 2 ליטראות". 34 אם היה סיכוי לתוכנית דונקלמן להצליח, הוא הותנה בכיבוש בית מחסיר בליל שבעה-שמונה במאי. כישלון ביצוע המשימה בלילה הראשון דן את כל התוכנית לכישלון, ובכך השיג טבנקין את יעדו להכשיל את תוכנית דונקלמן ולהכשיל את רבין אישית. לו הבין רבין את משמעות כישלון פלוגת בן-ארי לכבוש את בית מחסיר, היה עליו לשנות את התוכנית, להעביר את הדגש מכיבוש כפרים – להחזרת המשאיות לתל אביב. ואם בכל-זאת לא רצה לוותר על כיבוש בית מחסיר, היה עליו לנצל את גדוד 51 המובטל לעשות זאת. בדבקותו בתוכנית הלקויה, גם לאחר שנכשל מהלכה הראשון והעיקרי, הוכיח רבין שלא קרא את מפת הקרב ולא הבין את ההתפתחויות הצבאיות. בישיבת המטכ"ל בתל אביב, דוּוח לבן-גוריון על אי-ביצוע המשימה והוא רשם ביומנו: - בית מחסיר לא נתקף הלילה, כי לא יכלו להביא ה"דווידים" ממעלה-החמישה, וחוששים לקורבנות בלי ה"דווידים", כי בקטמון ה"דווידקה" הבריח הערבים. הדחיות האלה מסוכנות [מרתקים כוחות לחינם, ירושלים מנותקת ועלולה להיתקף]. יגאל [ידין] מבטיח שהוא לוחץ על המפקדים, אבל הם חוששים.
את מטה הפלמ"ח לא כל-כך עניין הכישלון בגזרת ירושלים. אנשיו התעניינו יותר בגורל גלילי ובסכנה למעמדם בעקבות הכישלונות בשדות הקרב. באותו היום קיבל רבין מברק ממטה הפלמ"ח: "הכרחי שתבוא השבוע לישיבה". 35
|
|
╫ 4.
|
מעשה חבלה (סבוטז’) של טבנקין
|
|
בתשעה במאי בלילה שוב תפסו יחידות הגדוד החמישי משלטים על הרכסים הצפוניים ושוב יצא בן-ארי עם פקודיו לכבוש את "המסרק" באותה השיטה. הוא כתב: "האויב הבין את אשר קרה בלילה הקודם בשטח, ותפס חלק ממשלטי באב אל-ואד, כולל משלט 16. הערבים הדפו את ההתקפה והיא נשברה. הכוח נסוג שנית לבסיסו מבלי שהשיג את מטרתו ועם נפגעים רבים". 36 הפעם הסילוף כה משווע עד שהוא מטיל ספק באמינותו של האיש, שהגיע לדרגת תת-אלוף בצה"ל. דונקלמן המתוסכל, שלא השתייך לחבורת הנכשלים של "הראל", נידב בזיכרונותיו פרטים רבים נוספים. לדבריו, המשיך טבנקין בהתנגדותו למבצע גם אחרי שקיבל פקודות מפורשות מרבין: - [טבנקין ביצע את הפקודות] ברוח כה רעה, שיצחק [רבין] החליט למנות מישהו שיפקח עין עליו. ניתנה לי פקודה להצטרף למפקדתו של יוספ'לה לצורך ההתקפה על בית-מחסיר. ההתקפה תוכננה כקרב הפתעה, בחסות החשכה. החיילים נועדו לנסוע באוטובוסים אל קו התחלה באבו-גוש – שטח שבו שלטנו. משם נועדו להתקדם בשקט רב ככל האפשר, לאורך הכביש עד למרגלות בית מחסיר, ולכבוש את הכפר בהפתעה.
יצאנו לדרך כמתוכנן. האוטובוסים עברו על פני אבו-גוש ופנו אל המקום שנבחר כקו התחלה. אבל כאשר הגענו שמה, גיליתי לחרדתי כי לא עצרנו, על-מנת לאפשר לחיילים לרדת בלאט מן האוטובוסים, כפי שתכננתי זאת. הכוח המשיך לנוע בקול רם, ללא כל מאמץ לשמור על השקט ולהסתתר. לפתע נדמה היה לי שכבר עברתי חוויה זו. נזכרתי בנורמנדיה, שם ראיתי את הטנקים מסתערים אל מעבר לקו ההתחלה, וחיילי פלוגה ד' שלנו צמודים אליהם מאחור.
רתחתי מזעם, אך הייתי חסר-אונים. נסעתי במכונית הקשר מאחורי רכבו של יוספ'לה ולא יכולתי להתקשר עמו. השיירה המשיכה בדרכה בשאון רם, כאילו יצאנו לטיול ולא אל מול עמדות הגנה חזקות של האויב! לאיוולת זו יכלה להיות תוצאה אחת ויחידה. בתוך דקות מעטות נורתה אש על האוטובוסים. בתחילה, הייתה אש האויב קלה, אך במהרה הפכה למטר כבד. ברור שמסע ההתקרבות הקולני שלנו הזהיר את הערבים, אשר נחפזו במספר הולך ורב אל עמדות הירי. אילו דבקנו בתוכנית המקורית, והיינו עטים על המגינים בהפתעה, היינו יכולים לכבוש את הכפר. תחת זאת, שובשו תוכניותינו ונקלענו למצב ביש מאוד.
בעוד אש הערבים מתעצמת, קפצו אנשינו מן האוטובוסים ותפסו עמדות ירי לצד הכביש. יוספ'לה טען שאי-אפשר לארגן את היחידה בחשכה ופקד לסגת, אך לא קל היה לבצע פקודה זו. האוטובוסים היו בעמק עמוק, לחוצים בין הרים. לשונות אש נשלחו אלינו ממעל, שעה שהאויב המטיר עלינו אש מתוך החשכה. לפני שיכלו נהגינו להפנות את האוטובוסים לאחור, בדי-עמל, גבתה האש ממעל מס דמים כבד מן הכוח שלנו. בתוך זמן קצר הייתה מכונית הקשר מלאה פצועים. לבסוף השכלנו להיחלץ, אך המחיר היה כבד. גרוע מזה, ספגנו אבדות ללא טעם. לא השגנו את יעדנו. בית מחסיר נשארה בידי הערבים. מבצע שהיה יכול להיות פשוט ומוצלח הפך לתבוסה חמורה. בלב כבד חזרנו לאבו-גוש, שם הקים יצחק רבין מפקדה קדמית של החטיבה. כאשר סיפרתי לו מה שקרה, נד בראשו ואמר: "חששתי שיקרה משהו כזה".37
רפאל שפר, מפקד כיתה בפלוגת בן-ארי, חיזק בעדותו את גרסתו של דונקלמן: "נסענו בשיירה. ירדנו מהאוטובוסים. עלינו על מארב ערבי. רוב הלוחמים התפנו [ברחו בפקודת טבנקין – א"מ] מיד. נשארתי עם המחלקה האחרונה לחפות על פינוי האוטובוסים ואחר-כך חזרנו לקריית ענבים". 38 אותו תיאור מסר בעדותו יגאל נאור, גם הוא מ"כ בפלוגת בן-ארי. 39 ברוך בן-ענת, שפיקד על מחלקה בגדוד החמישי, הרחיק לכת: "לפי הסיפורים שהלכו אז בגדוד, פתח מישהו באש לפי הוראת טבנקין. אנשי הגדוד הרביעי נסוגו ואז הכניס רבין את הגדוד שלנו לגזרת בית מחסיר". 40 רבין הבריק לידין: "הניסיון לכבוש את משלטי בית מחסיר נכשל. נסיגה. הרוג אחד, חמישה פצועים, אחד מהם פצוע קשה". 41 כבר בשבע ורבע בבוקר פקד ידין על רבין בחריפות רבה: "לקחת הלילה את בית מחסיר בכל מחיר! אני חוזר – בכל מחיר! אם יש צורך, הכנס את כל כוח 'הראל' לפעולה. 'עציוני' קיבל הוראה להעמיד לרשותך את כל הנשק התומך שברשותו. מאמצים להפצצה גדולה מהאוויר". 42 הרמטכ"ל בפועל היה תקיף מאוד, לא משום רצונו להבטיח שליטה יהודית על כפר בית מחסיר, אלא בגלל הצורך החיוני, בעל החשיבות האסטרטגית, להחזיר את השיירה לתל אביב. מהר מאוד יבינו ידין ובן-גוריון כי על רבין אי-אפשר לסמוך. ________ [ בפרק הבא יתוארו מעשי טבח וביזה שביצעו אנשי הפלמ"ח בבית מחסיר; אי-הורדת המשאיות הריקות מירושלים לתל אביב והמשך "המצור"; העברת המשימה לפתוח את הדרך לירושלים מן הפלמ"ח לחטיבת "גבעתי"; רבין הופך לסיכון להקמתה ולקיומה של מדינת ישראל; הדחתו של רבין מתפקידו כמפקד חטיבת הראל ומינויו כעוזר סגן מפקד חזית הדרך לירושלים יגאל אלון; הקולונל דוד מרכוס פיקד על החזית.]
|
|
1. ארכיון בן-גוריון, אל אמיתי מאת הרצוג, 27.4.1948. 2. דונקלמן, "נאמנות כפולה", עמ' 133-138. 3. גנזך המדינה הבריטי, 3875 /537 CO, דוח מס' 136, 28.4.1948. 4. סלייטר, עמ' 62. 5. רבין, "פנקס שירות", עמ' 45-46. 6. א"צ, 45.661.69, אל גדוד 2 מאת הראל, סודי, 2.5.1948. 7. א"צ, 45.661.91, אל המועצה, הראל, גבעתי, עציוני, מאת אג"מ ו, 3.5.1948. 8. א"צ, 69/661/50 יומן אלחוט נרי 3-4 במאי 1948. 9. א"צ, 50.661.69, נרי 3, שעה 11:30, מעמירם אל ניר, הראל. 10. מדוע? הרי זה מובן מאליו! 11. א"צ, תיק 50.661.69, נרי 5. יומן אלחוט. 12. "פנקס שירות", עמ' 46. 13. אברהם אילון, "חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות", מערכות, 1959, עמ' 439. 14. א"צ, 50.661.69, נרי, מהראל למועצה, 6-5 במאי 1948. 15. הדסה אביגדורי-אבידב, "בדרך שהלכנו", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1988, עמ' 112. 16. בן-ארי, "אחרי", עמ' 172. 17. "אחרי", עמ' 172. 18. כינוי לחיילים מוכי-הלם, המסרבים לצאת לקרב – כנראה, קיצור של "דגנרטים". בכינוי "דג" התכוונו בפלמ"ח ל"עלוב", "לא שווה". 19. א"צ 49/959/94 מאגמ/אלדד אל חזקיהו, 6 במאי 1948. 20. "יומן המלחמה", 7.5.1948. 21. א"צ, 50.661.69, נרי 3, משמורק אל מטכ"ל אג"א, 5.7.1948, שעה 09:00. 22. "נאמנות כפולה", עמ' 134. 23. ראיון עם יששכר שדמי, 14.2.1978. 24. "אחרי", שם, עמ' 175. 25. א"צ, 75/290-912, עדות מס' 47 של שמואל גבעון. 26. "אחרי", עמ' 176. 27. המחבר שִחזר את קרבות בית מחסיר ואת המסע הזה על כל היבטיו הקרקעיים, עם יוסף טבנקין ועם אריה עמית (טפר), בשנת 1981. הוא שִחזר אותם שוב עם יוסף טבנקין ועם המחזור הדו-שנתי ב"יד טבנקין", בשלושה במאי 1982; והוא שִחזר אותם בשלישית עם אריה עמית, אחרי שעיין בכל המסמכים, וראיין את כל האנשים הנזכרים בספר הזה, באחד-עשר בפברואר 1995. 28. "אחרי", עמ' 184. 29. ראיון עם יעקב עציון, 17.2.1948. 30. ראיון עם אורי שלם, 12.6.1982. 31. ראיון עם עזרא ניצן, 22.12.1986. 32. א"צ, ענף היסטוריה, 2.10.72. 33. שם, שם. 34. עובד מיכאלי, "הקרב על ירושלים במלחמת העצמאות", אריאל, 1994, עמ' 142. 35. א"צ, 50.661.69, נרי 3, 8.5.1948. 36. "אחרי", עמ' 185. 37. "נאמנות כפולה", עמ' 138-139. 38. ראיון עם רפאל שפר, 12.6.1982. 39. ראיון עם יגאל נאור, יוני 1987. 40. ראיון עם ברוך בן-ענת, 8.12.1986. 41. א"צ, אג"מ ב85/10/, אל ידין, מאת הראל. 42. א"צ, 9.5440.49, מברק מס' 543 מידין להראל שעה 07:15, 9.5.1948.
|
|
