אז, זהו זה. סגרו גם את "
מעריב". נכון, צריך לדייק, לא סגרו את "
מעריב" אלא רק סגרו את הבניין ששימש שנים - שנים הרבה - כמערכת
עיתון "
מעריב". המערכת עברה לקומה אחת, לבניין רובינשטיין הסמוך, אבל בשבילי - בשבילי - סגרו את עיתון "
מעריב", לנצח.
אם יבואו ויאמרו לכם שלעיתון יש ריח, תאמינו לו. תאמינו לו בלי שום הרהור ובלי שום ערעור. לא. לא אני לא מתכוון לריח הנייר של העיתון שאתם רוכשים בדוכן העיתונים. אני מתכוון לריח הדפוס, שהיה עולה ממרתף הבניין בפינת רחוב קרליבך ואפף את כל הבניין. אני מתכוון לריח הסיגריות של העיתונאים וריח המקטרות של יחידי יחידים שבהם - בדרך כלל אנשים הספרות והפובליציסטיקה שביניהם - שקיטרו, להנאתם, במקטרת שמולאה על-ידם בטבק עם ריחות שונים ומשונים.
פתאום עולים נגד עיניי, בבת אחת, דמויותיהם של משה ז"ק,
שלום רוזנפלד, קריאל גרדוש (דוש),
יוסף לפיד (טומי) ו
משה שניצר המנוחים ורבים-רבים וטובים אחרים, שמפאת קוצר היריעה איני מזכיר שמותיהם ברשימתי זו. וכמובן-כמובן - איך יכול לשכוח אני את עורך "
מעריב לנוער" המיתולוגי, אמנון בירב, שהנחיל לי את צעדיי הראשונים בתחום העיתונות. היה זה אמנון בירב ש"
כפיתי" עליו לקבל אותי ככתב נוער, לאחר שהחמצתי את התחרות השנתית לכתבי נוער, בשנה שקדמה לקבלתי ככתב נוער מן המניין. שפע החומר העיתונאי שלי ששלחתי לו, שכלל סיפורים, שירים ומאמרים, שכנע אותו להקצות לי מקום, שנה מראש, ככתב נוער פוטנציאלי, לקראת השנה הבאה. לאחר שנה, יכול הייתי להצמיד לשמי את השם "
כ"נ", הלא הוא ציון "
כתב נוער", שהיה נחשק כל כך, בעיני נושאיו ובעיני מי שלא זכו לשאת אותו והקנה סטאטוס של יוקרה למי שאחזו בו.
יחד עמי "
כיהנו בקודש" ככתבי נוער:
צחי הנגבי, טל בשן, רונית ורדי, איציק לץ, אילן בלט. קדמו לנו, מי שהיו נערצים בעינינו, בשל הוותק שלהם שרכשו הם בגלל שהגיחו מבטן אמם מספר שנים לפנינו -
וכמובן גם בגלל כשרון הכתיבה שלהם -
יואל אסתרון, רפי מן ואחרים. באיזו יראת וחרדת קודש קיבלנו מטלות מאמנון בירב ואיזו התרגשות אחזה ואפפה כל אחד מאיתנו, שעה שהוא ביצע את הראיון הראשון שלו וראיין "
על חי", כמו-גם ראיין "
על אמת" מרואיין או מרואיינת או מרואיינים, והדברים גם ראו אור -
ובכתובים.
העט הפוליטי שלי
נכון. נכון, הייתה בי התלהבות יתר, באותן שנים, עד כי יום אחד הגיעה לישיבת "
נחלים" - מקום בו הייתי רשום (
אולם לרוב נעדרתי ממנו, בגלל ש"הוגליתי" ממנו לישיבות גבוהות, בשל "מעורבות יתר" בשיעורים - "מעורבות יתר" שלא אפשרה למורים ללמד באופן סדיר...) מעטפה עבה וכבדה, שחישבה להתפוצץ בידיי מחמת נפחה. פתחתי מעטפה זו ועשרות-עשרות מ"
יצירותיי" נשרו ממנה אל חוץ. "
חיים ידידי", פתח מכתב מילותיו והמשיך: "
אתה מוכשר, אין כל ספק. אבל גם העיתונאי הגדול והפורה ביותר, לא כל יצירותיו נכנסות לעיתון. לכן, נאלץ אני להחזיר לך, בתודה, חלק מיצירותיך". המכתב הסתיים בחתימתו של עורך "
מעריב לנוער", אמנון בירב, שהקדים מילה חביבה מעל לחתימתו בשולי מכתב זה. מאותו מועד ואילך למדתי, שהעיתון שייך גם לאחרים...
שכנעתי את אמנון בירב להקים מדור ב"
מעריב לנוער", בשם "
עטי הפוליטי", שהיה מיועד לפרסום רשימות פובליציסטיות של כתבי נוער בשבועון זה. חיזרתי על הפתחים, בין כלל כתבי וכתבות הנוער,
לא פעם, לא פעמיים ואף יותר מארבע פעמים, כדי "
לגייס" כתבות שלהם למדור פוליטי זה. כל מאמציי לא נשאו פרי. כתבות וכתבי הנוער - שהיו בגיל שבו ההורמונים פורצים ומשתחררים, באופן חופשי, אלי חוץ - התעניינו יותר בבני ובבנות המין השני, מאשר בנושאים "
עבשים", דוגמת פרשת לבון, השמאל החדש ועוד עניינים שבהם מצאתי עניין וחפץ אותן שנים. סופם של דברים, הודיע לי אמנון בירב, שהמדור הפך להיות עטו הפוליטי של חיים שטנגר ולכן הוא נאלץ לסגור אותו, בצער רב.
מאמרי הראשון במעריב
משם קצרה הייתה הדרך אל המדור הסטודנטיאלי של עיתון "
מעריב". בזמן שפרצה שביתת הסטודנטים, באמצע שנות ה-70 - בהיותי סטודנט מן המניין - מצאו כתבות שלי את מקומן בעמודי החדשות.
פעמיים ראיתי את שמי מתנוסס, מתחת לשתי רשימות שכתבתי בעמוד הראשון של העיתון. אל יקל הדבר בעיניכם, שכן אותם ימים היה "
מעריב" העיתון הנפוץ ביותר במדינה ואנשיו דאגו להדפיס את הכיתוב "
העיתון הנפוץ ביותר במדינה", בצמוד לשמו. רק - לאחר שנים - כשירדו מניותיו של עיתון זה לשפל ועיתון "
ידיעות אחרונות" עלה עליו בתפוצתו, נאלץ הוא להוריד כיתוב יהיר ומכיר בערך עצמו זה.
פתאום מצאתי עצמי כותב כתבות פובליציסטיות בעיתון "
מעריב" ודיברתי, פה אל פה, כמו-גם, חזיתי - עין בעין - ב"
פיגורות" נערצות עלי, כמו טומי לפיד,
משה שמיר, קריאל גרדוש (דוש), בנימין גלאי, הלא הוא ג.בנימין, בעל הטור "
על קפה הפוך" ואחרים. "
אתה לומד משפטים?" שאל אותי טומי לפיד המיתולוגי והוסיף: "גם אני למדתי משפטים, אבל לא עשיתי שימוש במקצוע הזה". כולי נפעם המשכתי במסדרון המיתולוגי של העיתון ורשמתי לעצמי "וי" ענק, שהרי זכיתי לדבר עם טומי, שבאותם ימים זכה לתהילה בזכות "
מדריך לפיד לאירופה". איש - למעט מי שהיו להם קשרים ופרוטקציה, בממסד המפא"יניקי של אותן שנים ומעט מזעיר של בעלי הון וקשרים - לא יצא את הארץ אותן שנים. טומי לפיד סימל, בעיני רבים, את הנאורות האירופאית. הוא היה בקי, לפני ולפנים, במקומות הכי נחשבים באירופה והוא טרח להפנות אותנו אליהם, במדריכים שלו לאירופה. בזכותו של דוש, התפרסם המאמר הפובליציסטי הראשון שלי, בגיל 17 שנה, בהיותי תלמיד שביעית, בעיתון "
מעריב".
ריח שלא יפוג לעולם
אז, בתזמון דברים מקרי לחלוטין, הכרתי גם את
דב יודקובסקי. בנדיבותו הרבה, פתח בפניי יודקובסקי את עמוד הפובליציסטיקה ב"
ידיעות אחרונות". פתאום מצאתי שמי נדפס בעיתון שהפך להיות -
בפועל ולמעשה - העיתון הנפוץ ביותר במדינה. יודקובסקי המנוח, לימד אותי, כי "
מה שלא נכנס בדף פוליו אחד, לא שווה כתיבה בשני דפי פוליו" (אותם ימים, היו נפוצים דפי פוליו ולא דפי 4X4). ממנו למדתי שיעור חשוב בעיתונאות. מה שאינך מצליח לכלול בעמוד אחד, אינו ראוי שיידחס לתוך כמה וכמה עמודים. מאמר עיתונאי, אינו מאמר אקדמי ואינו עבודת תזה. מאמר עיתונאי חייב למצות דברים, בתמצות יתר, שכן, אם לא כך הם פני הדברים, אין הוא בגדר של מאמר עיתונאי.
אז, זהו זה. כפי שפתחתי דברים, אסיים אותם. עיתון "
מעריב" ממשיך לצאת לאור, מעשה של יום-יום, אבל זה לא אותו עיתון שהכרתי בנעוריי. זה עיתון אחר. זה עיתון עם ריח וניחוח שונים מהעיתון של ילדותי שהכרתי. זה עיתון עם כותבים אחרים ועם אג'נדות אחרות. בימי שישי - שעה שרוכש אני אותו, יחד עם עוד עיתונים אחרים - מחפש אני את הריח של הימים שהרחתי את ריחו אז. בדיוק כמו שהריח של השוקולד שהריח יהונתן גפן בילדותו מבית החרושת "
עלית" ברמת-גן, פג, חלף, עבר לו - כך פג, חלף, עבר לו ריח עיתון "
מעריב" של ילדותי.
תודה לך אמנון בירב. תודה לך טומי לפיד. תודה לך קריאל גרדוש. תודה לך דב יודקובסקי ותודות רבות לכם, שאר מוריי ורבותיי, בתחום העיתונות, שליטשתם הכתיבה שלי, "
העפתם" אל חוץ לדפוס דברים שלא היו ראויים לבוא אל דפוס ואל בין דפי עיתון, ולימדתם אותי מלאכת עיתונות לשמה. ואתה - אתה עיתון "
מעריב", נוח בשלום על משכבך. זכור, כי זוכר אני לך חסד ימי נעוריך. ריח הדפוס שנישא באפי, בשנות הנערות שלי, ממרתפך, יחד עם ריחות העישון וריח העשייה העיתונאית לשמה, לא יסור ממני - לעולם.
