המשוררת נגה מרקמן, בספר שיריה "בין המיתרים", מצפה בלי משוש לחורף הקרב, וכבר הסתיו שורר, ואיזו רִגשה מעוררת דאגה כבר רוחשת בה לפני בואם של הימים הקרים ושעות החשיכה המתארכות ונוגסות באור.
"בין המיתרים", ספר שיריה הראשון של גברת מרקמן, מציף בין דפיו את התת-חרדה המוסוות הזאת, ואולי לאו-דווקא החורף או החשיכה לכשעצמם הם אלה שמעוררים בה את אותן התחושות. המיתרים הם מיתרי נפשה, שתחושותיה מותחות אותם, ובכל מקרה היא מתחברת להשתנויות ולשעות של הימוג האור, כשבמקום אחר היא מצפה בוודאי להיוולדו של זה עם חילופי העונות, ומדי יום עם נסיגת הלילה והפצעתו של אור ראשון. וכבר בהיכרות ראשונה עם שירתה היא מכינה אותנו בעדינות לכך.
אֲנִי מִכָּאן.
סוֹבֶבֶת סְבִיב עוֹנוֹת הַשָּׁנָה,
יוֹדַעַת מָתַי יִבְקְעוּ חֲצָבִים,
כְּמוֹ רֹאשׁ עֻבָּר
בּוֹקֵעַ
מֵרֶחֶם אִמּוֹ.
אַחַר כָּךְ מַתְחִיל הַמַּטָּע לְהַאֲדִים, וְהַכְּרָמִים,
אָזְנַי כְּרויוֹת לָרוּחַ הָעוֹבֶרֶת בַּחֲשַׁאי בָּעִנְבָּלִים.
הַחֹשֶׁךְ מְאַחֵר לָלֶכֶת בַּבְּקָרִים
וּמַקְדִּים בַּעֲרָבִים.
(מתוך "אני מכאן", עמ' 5)
האם זה כרטיס ביקור של המשוררת? אפשר לומר שכן, כי זה שיר הפתיחה, המוגש בנפרד, מעין מוטו ממוקד מטרה, וכי אכן התחברותה לעונות השנה ולצמחייה, דהיינו לטבע, נמשכת במרבית השירים. אם אלה גבעות ורכס הרים במזרח, ואם זו הכנרת, ואם אלה פרחי החצב, ואם זה יונק הדבש הזעיר והקסום. והקסם הזה של הטבע מוליד בה שירים, דבר שלא נולד באמת בכל אחד או אחת אלא במי שהכמיהה המוּלדת מתנגנת בם וחובטת מבפנים, והיא עושה לבטא את אותה כמיהה שבתוכה בעזרת השירים שמביאים לה הקלה. לא אוכל כמובן להכיל את כל השירים, אבל הנה מול חלונה דברים שיכולים להעניק ולהשרות עליה את כתיבתה.
כָּל יוֹם שִׁיר, כָּל יוֹם שִׁיר,
מוּל הֶהָרִים הַכְּחֻלִים.
הַשִּׁירִים מַחְזִירִים אֶת שְׁפִיּוּת דַּעְתִּי,
כּוֹתְבִים אֶת עַצְמָם בַּדַּפִּים.
תִּרְאִי אֶת הַבֹּקֶר, תִּרְאִי אֶת הָאוֹר
מַזְהִיב אֶת הֶהָרִים.
בִּשְׁבִילִי גִּנָּתִי הַרְטֻבָּה -
נוֹבְטִים שִׁירִים.
("כל יום שיר", עמ' 106)
ועוד שירים ובתי שיר ארספואטיים כאלה מרפדים חלק מדפי הספר. כי השירים הופכים להיות מרפא. הרבה פעמים מרפא מפני חולי הכתיבה עצמה. אלא מה - על-אף שבמרבית השירים אכן מחוברת בת דמותה של המשוררת במובהק אל אותם מראות, של זריחה ושל הנצה ופריחה, עם זאת מאותו חלון, אם פיזי ואם נפשי - גם של שקיעה ושל השתוחחות וקמילה. דומה שבמיוחד תופעת הקמילה אינה מניחה לה, שמטבעה היא מעיקה לא במעט. כך חשתי בקריאת מכלול השירים ובוודאי ברבים מהם אף חרדה למחצה, אולי מוסווית ואולי לא מודעת מספיק, זוחלת בכותבת, שמשִיתה באיזו השאה עצמית כל שינוי שמתחולל בטבע היומיומי ובהשתנויות שלו בסביבתה ובקרבתה על עצמה.
מָה קָרָה לְפִרְחֵי הֶחָצָב?
פְּנִינִים לְבָנוֹת, זוֹהֲרוֹת מִצּוּף
בַּיָּרֹק וְזָהָב.
מְחוֹשִׁים רוֹעֲדִים,
נִשְׁלָחִים בְּאֹמֶץ
לָאֲוִיר שָׁרָב.
עוֹד יָמִים רַבִּים לִפְנֵיהֶם,
עַד בּוֹא לֵילוֹת הַסְּתָו הַקָּרִים.
וַהֲרֵי גַּם אֲנִי בַּת חֲלֹף.
כָּל רֶגַע יָקָר
כְּאֶבֶן חֵן נְדִירָה.
וּכְבָר מְכַוֵּץ אֶת גְּרוֹנִי
צַעַר הַפְּרֵדָה.
("חצבים של סוף יולי", עמ' 12)
הנה כך היא נוהגת להתבונן בצמחייה שלידה ולעקוב אחר נביטתה, פריחתה וקמילתה של זו, ומבטה כל כך משתף את נפשה באותן עונות ששולטות בצמחים ומחלחלות לתחושותיה, עד כי מתעוררת בה דאגה. זה בוודאי אינו סוד וזו גם אינה אמירה מפתיעה, אבל אכן ככל שהנוף סביבנו שגיא ומתרחב והאופק רחוק יותר, כך אנו חשים פעוטים וזעירים ובני חלוף נוכח היפעה הגדולה של הטבע ושל היצירה האינסופית. נראה שבמקרים רבים, כשם שהטבע מעניק יופי והתרגשות כך הוא גם יונק לו באיזו התנשאות מנשמתו של האדם, זה שנולד לחדול, בתמורה למה שהוא מעניק ושמא כל זה מחלחל בה.
מִבַּעַד לַזְּכוּכִית הַשְּׁקוּפָה
הַיָּם הָיָה אוֹתוֹ הַיָּם,
_ _ _ _ _ _ _ _ _
הַקֶּצֶף הַכָּסוּף
הֵאִיר אֶת שְׁמוּרוֹת עֵינַי,
וְעַכְשָׁו כְּבָר אֵינִי יוֹדַעַת
אֵיפֹה מַתְחִיל הַיָּם,
וְהֵיכָן נִּגְמָרִים חַיַּי.
(מתוך "ערסול", עמ' 27)
כך, אז, אולי כמו בריחה, כמו באיזה פיכחון נדרש, מולידה המשוררת תחושות אחרות ומנוגדות שמטרתן להחוויר את התחושות שבה, לרדד אותן, לעשותן מופעים שגורים ופחותים, כדי להפחית באופן זה את עצמת הדברים ולגונן ולו במעט על עצמה.
צִפּוֹר יְחִידָה מְבַשֶּׂרֶת אֶת עֲלוֹת הַשַּׁחַר.
הַמַּפָּל אֵינוֹ אֶלָּא צִנּוֹר הַמְּפַזֵּר
שׁוּב וְשׁוּב אֶת מֵימָיו.
מַעְיַן הַשִּׁירִים -
נַחַל אַכְזָב.
(מתוך "ועכשיו, איך אחיה בלי אהבה?" עמ' 16)
אבל כאמור, הפחד חודר. המילים שאנו אומרים לעצמנו לא תמיד מספיקות, לעתים כמונו כמי ששורקים ברוח. בואו הקרב של החורף הוא סימבולי בספר ומעורר חרדה מפני היום המתקצר, מפני החשכה שמקדימה להשתלט ולהביס את האור ואת החום שמרגיעים את העין, את הנפש ואת הבשר. זהו פחד מפני ההיעלמות. מפני ההיכחדות שאנו עדים לה בהילקח מאתנו יקירנו, קרובינו, מכרינו, והדברים מובאים כך או כך בספר. והנה נמשכת לה החרדה וחודרת לחלומות, מסייטת אותם, והדמות השחורה שבאה לקחת מופיעה, מרתיעה ומצמררת.
פִּתְאֹם הוּא בָּא
וְהַדְּמוּת שֶׁלּוֹ הָלְכָה וְהִשְׁחִירָה.
מְטֻשְׁטַשׁ גּוּף וּפָנִים - לְפֶתַע, הִתְבָּרֵר:
הוּא בָּא אֵלַי.
__ _ _ _ _ _ _
הִתְעוֹרַרְתִּי בִּבְעָתָה. צְמַרְמֹרֶת בְּכָל הַגּוּף
וִידִיעָה בְּרוּרָה וּבִלְתִּי מִתְפַּשֶּׁרֶת
בַּקַּיָּמוּת שֶׁלּוֹ.
(מתוך "פתאום", עמ' 31)
האם יש בסיס קיומי, פיזי, ממשי, לחרדה הזאת? משהו שאינו אוניברסלי, שאינו מתוך אותו טבע אנוש מודחק? לא לנו להשיב, ורק לנסות לחוות את חוויתה של הכותבת, שככל שתגרום לנו לחוש את החוויה שלה במידה רבה יותר, כך יכולתה וכישרונה גדולים יותר בהעברת הדברים ממנה אלינו. אנו באים, לאחר הכול, להתוודע לתחושות של אחרים כדי לזכך במשהו את תחושותינו. בכך למעשה מבחנם של כל יוצר או יוצרת, במהלך הטלפתי הזה, שבו אנו מנסים להעביר לאחרים את התחושות שבנו ואת המראות שאנו רואים בעיני רוחנו.
בּוֹא אֵלַי, אָהוּב שֶׁלִּי.
חַבֵּק אוֹתִי כְּמוֹ בֵּית.
הַבַּיִת שֶׁחִפַּשְׂתִּי
כָּל הַשָּׁנִים.
זוֹהִי בְּחִירָה גֵּנֵטִית
טוֹבָה.
הַיְּלָדִים שֶׁלָּנוּ חֲכָמִים וְיָפִים.
בֵּיתִי קוֹרֵס עָלַי
מִבִּפְנִים.
("תפילה", עמ' 69)
כאילו חסרה המילה "אבל" לפני "ביתי קורס עליי". כי על-אף הכול החרדה הפנימית מוסיפה לעשות את נזקיה, ודמות המשוררת מחפשת כוחות לגבור על עצמה. כך אנו שבים לרגשות הנחוצים לנו כל כך, תוך סיפוקן של הכמיהות שהטבע הטמיע בנו, אבל גם למגננה שמרפדת אותנו בקטנותנו מול כל הדברים הנשגבים האלה. אנו מבקשים את הגנת הגוף האחר, את רגשותיו המנחמים של האחר, את ההתחברות שאומרת לנו כי אין אנו לבדנו בתוך הדבר הגדול הזה שאין לו התחלה ואין לו סוף, וכי איננו פוסעים בודדים אל אותו אינסוף, או אולי לאותו סיום מסוים מאוד, בלתי הגיוני ובלתי הוגן מבחינתנו כבני אדם.
כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עָלֶיךָ,
אֲנִי לוֹמֶדֶת בְּגוּפִי אֶת
הַמָּקוֹם הֲכִי עָמֹק
שֶׁיָּדַעְתִּי בְּחַיַּי.
עָמֹק יוֹתֵר מֵהַשַּׁחֲלוֹת וּמֵהָרֶחֶם.
עָמֹק יוֹתֵר מֵהַמָּקוֹם
בּוֹ נֶחְלָמִים הָעֻבָּרִים.
_ _ _ _ _ _ _ _
בְּתוֹכִי, אֲנִי כְּבָר יוֹדַעַת
אוֹתְךָ.
(מתוך "לדעת אותך", עמ' 82)
לשם כך, כדי לבטא כל זאת, אנו משתמשים במילים. אלו הם החומרים שלנו, אנו מלהטטים בהם כיד הכישרון שבנו, ובמקרה שכאן עושים אותם שירים. זאת - וכאן אני שוב גונב שורות - על-אף שהליריקה המופלאה הולכת ומתרחקת ממחוזות השירה המודרנית הצעירה, הרואה בקצב ובמשקלות וברטוריקה או בחריזה מדויקת, ככל שאלה תהיינה תוצאת עבודה דקדקנית, שקדנית ודורשת יכולות - ככתיבה ארכאית, מסיבות שאין לי הביטחון להסביר אותן. אבל אני יכול לומר עכשיו כי במקום שהליריקה מקופחת, יש ובאות אמירות חכמות, יפות ונוגעות ומפצות על היעדרה של זו וממלאות את מקומה. כמו בשיר הבא, היפה, המעודד והמנחם שאני רוצה להביא בסיום רשימתי:
אֲנִי כְּבָר, אֲנִי כְּבָר.
כְּמוֹ פֶּצַע פָּעוּר,
כְּמוֹ פֶּרַח
הַמַּמְתִּין לִדְבוֹרָה.
כְּמוֹ שָׂדֶה חָרוּשׁ וְחַם,
הַמַּמְתִּין לְעוֹנַת
הַזְּרִיעָה.
(מתוך "מבט פנימה", עמ' 85)
הנה כי כן, זוהי נחמה גדולה. היא מוכנה להיות מוגנת. מוכנה להתחזק. מוכנה להירפא. מוכנה להיאהב. מוכנה להיות זרועה. מוכנה להיות כאותה אדמה בטוחה, טובה, מנביטה ובת קיימא.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
