קורא ישראלי מצוי מבקש להפיק מניתוחים צבאיים "המלצות מעשיות", או "נוסחאות להצלחה". אך אין כאלו בנמצא בתחום הצבאי, לפחות. נוסחת ההצלחה קיימת, אם בכלל, רק כאשר האדם המשתנה מתמודד עם גורמים בלתי-משתנים, כמו חוקי הטבע. במלחמה וגם בפוליטיקה, אדם מתמודד מול אדם וצבא מול צבא, ואלה משתנים ללא-הרף ומתאימים את עצמם לנסיבות, ליכולת ולאויב, כפי שהם מבינים אותו. מדובר בתחום דינאמי, כפי שהגדיר זאת כבר הֶראקליטוּס "האפֵל" מאפיסוס, במאה השישית לפני הספירה: הכל זורם, אין נכנסים לנהר פעמים. ותלמידיו דייקו: אפילו לא פעם אחת, כי במהלך הכניסה משתנה הנהר.

היטב לנסח זאת עבדאללה, מלכה הראשון של ירדן ומייסד השושלת ההאשמית שם: "מלחמה ושלום הם שני דברים שבני-אדם יעשו לסירוגין עד סוף כל הדורות, כמו חילוף העונות קיץ וסתיו חורף ואביב, והבוקר שיבוא אחרי הלילה, כפי שאלוהים ברא את העולם. והחכם הוא מי שיגלה את הסכנה ויהדוף אותה בכוח או בתחבולה. אבל מי שאינו מתכונן למלחמה, או אינו מוכן לשלום, כי אז הוא ממתין לשעת מותו".

עבדאללה דיבר על "תחבולות", שהן סוג של "נוסחת הצלחה". אנו מרחיבים את תובנתו לתחום הצבאי בכללותו, שהרי "תחבולה" אינה יכולה להיות קבועה, אלא מותאמת למצב קונקרטי, וצריך להתאימה למציאות. מטרתנו: להקל על תובנת המציאות הביטחונית, ולהניע תהליך של פיתוח תרבות ביטחונית גבוהה בישראל.

רבים וטובים כבר ציינו, שאין כלי טוב לכך יותר מלימוד היסטוריה. אמנם, ההיסטוריה לעולם אינה חוזרת על עצמה, אך ההתעמקות ב"סיפורי העבר" מרחיבה את הדעת ומעשירה את המוח. בהרבה מובנים. היא הכלי המדעי היחיד להבנת המציאות האנושית המורכבת, ובוודאי להבנת המציאות הביטחונית. כנגד זה תמיד השתדלו "מקצוענים", בין ברובד תיאורטי ובין ברובד מעשי, למצוא חוקי היסטוריה קבועים ומחייבים, דבר שבאופן כללי מכונה "אידיאולוגיה של היסטוריה". אין לשלול גישה זו מכל וכל, אך יש לזכור שהגזמה מביאה (מהר מאוד) לקיבעון מחשבתי, שאחרי ועדת אגרנט כונה, "קונצפציה".

במאמר ננסה לחשוף רבדים אחדים מהמציאות באוקטובר 1973, באמצעות השוואה למצב בתחילה קיץ 1941, כאשר צבא גרמניה הנאצית (וֶרמאכט) תקף בהפתעה את ברית-המועצות. קל להבחין בקווי הדמיון, אך לעולם אין זהות בין שני מאורעות היסטוריים. בהשוואתנו, צה"ל מושווה לצבא האדום וצבא מצרים לוורמאכט. אין לראות בכך שום קישור פוליטי-אידיאולוגי. יש גם לנטרל רגשות שקיימים, מן הסתם, אצל כל קורא יהודי. נתרכז בנושא הצבאי-מקצועי. מבחינה זו, היה הוורמאכט צבא מעולה, בין הטובים בהיסטוריה, ובוודאי במאה העשרים. לכן, יש ללמוד ממנו – מהצלחותיו וגם מתבוסותיו.

בסוף אביב 1941, כבר היה ברור שמלחמה בין גרמניה לברית-המועצות, ולמעשה בין היטלר לסטלין, בלתי-נמנעת. שני הצדדים הכירו בכך, התכוננו לעימות, ובעיקר בנו את צבאותיהם בהתאם לתרבותם ולתורת לחימה (תו"ל) שונה, ולעתים הפוכה. בצבא האדום נוצר אז פער גדול בין אמצעי-לחימה (אמל"ח) מיושנים, שהיו רוב כמותי, ובין אמל"ח חדשים, שהיו בשלבי קליטה, והרוסים לא ידעו לשלב בין אמל"ח חדשים לישנים. שילוב כזה אינו פשוט, אך הצלחתו מאפשרת למצות מאמל"ח ישנים יותר מהפוטנציה האובייקטיבית שלהם. לעומת הצבא האדום, מצא הוורמאכט, במערכות הקודמות, את נוסחאות השילוב, וגם חידש את נשקו ממערכה למערכה, תוך הפקת לקחי-אמת, התאמת הייצור ופיתוח מקביל של טקטיקה מיטבית.

המרכיב הטכנולוגי כביכול פשוט להבנה וניתן להערכה אובייקטיבית. לכן, מרבים לעסוק בו. כאן מצאנו עיקרון חשוב: בכל רגע נתון יהיה בכל צבא נשק חדש ונשק מיושן. תמיד יהיה פער, אך אסור שפער היכולת יהיה גדול מדי. נכרכו הרבה אגדות סביב ההשוואה הטכנולוגית בין הצבא האדום לבין הוורמאכט, חלקן קיבלו מעמד של "אמת מדעית", ולאמִתו של דבר נוצרו במתכוון לצורכי מאבקים פוליטיים. טכנולוגיה אינה מרכיב יחיד בצבא, והיא באה לידי ביטוי בשדה הקרב הטקטי. לכן, יש להעריכה דרך השילוב עם הגורם הטקטי.

ב-22 ביוני 1941 תקף הוורמאכט את ברית-המועצות, לפי תוכנית "ברברוסה". לכן, מערכת קיץ-סתיו 1941 קיבלה את השם, מבצע "ברברוסה". למרות שסטלין העריך כי אין מנוס ממלחמה בין שתי המעצמות, ולמרות שהתכוון להקדים את הגרמנים ולתקוף ראשון, ועל-אף המידע שזרם אליו על היערכות הוורמאכט ועל כוונות הגרמנים לתקוף – הוא וצבאו הופתעו. ההפתעה לא הייתה רק מעצם המתקפה הגרמנית, שהפרה, לכאורה, בלי שום סיבה, את הסכם מולוטוב-ריבנטרופ מאוגוסט 1939, אלא גם מאופן ביצועה המבריק. לא פחות הפתיעה קריסת הצבא האדום, שהתרחשה במהירותה עצומה.

שתי ההפתעות הללו התגלגלו לקטסטרופה: הגרמנים הרגו כמיליון וחצי חיילים סובייטיים, לקחו בשבי שלושה וחצי מיליון חיילים, השמידו או לקחו שלל כחמשת אלפי מטוסים וכ-17,000 טנקים, וכבשו את רוב ברית-המועצות האירופית. אמנם, בהמשך, הצליחו הרוסים לסלק את הגרמנים מאדמתם, ואף הגיעו לברלין, כבשו אותה, ודחפו את היטלר להתאבדות. כל זה היה בלתי-אפשרי ללא עזרה ישירה בציוד ובאמל"ח של בעלי-בריתם האנגלוסקסים, וללא לחימתם בחזית המערבית. אין זה העיקר, אלא התוצאה: ברית-המועצות מעולם לא התאוששה מהאסון בקיץ 1941, שחולל בה שינויים פנימיים אדירים. הדינוזאור הסובייטי בעט ואיים, אך גורלו נחרץ, והוא נפח את נשמתו. בסופו של דבר, היטלר השיג את מטרתו וניצח, אף שלא זכה ליהנות מפירות ניצחונו: ברית-המועצות חוסלה, ואתה הבולשביזם הסובייטי.

הלקח: ניצחונות ותבוסות הם יחסיים, והעיקרון, "עוד ניצחון כזה ואבדנו", חבוי כמעט בכל ניצחון. להשוואה: בריטניה, אחת משלוש המנצחות הגדולות במלחמת העולם השנייה, אומנם קיימת עד היום, אך בעקבות המלחמה איבדה את האימפריה שלה, וחדלה להיות מעצמת-על, כפי שהייתה עד המלחמה.

בשישה באוקטובר 1973 פלשו צבאות מצרים וסוריה לשטחים שבשליטת מדינת ישראל, לאורך תעלת סואץ וברמת הגולן. למרות הערכה מוקדמת של מנהיגי ישראל ומפקדי צה"ל, כי אין מנוס ממלחמה, למרות המידע המודיעיני הוודאי, שזרם לאמ"ן ול"מוסד" על כוונות המצרים והסורים לתקוף את ישראל ועל הכנותיהם, ואף שלאורך הגבולות צפו החיילים ומפקדיהם בהכנות הברורות, שהיו סימנים להיתכנות מלחמה תוך זמן קצר – ישראל הופתעה.

ישראל הופתעה לא רק מעצם המתקפה, אלא גם מהעוצמה המערכתית ומהיכולת הטקטית של צבאות מצרים וסוריה, עד כדי עליונותם על צה"ל בשלבים הראשונים. ולא פחות מכך, מהתפקוד הלקוי של הפיקוד הישראלי העליון ושל עוצבות צה"ל במהלך כל המלחמה, גם בשלביה המאוחרים. לדוגמה: בקרב על החרמון ובקרב בעיר סואץ, ביום האחרון למלחמה – למרות, שלפי ההכרזות אז ואמונת רבים אחרי עשרות שנים, צה"ל השתקם ו"חזר לעצמו".

הפתעת מלחמת יום הכיפורים היא קו פרשת-מים אסטרטגית בתולדות מדינת ישראל. בסוף היום השלישי למלחמה, בשמונה באוקטובר, לאחר שצה"ל נכשל במהלך הכרעה בחזית תעלת סואץ, נטשה ישראל את אופציית ההכרעה הצבאית, וקבעה כי מטרתה בַמלחמה (ובמלחמות הבאות) להשיג הפסקת-אש תמורת ויתור על נכסים לאומיים. מהפך מאקרו-אסטרטגי בלתי-הכרחי זה, לדעתנו, הוביל להסכם קמפ-דיוויד, שבו נמסר כל חצי-האי סיני, לרבות העיר ימית ויישובי פתחת רפיח, למצרים; להסכם אוסלו, שיצר את הרשות הפלשתינית בחלקים ניכרים של יהודה, של שומרון ושל חבל עזה; לבגידת ישראל בצד"ל ולבריחה מדרום לבנון בשנת 2000; לבריחה מגוש קטיף ב-2005, ועוד היד נטויה. בזה איננו קובעים עמדה האם היו המהלכים חיוביים, או שליליים, לכשעצמם, אלא חושפים את הסיבות הקונקרטיות לביצועם ואת ביצועם הלקוי.

כדי לבלום את הידרדרותה האסטרטגית של ישראל, ראוי להבין את אבני-היסוד של האירועים. ניתוח משווה של הפתעת "ברברוסה" מול הפתעת יום הכיפורים יסייע בכך.

אין להסיק מכאן, שמדינת ישראל תקרוס, בהכרח, כפי שקרסה ברית-המועצות בשנות התשעים. ההשוואה העקרונית נמשכת עד לתופעת הזעזוע הלאומי, שנבע מן הפער בין דימוי למציאות, שהיה להלם בתוך הפתעת המלחמה. התוצאה הסופית תלויה בתגובה על אותה החשיפה, וברצון וביכולת להגיע לשורשי הבעיות הלאומיות, ולתקנן.

ההבדל בין ברית-המועצות לישראל בתחום הזה הוא שסטלין ויורשיו, עד פוטין ועד בכלל, ביקשו להסתיר את מחדלי "ברברוסה", והצליחו למנוע קיום שיח ציבורי חופשי על כך בברית-המועצות. ראשי המערכת הפוליטית בישראל ביקשו אומנם לנהוג כמו שליטי ברית-המועצות, אך הצליחו פחות במאמצים למנוע שיח ציבורי חופשי. הכישלון הזה של האליטה הישראלית נותן תקווה לחיזוק יכולתה של ישראל לנטרל איומים על קיומה, ולשרוד.

כבר בסתיו 1939 הוטלה על הצבא האדום המשימה להכין מלחמה יזומה נגד גרמניה הנאצית. מעשית, התפנה המטכ"ל הסובייטי למלאכה זו רק בקיץ 1940. תוך שלושת רבעי שנה, חוללו ההצלחות המדהימות של הוורמאכט מהפך של ממש באמנות המלחמה. הגרמנים הציגו לעולם את ה"בליצקריג" – ועוד נרחיב עליה דיבור להלן. הרוסים הבינו, שעליהם להתאים את צבאם לשינויים ולחידושים. בקיץ 1940 התפרסמו, בחיפזון, שניים משלושת חלקי מחקרו של הקולונל היהודי גיאורגי איסֶרסון – תיאורטיקן צבאי סובייטי, שלימד חשיבה צבאית באקדמיה של המטה הכללי של הצבא האדום, והיה, כנראה, איש הצבא היחיד בברית-המועצות, שירד אז לעומקו של המהפך הגרמני באמנות המלחמה. מרשל סמיון טימושנקו, שר ההגנה, והרמטכ"לים, גנרל קיריל מֵרֶצקוֹב ומרשל גיאורגי ז'וּקוב, היו בין תלמידיו. איסרסון חקר את מלחמת האזרחים בספרד בשנים 1939-1936 ואת פלישת הצבא הגרמני לפולין בספטמבר 1939. ניתוחיו ומסקנותיו פורסמו בקיץ 1940. כנראה, שני החלקים פורסמו בדחיפות בגלל צוֹק השעה. החלק השלישי היה כבר בכתיבה, ואותו הקדיש איסרסון למבצע "אבחת המגל", שבו הכריעה גרמניה את צרפת במאי 1940. שבועיים לפני "ברברוסה" נעצר איסרסון, וכתב-היד הוחרם ואבד.

איסרסון העריך, שחבריו, הגנרלים הסובייטיים, אינם מכירים את האויב הגרמני, שמולו הם אמורים להילחם בקרוב, ומשום כך ביקש לפרסם במהירות את הידע שצבר, אפילו שהיה חלקי. הוא ביקר בחריפות יוצאת-דופן את מכלול הקונצפציות הצבאיות, שרווחו אז בברית-המועצות, וביטאו, למעשה, את התובנות הצבאיות הבלעדיות של יוסף סטלין, השליט היחיד. בברית-המועצות לא היו הוצאות לאור פרטיות, ספרו של איסרסון הודפס בהוצאת משרד ההגנה הסובייטי; ומכאן שקיבל כעין גושפנקה של צמרת הצבא.

אשר להפתעה, טען איסרסון, כי התוקף יסתיר ככל יכולתו את הכנותיו לתקוף, ויפעיל מבצעי הונאה מחושבים מראש. אולם, כיוון שמדובר בהכנות בהיקף גדול, לא ניתן להסתיר הכל. לכן, לקראת המלחמה יוצף המותקף בזרם מידע גואה ומדאיג, הכולל סתירות פנימיות וקשות לפירוש ולהבנה. תובנת המודיעין תהיה תלויה ברצונו של המותקף. כך הוא כותב:

• 
  "אם המותקף מבקש להימנע ממלחמה, הוא יפרש את העובדות בצורה שיתמכו ברצונו, ויבין מהן שלא צפויה מלחמה. לעומת זאת, אם התוקף ידבוק ברצונו לתקוף, הוא ישיג את ההפתעה".
  

כמו-כן, טען איסרסון, שלא צפויה הכרזת מלחמה רשמית, "לפי כללי הפרוטוקול", כמקובל עד אז; התוקף יטיל למערכה את כל כוחותיו ולכל אורך החזית. טיעוני איסרסון סתרו את התיאוריות, שפותחו בצבא האדום, והיו מקובלות על סטלין, והייתה בטיעוניו, "כפירה" עמוקה: איסרסון העביר את הדגש לתחום הצבאי-מקצועי, בניגוד למגמה האידיאולוגית, המתחייבת מהתפיסה המרקסיסטית, שדגלה בדטרמיניזם היסטורי, טענה לגילוי "חוקי ההיסטוריה", וקבעה שהניצחון מובטח לבעלי הרעיון הנכון, דהיינו למדינה הסוציאליסטית.

הפשרה היחידה שהותרה הייתה הקביעה, שמובטח למדינה המרקסיסטית, שתורת המלחמה שלה תהיה הנכונה.

בדיון במטה הכללי הסובייטי בסוף דצמבר 1940 הושמעה ביקורת קטלנית על ספרו של איסרסון. לא שללו את ניתוחיו לכשעצמם, אך נטען שמסקנות מחקרו חלות רק על צבאות פולין וצרפת, באשר הם צבאות של מדינות "ריאקציוניות", קפיטליסטיות, ומנותקות מהמציאות האמיתית, שאותה רק המרקסיסטים, מסוגלים להבין. לעומת זאת – "לנו זה לא יקרה". לפי הנוהג בברית-המועצות, ביקורת כזו ביטאה את כוונות השליט, וסטלין שם יהבו על הציוד ולא על אמנות הלחימה – כיוון שחשש מהאמנים הצבאיים, ואילו ציוד לא איים על משטרו.

עם תחילת שנת 1941 כבר פותחו בברית-המועצות דגמים חדשים של טנקים ושל מטוסים, והחל ייצורם ההמוני. סטלין סבר, שבכך הבטיח את ניצחונו. לא נשאר אלא להגדיל את הצבא בגיוס נרחב, לעורכו בסתר לקראת המלחמה היזומה, ולתקוף את גרמניה. התהליך התחיל להתגלגל במהירות בחודשי אביב 1941, ואז צצו על ימין ועל שמאל בעיות בלתי-צפויות: לכל מקצוען היה ברור שכך "חייב להיות". וגרוע מכל – מהצד השני של הגבול הגיע מודיעין, שהצביע על העובדה שהוורמאכט נערך להתקפה, וניתן היה להעריך, בסבירות גבוהה, שיספיק להקדים את הצבא האדום. על כל אלה הגיב סטלין במעצרים ובהוצאות להורג. אם העוצבות, שהוקמו בחיפזון, לא תפקדו היטב – המפקדים היו "בוגדים" ו"שותפים לקשר טרוצקיסטי". אם בטנקים החדישים התגלו "מחלות ילדות" טכניות – המתכננים היו, בעיניו, "סוכני אויב", וכן הלאה. גל מעצרים פקד את צמרת הצבא האדום ואת התעשיה הצבאית, החל ממאי 1941.

איסרסון נעצר בגל הזה, וגורלו היה קל יחסית: הוא לא עונה ולא הוצא להורג, אלא נידון לחמש-עשרה שנות מאסר. סבורים שחניכיו הבכירים הגנו עליו מאימת הדין. הוא ריצה את מלוא עונשו, והשתחרר רק ב-1955. אז ביקשו ממנו חבריו לשחזר את החלק השלישי במחקרו. איסרסון סירב בטענה שאינו מסוגל.

השערת איסרסון התגשמה במלואה בברית-המועצות, והיא נכונה גם לגבי ישראל: סטלין ציפה, שהיטלר ייזום משבר מדיני לפני שיתקוף, כי כך פעל במשבר מינכן נגד צ'כוסלובקיה ב-1938 ובמשבר "פרוזדור דנציג" נגד פולין ב-1939. כך גם פעל סטלין עצמו נגד פינלנד בסוף 1939. כמהלך הונאה דאג היטלר להימנע ממשבר דיפלומטי עם מוסקבה, אך דאג להכריז על המלחמה טרם נפילת הפצצה הראשונה. סטלין כבר ידע שהצבא הגרמני עומד מוכן לזינוק, ודאג לעכב את קבלת הכרזת המלחמה, כדי להציג את היטלר כתוקפן בוגדני ושפל. שני הצדדים שיחקו משחק של עקיפת החוק הבינלאומי, אך משחקו של סטלין עיכב לשעתיים את ההתרעה האחרונה לצבאו. גם כאן יש דמיון מדהים לוויכוחים בצמרת ישראל, בבוקר יום הכיפורים, שישה באוקטובר 1973, האם ובאיזה היקף לגייס מילואים. וכן העדר התרעה, שתוך כמה שעות תפרוץ מלחמה, ליחידות הקו הראשון בחזית תעלת סואץ, במוצב החרמון ובמוצבי רמת הגולן.

אין השוואה מושלמת ופשוטה. הפיקוד העליון של מדינת ישראל לא היה מעוניין במלחמה באוקטובר 1973. על סמך מידע, שהעביר שנים קודם לכן אשרף מרואן, סוכן "המוסד", העריכו ראשי מערכת הביטחון, שסוריה לא תתקוף בלי מצרים, ומצרים לא תתקוף עד שתגיע לאיזון אסטרטגי עם ישראל – כלומר, תקבל מברית-המועצות מטוסים חדישים, שינטרלו את חיל האוויר הישראלי ויוכלו לפעול בלב ישראל, ותקבל טילים קרקע-קרקע "סקאד", שיאיימו על העורף הישראלי. לפי השיקולים האלה, העריך אמ"ן שלא תפרוץ מלחמה לפני 1975. ה"מסקנה" הייתה נוחה מאוד לדרג הצבאי, כי אפשרה להכין את צה"ל לעימות בהדרגה, כך, שאף אם המלחמה ב-1975 תהיה בלתי-נמנעת, יוכל צה"ל לזכות בניצחון נוסף – כגולת הכותרת לכהונת הרמטכ"ל דוד אלעזר. גם לדרג הפוליטי ההערכה הייתה נוחה, כי הצמרת הפוליטית "לא רצתה מלחמה", גם ברובד העקרוני וגם ברובד הפרגמאטי. התנהלה אז בארץ מערכת בחירות, וגולדה מאיר, ראש הממשלה, וחבריה הדגישו בתעמולתם את השקט לאורך הגבולות. לכן, בלעו כולם את ההונאה הפשוטה, כמעט סטנדרטית, של סאדאת, להציג את ההכנות לתקיפה – כתרגיל. אילו הגיבו על התרגיל היו פוגעים בדימוי "מעולם לא היה מצבנו הביטחוני טוב יותר".

ב-1941 ביקש סטלין לשמור לעצמו את הזכות לפתוח במלחמה, וב-1973 ביקשה הצמרת הישראלית להתחמק מהמלחמה בכל מחיר. הרצונות היו הפוכים, אך הביאו לאותה התוצאה: פירוש שגוי למידע נכון, לא לפי סימנים מעידים, אלא לפי משאלות-לב. במה שנוגע לישראל, לעולם תקף הלקח הרומאי העתיק: "רצונך בשלום – היכון למלחמה", ותמיד יש להתכונן לרע מכל. מרגע שראש מדינה ייתפס במלכודת של אידיאולוגיה אולטימטיבית, חזקה עליו שיִלְקה בעיוורון מודיעיני, ואז, בסבירות גבוהה ביותר, תשלם על כך מדינתו מחיר כבד ביותר. ייתכן שלישראל של שנת 1973 מתאימה יותר אמרתו של סון-דזה, הקלאסיקון הצבאי של המזרח הרחוק:

• 
  "לפי חוקי המלחמה, אל תסמוך על הסבירות שהם לא יבואו, הסתמך על מה שתכין להם בבואם. אל תסמוך על כך שהם לא יתקפו, הסתמך על האופן שבו לא ניתן לתקוף אותך".
  

היו עוד קווי דמיון מטרידים בין סטלין ב-1941 לגולדה מאיר וצמרת הביטחון הישראלי ב-1973: הם היו דוֹגמטיים, והיו בטוחים, על סמך ניתוח עובדתי, לכאורה, שגם אם יופתעו, יוכלו בקלות לבלום את התוקף ולהשמידו. הם גם לא היו מסוגלים לבצע אינטלקטואליזציות של נסיבות דינאמיות, ולכן היו מנותקים מן המציאות האסטרטגית. וכן, שרים, יועצים ומפקדים צבאיים נזהרו לערער על קביעות סטלין, ונטו לא לערער על קביעותיה של גולדה מאיר, כי השניים נטרלו את מבקריהם ונקמו בהם – אף כי נקמותיה של גולדה היו, כמובן, הרבה פחות כואבות.

לאחר מלחמת העולם הראשונה היה ברור למומחים צבאיים, שבמלחמה הבאה יתבססו קרבות היבשה על הפעלת טנקים ומטוסים. הסכמי ורסאיי, שהגבילו מאוד את יכולת הפיתוח של הצבא הגרמני, השיגו את התוצאה ההפוכה: ראשי הצבא הגרמני, חדורי מסורת צבאית ארוכת-שנים, שבהם בלטו הקצינים הצעירים היינץ גודריאן, הרמן הוֹת ואריך הפנר, השקיעו מחשבה תיאורטית מאומצת ופיתחו תורת לחימה חדשנית המבוססת על שיתוף פעולה בין חיל שריון, חיל אוויר, חיל רגלים, ארטילריה והנדסה.

נולד צבא חדש ברובד הקרב, שנועד לאפשר לשמור על תנופת המתקפה, ולא לאפשר לשקוע – ברמה המקרו-טקטית – למלחמת התשה. במלים אחרות, נוצרה אפשרות להתמיד בקצב המתקפה בזמן ובמרחב. הקצינים הגרמניים המנוסים והיצירתיים פיתחו שיטות מתקדמות של שליטה בקרב במערכות מהירות – עכשיו, הבסיס הצבאי היה מוכן, או כמעט מוכן. ובכל זאת, הפיתוח ה"פנים-צבאי" לא היה מניב תוצאות מרשימות כל-כך, אלמלא שיתוף-פעולה מלא של הדרג הפוליטי העליון.

אולי לא נעים להודות בַאמת, אך היטלר היה כשרוני מאוד, בעל חושים חדים וראש פתוח בתחום הצבאי, וגם נחוש עד מאוד. השיטה החדשה פעלה בשלוש רמות: בקרב משולב – ברמה הטקטית בניצול ההישגים בקרבות להבסת האויב; ברמה האופרטיבית; ובניצול התבוסה הצבאית המהירה – לשיתוק ההנהגה הפוליטית של האויב. השילוב הזה אִפשר להשיג את מטרות המלחמה במחיר מזערי.

את הצבא החדש הזה הם אימנו, שִכללו ו"שימנו" במערכות הראשונות של מלחמת העולם השנייה, ובעיקר בפלישות לפולין ולצרפת. מאז שעלה לשלטון, הניח היטלר לקצינים המחדשים חופש פעולה כמעט מלא, לפי מסורת מיתוס השולחן העגול של המלך ארתור ולפי המסורת "האבירים שווים בפני המלך", שנהגה בפרוסיה; אף שהיטלר היה שליט טוטליטארי ובעל אישיות אנטי-ליבראלית, הוא לא הפר מסורת זו עד אמצע מלחמת העולם.

בעיות הרבה יותר גדולות היו להיטלר עם הדור הקודם של הקצונה הגרמנית, "הגנרלים הזקנים", שרובם לא אהדו אותו ואת הנאציזם, וגם התנגדו לחידושים המפליגים. עמדתם הפוליטית לא באה לידי ביטוי מעשי, ואילו שמרנותם המקצועית, בדרך הפרדוקס, הביאה תועלת רבה. סביר להניח שבלעדיה, היו המהפכנים מוציאים את הוורמאכט מכלל איזון. השיטה הגרמנית החדשה כונתה, "בליצקריג" (מלחמת-בזק). השם קוּדם בתוך ערוצי התעמולה, כי היה טוב וקליט, אך מאוד לא-מקצועי. לא בכדי העיר פעם היטלר: "מעולם לא השתמשתי במלה בליצקריג, כי היא כזו אידיוטית".

היו לא-מעט ניסיונות להסביר את ה"בליצקריג" כסדרת "פטנטים", כגון סיוע אווירי צמוד, או ריכוזי שריון בקנה-מידה עצום – כולם רחוקים מהאמת. האמת הייתה פשוטה מאוד: הגרמנים הצליחו לאזן בין עקרונות המלחמה הקלאסיים ובין הרמה הטכנולוגית המתקדמת ביותר. כאן יש מקום להזכיר את דברי קלאזוביץ: "באמנות המלחמה הכל פשוט, ופשטות זו קשה מכל דבר אחר".

במקביל, פותחה בברית-המועצות תורת מלחמה של "מבצעים עמוקים". במבט שטחי היא דמתה מאוד ל"בליצקריג", וסטלין אף ציין פעם שהגרמנים לא היו מקוריים אלא "לקחו מאתנו" – אבל בראייה לעומק, שתי התיאוריות שונות בתכלית. כבר אמרנו, שלמעשה, התיאוריה הגרמנית נשארה קשורה למסורת הצבאית הכללית, ובמיוחד למסורת הגרמנית. הדגש הושם על קליטת נשק חדיש בתוך מסגרת רעיונית בדוקה, על שינויים מתבקשים במבנה הצבא ועל התאמת הפיקוד והלוגיסטיקה לקצב החדש של הקרב, בהיבט טקטי ובהיבט מערכתי.

הבולשביקים ברוסיה לא רחשו כבוד רב לעברם הצבאי הלאומי, והתיאוריה המרקסיסטית לימדה אותם, שהשיטה הצבאית הולכת אחרי המבנה הכלכלי-חברתי: יש צבא של "עידן העבדות", של "העידן הפיאודלי", של "העידן הבורגני" ועתה, כמובן, הגיע תורו של "העידן הסוציאליסטי". בהתאמה אליו צריכה להיות תורת הלחימה המיוחדת, מהפכנית בשני מובנים: מנותקת מהעבר, ונשענת על מהפכות סוציאליסטיות בעורף של צבא האויב.

אילו היינו מרקסיסטים, היינו מסתפקים בהסבר הזה, אבל במציאות היו הרבה סיבות נוספות לכך שהתיאוריה הסובייטית הכשילה את הצבא האדום במערכה. כאן נציין רק את התוצאה הסופית: הרוסים פיתחו מאוד את הרמה הטקטית. הפיתוח היה מפורט מדי. התיאוריה פירטה את קרב ההבקעה בגזרה צרה, עיכוב תגבורות אויב על-ידי הצנחת כוח בלימה מהאוויר ועוד כהנה וכהנה. היה להם ים של רעיונות טקטיים, ובתוך הים הזה טבעו העקרונות הבסיסיים והפשוטים, במשמעות שהעניק קלאוזביץ לפשטות התיאוריה הצבאית. לעומת זאת, היו נושאים, שפיתוחם לא היה מספיק והיה מעיקרו פורמאלי. הצד הלוגיסטי התקבל כשכלול הפעלת הרכבות בעורף ה"מבצע העמוק". שליטה פיקודית נותרה, כנראה, ברמת מלחמת האזרחים בשנים 1920-1918, עם דגש על שליטה מוחלטת של המפלגה באמצעות קומיסארים פוליטיים.

לעומת זאת, בהתאם לרעיון הכללי של המרקסיזם, טופח פטישיזם טכנולוגי. הכלים המודרניים לכשעצמם היו אמורים להביא את הניצחון, ואיכשהו, בדרך מיסטית במקצת, לבנות את הצבא לפי התורה הנכונה. אנו מודים, הצגת הדברים נראית די בעייתית וקשה לקבלה, אך אין זו אלא תמציתו של הרעיון המרקסיסטי הבסיסי: שינויים טכנולוגיים באופן דטרמיניסטי מביאים לשינוים במבנה החברה והמדינה. פעילות רצונית של בני-אדם מיותרת למעשה, אך היא הכרחית, ומוכתבת על-ידי "רוח ההיסטוריה" בגרסה האידיאליסטית, או על-ידי "חוקי ההיסטוריה" האובייקטיביים והחד-משמעיים, בגרסה המטריאליסטית. לפי המשל הידוע, המהפכן המרקסיסטי אינו דומה לפַסָל, שמפסל את האנדרטה, אלא לפַסל, ש"מסלק את המיותר", והפֶסל נעשה מאליו.

בפועל, המהפכן השליט, כלומר סטלין, הרחיב את "סילוק המיותר" לטרור שיטתי, והפך אותו לכלי שלטון היחיד שלו ושל המפלגה. רבים הוויכוחים על הטיהורים ועל חיסולי הגאונים בצבא האדום. גלי המעצרים פקדו את הצבא האדום גם לפני שחוסלו הגאונים ידועי-השם, וגם אחר-כך. שום רובד בצבא לא נשאר בלי "טיפול", כי בכולם ראה המשטר מוקד כוח חלופי, ולכן מאיים. גם פיתוחים אינטלקטואליים איימו על שליטת סטלין, והיו עדיפים להצטמצם בדברים, שבהם שלט סטלין היטב – כמות החיילים, התותחים המטוסים והטנקים והפרמטרים הטכניים שלהם. שאלות מורכבות – אינטגרציה בין הכלים, קליטת הישגים של צבאות זרים וכיוצא באלה – היו עלולות לסבך את מי שעסקו בהן.

לרוע מזלו, עסק איסרסון דווקא באינטגרציה בין הגורמים הרבים, הבונים את עוצמת הצבא. איסרסון התכוון להיטיב עם מולדתו ועם צבאה, אך הגיע למסקנות, שלא היו מקובלות על סטלין.

נתון אחד יבהיר את הבדל בין הצבא האדום לוורמאכט לקראת העימות הגדול ביניהם: הכוחות הניידים, השריון והחרמ"ש, היו שמונה-עשר אחוזים מהוורמאכט ושלושים אחוזים מהצבא האדום. בכוחות הניידים, אצל הגרמנים היה שוויון בין שני הגורמים ואפילו יתרון קל לחרמ"ש, ואילו אצל הרוסים היחס היה 2:1 לטובת השריון. אולם, החרמ"ש הגרמני נסע על זחל"מים, והשתמש בהם בקרב, ועוצמתו ומשימותיו לא נפלו בהרבה מעוצמת עוצבות הטנקים. החי"ר הממוכן (זה היה שמו, והוא היה נכון) הרוסי נסע במשאיות אזרחיות, ולא אומן ללחימה משולבת עם טנקים. החי"ר הפשוט היה במצב נחות בהרבה, לקוי בניידותו ובנשק נ"ט, ואף רווי במגויסים חדשים חסרי אימון. גם אימון המפקדים הטקטיים היה דל. הצבא האדום הטיל את יהבו על כלים "מניבי ניצחון" – קרי טנקים ומטוסים – וראה בחי"ר סוג של "זנב" לתפקידים משניים. הוורמאכט כאמור, היה מאוזן לאין-שיעור, והתוצאות בהתמודדות בין שני הצבאות לא איחרו לבוא.

הפיתוח התיאורטי הראשוני של שני הצבאות נבדק בשלוש "מעבדות": בספרד, בפולין ובפינלנד. ספרד הייתה המעבדה הצבאית הראשונה לקראת מבצע "ברברוסה". מספרד הפיקו הרוסים הרבה לקחים, חלקם נכונים וחלקם מוטעים. בתחום האווירי נבדק, בין היתר, הרעיון של תקיפת שדות-תעופה. התוצאות אכזבו. היחס בין פגיעות במטוסים על הקרקע ובאוויר היה כ-8:1 לטובת האוויר, והוא חזר על עצמו גם בשמי מונגוליה נגד היפנים ב-1939. ובמקביל, האבדות בתקיפות שדות-תעופה היו גבוהות. הטעם לכך היה שתקיפות מהאוויר היו צפויות, והאויב ריכז בשדות-התעופה כלים נ"מ, ועם קצת ערנות קידם את פני התוקפים, וערך להם קבלת-פנים חמה. השיטה פעלה, כפי שציפו ממנה בתנאי הפתעה ו/או רשלנות, או כאמצעי קיצוני ("תקיפה בכל-מחיר") בנסיבות מיוחדות ולטווח קצר.

הניסיון הגרמני הפך את היוצרות. בפולין פתח הוורמאכט את המערכה בתקיפת שדות-תעופה, והשיג עליונות מכרעת באוויר. התכסיס הופעל גם בצרפת באביב 1940. הצבא האדום קלט את המסר, ובכל תוכניותיו פתח את מלחמתו בתקיפה מאסיבית של שדות-התעופה של האויב. גם בהנחיה ("דירקטיווה", בלשון המקור), שיצאה מיד אחרי פרוץ המלחמה, הצטווה חיל האוויר הסובייטי להשמיד את חיל האוויר הנאצי (לופטוואפה) על שדות-התעופה שלו.

הרוסים לא לקחו בחשבון את התעמולה, שיצרה אגדות ופיזרה מיתוסים. ביחסי הכוחות האוויריים בין פולין לגרמניה, העליונות הגרמנית הובטחה מראש. הגרמנים תקפו את שדות-התעופה במכה הראשונה – ונכשלו. הפולנים פיזרו בעוד מועד את מטוסיהם, וניהלו בהמשך לחימה עקשנית, אם כי חסרת-סיכוי. הפולנים הבינו עד-מהרה, שהמערכה אבודה, אך ראו אותה כחלק מהמלחמה ה"גדולה". דאגתם, מעבר לגבורה המיידית, הייתה להשתתף ב"מערכות עתידיות".¹

כלומר, במבט רחב ה"בליצקריג" לא הכריעה את פולין – כלומר, את נכונות הפולנים להילחם – אך, אין ספק, הכריעה את הצבא הפולני על אדמת פולין. שתי הגישות, או שתי נקודות המבט, מתקיימות במקביל; וזה נכון גם לניצחוננו הגדול ב-1967.

הנרטיב הזה הוטל גם על מבצע "ברברוסה" ביוני 1941, ויש לומר שתנאי הפתעה ו/או רשלנות, התממשו במלואן, או כמעט במלואן. ועם כל זה, מחקרים מדוקדקים, שלא לומר חישובי היתכנות טכנית, מוכיחים שהתוצאה המדהימה שייכת רק לתחום האגדה. אמנם, חיל האוויר הסובייטי העצום, שהיה פרוס על הגבול (מחודשי האביב, לפחות), הובס, נפגע, ולמעשה נמחק – אך לא כתוצאה מהתקפות על שדות-התעופה, אלא כחלק מהתבוסה הכללית ומכאוס קיצוני שהתלווה אליה.

במיוחד יש לציין, שהרוסים לא חידשו את הטקטיקה של קרבות האוויר, ולא היו מודעים לטקטיקה הגרמנית, למרות שראו אותה בפעולה בספרד, והיא לא השתנתה בהרבה מאז. אין מה לדבר על הנושא של ארגון ושליטה פיקודית. די אם נזכיר, שעד שנת 1943 לא ידעו הרוסים לכוון טייסים למטרות קרקע ולהתערב בקרבות אוויר מתצפיות קרקעיות קדמיות. כחלק מתכנון המלחמה, עשו הסובייטיים חישובים של הפעלת מטוסים. חישוביהם דיברו על טיסה אחת של מטוס קרב אחד בתוך יום-יומיים, וטיסה אחת של מפציץ בשלושה-ארבעה ימים. ואכן, כמויות הדלק ורמת השירות בקרקע לא הספיקו לניצול אינטנסיבי יותר. כל זה נותן היבט אחר לחלוטין של מספרי המטוסים (והטייסים), המופיעים בספרים, כשיקוף (כביכול) של עוצמת הזרוע האווירית.

בתחום השריון המצב היה שונה, אך לא יותר טוב. היינץ גודריאן, "אבי השריון הגרמני", למד להכיר במהלך שירותו את הקֶשר של החי"ר הקל ("ציידים", במינוח הגרמני – כעין "סיירות" במינוח הישראלי), את השימוש במשאיות ברמה האופרטיבית, ואפילו את הטקטיקה של חיל הפרשים. את כל זה שילב ב"תורת שריון" משלו, וקיבל, כאמור, גיבוי ממפקדיו עד לדרג העליון ביותר (היטלר). הטנק עצמו תוכנן לביצוע התפיסה החדשה, והמהנדסים הגרמניים סיפקו את הכלים בהתאם לדרישות (התעשיה הצליחה בכך הרבה פחות מבחינה כמותית).

בצבא האדום התהליך היה שונה, אולי ממש הפוך. עד אמצע שנות השלושים בנו הרוסים אלפי טנקים, אולי הכי מתקדמים בתקופה, אך לפי קונצפציות שהתיישנו, כשבשדות הקרב בספרד הופיעו תותחים נ"ט. כאן, בניגוד לאוויר, הבחינו הרוסים במהפך, אך לא ידעו לפתח תשובה מתאימה. הם הסתפקו בשיפור פרמטרים טכניים – עובי השריון וקוטר התותח. עד יוני 1941 נבנו והשתלבו בצבא יותר מ-1,500 טנקים חדישים, כאשר כל אחד מהם עלה על הטנק הגרמני המקביל. למעשה, לגרמנים לא היה שום טנק מקביל.

מבחינת התו"ל, נקלט היטב הלקח הגרמני של ריכוז כוח השריון, אולם, הפילוסופיה של גודריאן לא הובנה כלל. הרוסים בנו קורפוסים עצומים בתקן של 1,301 טנקים כל אחד. לפיקוד הקורפוס לא הייתה שליטה על המפלצות שלו. לוגיסטיקה, כולל טיפול טכני, הוזנחה – דבר שהיה אופייני לצבא האדום כולו. אם לא די בכך, הקורפוסים נפרסו בפריסה התקפית מובהקת. כדי לענות על ההתקפה הגרמנית (הפתאומית) הם היו צריכים לבצע מסעות והיערכות מחדש, ולכך לא היו מסוגלים, אפילו בתנאים אידיאליים.

באשר לתו"ל השריון הטקטי, עלינו לפנות לדמות הטראגית של הפיקוד הסובייטי – גנרל דמיטרי פאבלוב. במלחמת ספרד הוא שירת בצוות היועצים הסובייטיים, כמפקד שריון. פאבלוב היה בין הראשונים, שהבינו את הצורך בדור חדש של טנקים, וגם ניסח את הדרישות הבסיסיות לטנק החדש. עד קיץ 1940 שימש פאבלוב כראש "המינהל לכוחות הממוכנים והמשוריינים", כעין קצין שריון ראשי של הצבא האדום. כאשר נבדק הטנק ט-34, הציע פאבלוב לעכב את ייצורו עד שיתוקנו מגרעותיו העיקריות. דעתו לא התקבלה, והוא העז לנבא שהצבא האדום ישלם מחיר יקר על טנק ה"בוסר".

בקיץ 1940 הועבר פאבלוב לתפקיד פיקודי, כמפקד הנפה (הצבאית) הבילורוסית, לפי הנוהל, עם פרוץ המלחמה, או לקראתה, הופכת הנפה לקבוצת ארמיות. הטרגדיה של פאבלוב קשורה למינוי הזה: נפתו נועדה להיות מרכז-הכובד של מבצע "ברברוסה" הגרמני, ובהתאם לכך רוכזו נגדה הכוחות העיקריים הגרמניים (דוגמת שתי קבוצות פאנצרים מתוך ארבע). אפילו בחשבון מספרי, סיכויו של פאבלוב לבלום את המתקפה הגרמנית, ברמה סבירה, היו נמוכים עד אפסיים. החסרונות הכלליים השלימו את התמונה.

קבוצת הארמיות שלו (המכוּנה, "החזית המערבית") הוכתה שוק על ירך. תבוסתה הייתה גדולה משל שתי הנפות האחרות, ופאבלוב שילם על כך מחיר אישי. בתחילת חודש יולי הוא נעצר יחד עם מפקדים בכירים אחרים בחזית, נשפט והוצא להורג. שדרת הפיקוד הבכירה חוסלה עד רמת מפקדי הארמיות לפחות. ניצל רק מי שהיה באותו הזמן מכותר, או מי שהיה לו מזל מיוחד. אולם, פאבלוב, מראש, היה בקבוצת הסיכון, כי ה"ספרדים"² נעצרו בזה אחר-זה (וגם בקבוצות) לקראת המלחמה ועם פריצתה, כולל גנרל מרצקוב, הרמטכ"ל הקודם. אגב, בחקירתו, שפרוטוקולים ממנה קיימים חלקית, נדרש פאבלוב בעיקר לקשריו עם מרצקוב ועם המפקדים, שחוסלו בשנות השלושים.³ רק במהלך המשפט, כאשר התכחש למידע, שמסר לחוקריו, שונו ההאשמות ל"רפיון, חוסר ערנות לקראת המלחמה ואבדן השליטה על הכוחות". על אלה, כאמור, נידון למוות. השיטה נלקחה מהמהפכה הצרפתית אשר ערפה את ראשו של כל גנרל, שהפסיד בקרב: "אחריות היא המוות", אמרו המהפכנים של צרפת, והמהפכנים הבולשביקיים למדו מהם.

ב-1940 עוד נחשב פאבלוב למספר אחת בנושא השריון. בימים האחרונים של חודש דצמבר התקיים במטכ"ל הסובייטי דיון נרחב עם מבט למלחמה הקרובה. המפקדים הבכירים שמעו הרצאות, ועודכנו על החידושים האחרונים. פאבלוב הרצה על השריון החדש ועל שיטות הפעלתו. הוא הציג תו"ל מוזרה, יומרנית ובלתי-מעשית. התו"ל התבססה על ההנחה, שהטנקים הסובייטיים החדישים "בלתי-פגיעים" במובן הפשוט של המלה. בלב הרצאתו עמד מודל של קרב הבקעה, שבו הטנקים החדשים ישמידו תותחים נ"ט בפגז הראשון, או ירמסו אותם בשרשראותיהם מבלי לבזבז אף פגז. קווי האויב יובקעו בקלות, ואגב התקדמותם ("תוך נסיעתם", בלשון המקור) יחסלו הטנקים גם את הארטילריה החטיבתית והדיביזיונית. הקרב יהיה מהיר מאוד, חסכוני בתחמושת ארטילרית, ובעצם לא יזדקק לסיוע ארטילרי, או לשילוב עם חי"ר. אי-אפשר לדעת אם זו הייתה דעתו האישית של פאבלוב, או "דעת המערכת", היינו של סטלין. במצב המשטר, שתי האפשרויות בגדר אפשריות. אולם, הסוגיה חשובה רק למחקר על פאבלוב. ברור, שזו הייתה התורה הנורמטיבית החדשה. כך, אכן, התנהלו הקרבות הראשונים של השריון הרוסי בימי המלחמה. הגרמנים ציינו בתדהמה, שהטנקים הרוסיים המעיטו בירי, והעדיפו לרמוס ולנגח.

הרשינו לעצמנו להביע ספק האם זו דעת פבלוב, משתי סיבות. האחת – עמדתו ביחס לטנק ט-34, שהיה אחד משני הדגמים ה"בלתי-פגיעים"; והסיבה האחרת – ניסיונו בספרד. ב-1939 סוכמו לקחי ספרד בדוח של הקצין ליוברסקי, והדוח פורסם בהוצאה לאור של הצבא האדום. לגבי הטנקים סיכם ליוברסקי:

• 
  "טנקים בשום פנים ואופן אינם תחליף לארטילריה. להפך, התקפת טנקים על מערך הגנתי מאורגן, ללא סיוע ארטילרי מאסיבי, כרוכה באבדות כבדות ... [טנקים] בפעולתם נגד מערכת נ"ט בלתי-מעורערת יסבלו אבדות עצומות".

________

[בפרק הבא: ד"ר מילשטיין וד"ר ברונשטיין ישוו בין טקטיקות השריון וחיל האוויר הישראלים במלחמת יום הכיפורים לבין הצבא האדום הסובייטי במלחמת העולם השנייה. לשני הצבאות היו "מעבדות" לניסוי תפיסותיהם ותורת לחימתם לפני המלחמות. לרוסים – בפינלנד, ולישראלים – במלחמת ההתשה. החשיבה הצבאית בברית-המועצות ובישראל הייתה נחותה ביחס לחשיבה הצבאית בגרמניה הנאצית ובמצרים.]

דני אשר (עורך), 2008. הסורים על הגדרות. תל אביב: מערכות.

חגי גולן ושאול שי (עורכים), 2003. "מלחמה היום". תל אביב: מערכות.

עבד אלע'אני אלגמסי, זיכרונות מלחמת אוקטובר 1973.

סעד אלדין אלשאזלי, 1987. חציית התעלה. תל אביב: מערכות.

אריה שלו, 2007. כישלון והצלחה בהתרעה. תל אביב: מערכות.

Viktor Suvorov, 2007. Day "M" (Виктор Суворов, День «М». Когда началась Вторая мировая война?). [קישור]
G.S. Isserson, 1940. New forms of struggle (Иссерсон Г.С., Новые формы борьбы). Mil.Pub. [קישור]

1. אלה היו המספרים: כ-1,600 טייסים הגיעו מפולין לצרפת, ואחרי מפלתה הגיעו כ-35 אלף חיילים פולניים לאנגליה, מהם כ-8,000 אנשי חיל אוויר (כולל טכנאים וצוותי שדות-תעופה). 145 טייסים פולנים השתתפו ב"קרב על בריטניה", והמדובר רק בטייסי קרב. טייסי מפציצים נמנו בנפרד, והיו טייסות "פולניות" של מפציצים. להשוואה: ב"קרב על בריטניה" הפעילו הגרמנים כ-1,400 טייסים מכל הסוגים.
2. מי שנטלו חלק בלחימה בספרד.
3. אגב, גם איסרסון נדרש בחקירתו ליחסיו עם גנרל מיכאיל טוכאצ'בסקי, שטוהר בשנת 1937, אך הצליח להוכיח, שספג ממנו נזיפה חמורה, ובכך הסתכמו היחסים ביניהם.