כ-100,000 דונם באזורים המבוקשים ביותר בארץ ישראל נחשבים על-פי החוק הישראלי כאדמות השייכות למספר כנסיות נוצריות. הבסיס החוקי להשקפה זו מעוגן בעיקרו בחוק הקרקעות של האימפריה העותומנית, המג'לה, שנחקק בשנת 1858, ובחוק נוסף משנת 1867 המרשה לנתינים זרים שאינם אזרחי הממלכה העותומנית, לרכוש אדמות בכל חלקי האימפריה.
רכישת אדמות בתחומי ארץ ישראל נעשתה בעיקרה על-ידי נציגי כנסיות שונות ששילמו לסולטן או למושל העותומני סכומי כסף שונים. "מכירת" הקרקעות הללו לכנסיות או לממשלות זרות הייתה בדרך-כלל תוצאה של לחץ פוליטי שהפעילו מעצמות אירופאיות על האימפריה העותומנית החולה והמוחלשת. מקור אחר לרכישות בודדות של קרקע היו ערבים או בדואים שתוקף בעלותם על הקרקע ש"מכרו" היה מוטל בספק גדול.
דרך נוספת ל"רכישת" קרקעות בארץ ישראל הייתה בצורת "מתנה" שהסולטן העניק לראשי מדינות שביקרו בפלשתינה והפעילו לחץ פוליטי ו/או תשלום לקופת הסולטן.
בשנת 1917 גירשו הבריטים את הטורקים מארץ ישראל. הבריטים הכירו בחקיקה העותומנית באופן חלקי בלבד, עד כמה שהדבר שירת את האינטרסים של האימפריה הבריטית. בנוסף לכך, חוקקו הבריטים חוקים חדשים שהתאימו לצרכיהם.
רוב "רכישות" הקרקעות על-ידי הכנסיות השונות נעשו מאמצע המאה ה-19 עד הכיבוש הבריטי בשנת 1917. כאמור, רכישות אלו היו מלוות בתשלומי שוחד לשליטים העותומניים. מספר קטן ביותר של אתרים נתפסו על-ידי קבוצות נוצריות בתקופות קדומות יותר לאחר הכיבוש הצלבני. באתרים אלו היו מבנים בודדים, חלקם מבוצרים, שבהם התגוררו מספר אנשי דת נוצרים בדרך קבע.
שני הכובשים הזרים הללו, הטורקים והבריטים, חלקו נתחים שונים של אדמת ארץ ישראל לגופים שונים ולמטרות שונות תמורת שוחד, כספי או פוליטי. בעיצומה של מלחמת העולם השניה גירשו הבריטים מבתיהם תוך החרמת רכושם, ללא היסוס וללא מורא, מאות תושבים חברי כת הטמפלרים הגרמנים בשל אהדתם לשלטון הנאצי. הכל נעשה בשם חוקי המנדט ומתוקף חוקי הכתר הבריטי.
אתרים בולטים בארץ שניתנו כ"מתנה" על-ידי העותומנים הם פסגת הר תבור, "הר האושר" מעל הכנרת, כנסיית הדורמיציון ושטחים אחרים בירושלים, הר הכרמל ויפו. כפר נחום, לדוגמא, "נקנה" על-ידי הכנסייה ממספר בדואים שהיו באזור. שטחים אחרים בצפון הארץ, אזור המושבה מגדל ושטחים בדרום ירושלים וברחביה, "נקנו" בצורה דומה.
לכל הגורמים המעורבים בתפיסת קרעות בארץ ישראל (העותומנים, הכנסיות הנוצריות, המעצמות האירופיות) היה ברור וידוע כי הבעלים החוקיים של הקרקעות הללו, העם היהודי, אינו נמצא בארצו. לכל מנהיגי הכנסיות הנוצריות, ללא יוצא מן הכלל, היה ידוע כי העם היהודי לא התייאש מארצו, לא ויתר על ארצו והוא מייחל וחולם לחזור אליה. הכנסיות השונות רכשו אדמות בארץ ישראל לצרכי מסחר וכדי להניף את הדגל הנוצרי על ארץ היהודים. הם לא התיישבו בארץ ולא היה להם ענין בכך.
לסולטן העותומני היה ברור כי שטחי ארץ ישראל הם שטח כבוש. היה ברור לשלטון העותומני שהוא "מוכר" ו"מעניק" לגורמים זרים קרקעות שאינן שייכות לו. השלטון העותומני סחר באדמות ארץ
ישראל לכל המרבה במחיר או בהתאם לעוצמת הלחץ של מעצמות אירופיות שונות. לשם השוואה: השלטון העותומני מעולם לא מכר או העניק במתנה לכנסיות שונות או למעצמות אירופאיות חלקים מאיסטנבול או איזמיר.
ממשלת ישראל הייתה אמורה להיות נציגת העם היהודי ולתבוע את עלבון הארץ הזאת מידי הכובשים הזרים ששלטו בה במשך יותר מ-1,900 שנה. למרבה הפלא, ממשלת ישראל נאלמה דום וקיבלה פיק ברכיים. מייד עם הקמת המדינה החליטה הממשלה להכיר בחוקי המג'לה ובתוקפן המשפטי של ה"רכישות" הכפויות והבלתי חוקיות של אדמות ארץ ישראל על-ידי הכנסיות הנוצריות והממשלות הזרות.
הרוב המוחלט של האדמות המוחזקות כיום בידי כנסיות נוצריות נתפסו על ידן במשך תקופה שנמשכה כ-70 עד 80 שנה לפני הקמת מדינת ישראל.
תפיסת אדמות ארץ ישראל ("ארץ הקודש" - בטרמינולוגיה הצבועה של הכנסיה) נעשתה על-ידי הכנסייה בתקופה שנציגיה בכל ארצות אירופה רדפו יהודים, פגעו בגופם וברכושם והסיתו את ההמונים הנבערים לרצוח קהילות שלמות ולבזוז את רכושם. הכנסייה הרוסית (יחד עם בת בריתה הכנסייה היוונית אורתודוקסית) הייתה פעילה במיוחד ברדיפת יהודים בצורה מרושעת ואכזרית בשעה שנציגיה "רכשו" קרקעות ב"ארץ הקודש" בדרכי מרמה ושוחד באישור השלטון העותומני.
הכנסייה הפרנציסקנית (יחד עם הכנסייה הדומיניקנית) הייתה האחראית על הפעלת האינקויזיציה המרושעת והרצחנית כנגד העם היהודי. כנסייה זו היא האחראית לגירוש יהודי ספרד ופורטוגל ולגזילת רכושם. כנסייה זו היא הממונה מטעם הותיקן על שמירת "המקומות הקדושים" ב"ארץ הקודש" (הם עדיין לא מכירים במדינת ישראל). לכנסייה זו, שידיה ספוגות דם יהודים שעונו ונרצחו על ידיה במשך מאות שנים, יש את החוצפה לדרוש בימים אלו מממשלת ישראל "להחזיר" לידיה את מתחם קבר דוד המלך בהר ציון בירושלים. החוצפה של הכנסייה שוברת שיאים חדשים ביחסי ישראל והותיקן. לותיקן אין, ולא היתה, כל זכות מכל סוג שהוא, לא להר ציון ולא למקומות אחרים בארץ ישראל.
הגיע הזמן לבטל את רישומי ה"בעלות" של הכנסיות השונות באדמות הרשומות על שמן ברחבי ארץ ישראל. יש להפקיע מהם את השטחים ה"מוחכרים" על ידם לדיירים יהודיים ולרשום את הבעלות בשם ה"חוכרים" היהודים. מקומות כמו הר תבור, "הר האושר", כפר נחום, אדמות מיגדל ומקומות רבים נוספים חייבים לחזור לבעלות העם היהודי. במקומות שהכנסיות בנו מבנים או השביחו את הקרקע בצורה אחרת, יש לשלם להם את ערך המבנים והשבחת הקרקע. בהרבה מקרים חלקים לא מבוטלים של הקרקעות הנ"ל אינן בשימוש הכנסיה. במספר מקומות הכנסיות מנהלות פעילות מוגברת לעידוד המרת דתם של יהודים לנצרות.
בעניין חוסר זכותו של גזלן לרכוש בעלות באדמות ארץ ישראל, פסקו הרמב"ם וה"שולחן ערוך" כך:
רמב"ם, משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה, פרק ח, הלכה יד:
"....וכן הקרקע אינה נקנית לעולם לגזלן אלא ברשות בעליה עומדת. ואפילו נמכרה לאלף [איש] זה אחר זה ונתייאשו הבעלים הרי זו חוזרת לנגזל בלא דמים..."
שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שעא:
"קרקע אינה נגזלת לעולם, אלא ברשות בעליה עומדת. אפילו נמכרה לאלף [איש] בזה אחר זה, ונתייאשו הבעלים, הרי זה חוזרת לנגזל בלא דמים [ללא תשלום]".
השלטון העותומני והשלטון הבריטי, כל אחד בתקופת שלטונו, סחרו באדמות ארץ ישראל כרצונם. הם לא התחשבו בחוקים או בבעלויות שנעשו בחסות כובשים קודמים ששלטו בארץ ישראל. רק ממשלת ישראל, נציגת הבעלים האמיתיים והיחידים של הארץ הזאת, מתנהגת בצורה מוזרה ואומללה. אם הכובשים העותומנים והבריטים הירשו לעצמם לעשות בקרקעות ארץ ישראל כרצונם, מדוע ה"כובש" הישראלי חושש לבטל זאת? מדוע ממשלה נורמלית צריכה להכיר בחוקיות ה"בעלות" של הכנסיות הנוצריות שגזלו את קרקעות ארץ ישראל באמצעות שוחד ולחץ פוליטי כ-80 שנה לפני הקמת מדינת ישראל?
לגזל של אדמות ארץ ישראל על-ידי הכנסיות הנוצריות, בסיוע השלטון העותומני הרקוב, אין כל תוקף חוקי. יש להסדיר את העברת הבעלות לריבונות יהודית ולהבהיר לכנסיות השונות, כי העם היהודי חזר לארצו באופן סופי.
