הלקחים והמחדלים

קיים קו משותף בין זיכויו של אביגדור ליברמן לבין זה של אהוד אולמרט בפרשת טלנסקי: בשניהם אומר בית המשפט, כי התנהגותו של נבחר הציבור הייתה לא ראויה ולא אתית, אך לא עברה את הרף הפלילי. גם אם קביעות אלו (או לפחות זו שבעניין אולמרט, שם נקבע במפורש שמעשיו היו לא אתיים אך לא חצו את הקו הפלילי) יתהפכו בערכאת הערעור, הן מחייבות חשיבה והתייחסות.

במצב הקיים, נבחרי ציבור מצויים בין שני קצוות: סקנדל או קרנבל, צל"ש או טר"ש – פלילי או נקי. בית המשפט יכול לבחור רק בין הרשעה פלילית לבין זיכוי מוחלט, גם כאשר נראה לו שהמעשים פסולים. יהיו שיאמרו: אם המחוקק נתן לגבי נבחרי ציבור רק את הכלי הפלילי – צריך להשתמש בו, ולהביא בחשבון את חומרת העבירה בעת קביעת העונש. יהיו שיאמרו: הכלי הפלילי מיועד רק למקרים מובהקים ואינו יכול לשמש מוצא של אין ברירה. שתי הדעות ראויות להישמע וקשה להכריע ביניהן.

מה שכן ברור הוא, שצריך ליצור מנגנון ביניים הקיים בכל מקום עבודה ובמיוחד בשירות הציבורי: הליך משמעתי. אין שום סיבה שבעולם, שאת אחרון הפקידים אפשר יהיה להעמיד לדין משמעתי, ואילו את השר או ראש העירייה שמעליו ניתן יהיה להעמיד לדין פלילי או לא להעמיד לדין כלל, להרשיע בפלילים או לזכות לחלוטין. "מבחן הציבור" אינו נותן תשובה מספקת, מכמה סיבות: הוא אינו מיידי אלא רק אחת למספר שנים, במקרים רבים הבחירה אינה אישית אלא מפלגתית, ולציבור אין כלים להעריך ראיות ועבירות.

הכלי הזה אינו מסובך להפעלה (אפשר בגדול להשתמש במערכת הקיימת בשירות המדינה) ואינו יקר (אין יותר מדי אישי ציבור כאלו, אפשר להקים בתי דין של שופטים בדימוס). אז למה זה לא יקרה? – כי עוד לא נולד חבר הכנסת שיקים גוף שעלול יום אחד לשפוט אותו-עצמו.

הבעיה האמיתית עם תיק ליברמן הייתה לא רק בכתב האישום שהוגש, אלא גם ובעיקר בזה שלא הוגש. סגירת התיק העיקרי נגד ליברמן – בו דובר על מיליונים ממקורות עלומים שגלגל במקביל לתפקידיו הציבוריים – השאירה חוסר נחת וטעם רע, אם לדבר בלשון המעטה. כאשר עדה מרכזית מסרבת לפתע לדבר, התחושה שלילית מאוד ומזכירה מחוזות אפלים. דומה שהיה מקום כן להביא את העניין להכרעתו של בית המשפט, גם במחיר של זיכוי, ולו רק כדי לנסות ולברר מה קרה לאותה מנהלת חשבונות קפריסאית שנאלמה דום.

במקביל, הגשת כתב האישום בפרשת זאב בן-אריה הזכירה לי – כפי שכתבתי כבר אז – את הבדיחה על נאומו של ניקיטה כרושצ'וב ב-1956 בו הוקיע את יוסף סטאלין: "הוא הרג מיליונים, הרס את החקלאות, סיבך אותנו במלחמה וגם עישן באוטובוס". אחרי שפרשות חמורות של שוחד ומרמה נחקרות במשך למעלה מעשור, העמדה לדין על מינויו של שגריר במדינה נידחת למדי – זה נראה לא פרופורציונלי. זה נראה כמו ניסיון של יהודה וינשטיין להציל את כבודה של הפרקליטות. התוצאה היא, שהפרקליטות גם ספגה מלקות, גם אכלה דגים סרוחים וגם גורשה מהעיר.

הפרקליטות תתקשה מאוד לערער על הכרעת הדין, ובוודאי תתקשה לזכות בערעור, משום שהשופטים חגית מאק-קלמנוביץ, יצחק שמעוני ואיתן קורנהאוזר דאגו "למסמר" את הכרעתם בממצאים עובדתיים בשתי הנקודות המרכזיות: הדלפת המידע ומינויו של בן-אריה.

לגבי הדלפת המידע על חיקור הדין בבלארוס קבעו השופטים, כי ליברמן לא ידע שבן-אריה קיבל אותו בתוקף תפקידו כשגריר, ממילא לא ידע עד כמה בן-אריה הסתכן עבורו, ומכאן שלא חב לו תודה עד כדי כך שיבחש במינויו לשגריר בלטביה. ואילו לגבי המינוי הזה קבעו השופטים, כי ליברמן לא התערב ולא לחץ, וכי הוא היה תקין ובן-אריה היה ראוי לתפקיד.

פסק הדין בנוי בראש ובראשונה על ממצאים עובדתיים; זה גם ניכר מהעובדה, שמתוך 116 עמודיו – 90 עוסקים בניתוח העובדות ורק 20 בצד המשפטי. משמעות הדבר היא, שקלושים מאוד הסיכויים שבית המשפט המחוזי יתערב, לאור הכלל הידוע של הימנעות כמעט מוחלטת מצד ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית. במצב הזה, מוטב למדינה לוותר על הערעור, שהגשתו תהיה בזבוז בלתי מוצדק של משאבים ציבוריים.

כמה נמאס לקרוא בפסקי דין על מחדלי חקירה, וכמה אפשר להיות בטוחים שהם יימשכו. בחקירת פרשת בן-אריה, קובע בית המשפט, היו מחדלים בבירור השאלה החשובה ביותר: האם בן-אריה אמר לליברמן מהו מקור המידע שהוא מוסר לו בנוגע לחיקור הדין. כאמור, שאלה זו הייתה קריטית לנוכח השלכתה על מידת ה"חוב" של ליברמן לבן-אריה.

בן-אריה עצמו אמר, כי שוחח על הנושא עם אשתו ועם טכנאי הפוליגרף שביצע לו בדיקה לאחר שמונה לשגריר בלטביה. לא הייתה בעיה לזמן את שניהם, אומר בית המשפט, שכן חסיון בני זוג לא חל כאן ואין שום חיסיון בנוגע לאיש הפוליגרף. ואילו ליברמן שוחח על כך עם פאינה קירשנבאום, אז מנכ"ל ישראל ביתנו וכיום סגנית שר הפנים – וגם היא לא זומנה. נכון שמדובר בעדי שמיעה, מציינים השופטים, אך בשאלה כל כך מרכזית, היה ראוי שהמשטרה תשמע אותם כדי לגבש את עמדתה. היא לא עשתה זאת.

יש שני הסברים אפשריים למחדל הזה. האחד: המשטרה הייתה כל כך נעולה על ליברמן, עד שלא טרחה לחפש ראיות ש"עלולות" היו לקלקל לה את הסיפור. השני: החוקרים כל כך רשלניים, עד שאפילו בחקירה כזאת – הם לא מבצעים פעולות פשוטות ומתחייבות. תחליטו אתם מה יותר גרוע: רשעות או חובבנות.