האם זאב בן-אריה אמר לליברמן, שהמידע שהוא מוסר לו בנוגע לחיקור הדין בענייננו בבלארוס הגיע אליו מתוקף תפקידו כשגריר? הייתה זו שאלת מפתח, שכן אילו היה ליברמן יודע שבן-אריה נטל כזה סיכון עבורו – הייתה גדלה הסבירות שהיה רוצה לגמול לו על כך.

לבן-אריה עצמו היו כמה גרסאות, הן במשטרה והן בבית המשפט. "המאשימה ביקשה לאמץ את האמור בגירסה הראשונה לגבי השאלה השנויה במחלוקת, אך התעלמה מכך שחלק משמעותי בגירסה זו למעשה נסתר על-ידי בן-אריה מיד בהמשך חקירה זו", אומרים השופטים.

הם ממשיכים: "טענת המאשימה, כי בן-אריה חזר בחקירתו שוב ושוב על כך שהעביר לנאשם את מקור המידע, אינה עומדת במבחן הראיות. מדובר בפירוש ובהסקת מסקנות מתוך הראיות הקיימות, תוך אילוץ המילה הכתובה לתבנית חשיבה מסוימת, המובילה לתוצאה המבוקשת על-ידי המאשימה". במילים אחרות: הפרקליטות ירתה את החץ ואז סימנה את המטרה.

הלאה. "המאשימה ביקשה לבסס טיעוניה גם על כתב האישום בו הודה בן-אריה. עיון בת/27 מעלה, כי עובדות כתב אישום זה אינן מציינות שבן-אריה אמר, או הבהיר בדרך כלשהי באזני הנאשם, מהו מקור המידע אותו העביר לו". כלומר: המדינה ניסתה למכור לבית המשפט גירסה השונה מזו הכתובה במפורש במסמך משפטי רשמי שהיא עצמה הגישה.

מקור נוסף עליו ניסתה הפרקליטות להסתמך היה דבריו של בן-אריה לבודק הפוליגרף (שלא נחקר כלל). על כך אומרים השופטים: "גם במקרה זה מדובר בדרך פירוש והסקת מסקנות. עיון בתוכן הדברים מעלה, כי המאשימה עשתה כברת דרך פרשנית ומחשבתית על-מנת להגיע למסקנה זו. לא ניתן למצוא בתוכן הדברים או להסיק ממנו, את העובדה אותה מבקשת המאשימה לקבוע כממצא, ודאי שלא באופן חד-משמעי.

"כל שניתן לקבוע באופן חד-משמעי, הוא כי בן-אריה אכן אמר שמסר לנאשם על עצם עובדת הבקשה לסיוע משפטי וכן את פרטיה. אלה הם הדברים כפשוטם. הסקת מסקנות מעבר לכך הינה מרחיקת לכת, ודאי בנטל ראיה של המשפט הפלילי". דומה שהדברים אינם צריכים ביאור.

המדינה טענה, כי ליברמן סתר את עצמו בשאלת המפתח לגבי מקור המידע של בן-אריה. אך גם כאן קובע בית המשפט, כי המציאות שונה: "קריאת שתי התשובות בהקשר בו ניתנו מלמדת על כך שהנאשם הכחיש, בדומה לדברי בן-אריה וגרסאותיו השנייה עד הרביעית, שנאמר לו דבר מה מהותי לגבי הפתק עצמו, האמור בפתק, ונסיבות הגעת המידע לידיעת בן-אריה. הנאשם לא טען שבמהלך כל הפגישה לא נאמרה מילה בינו לבין בן-אריה. לפיכך, איננו מוצאים באמור לעיל סתירות כלשהן... איננו מוצאים את אותן סתירות מהותיות להן טענה המאשימה, בין הודעות הנאשם בחקירותיו במשטרה, לבין עדותו בבית המשפט". למקרא הדברים עולה התמיהה, האם בפרקליטות קראו את הודעותיו של ליברמן.

אותה תמיהה עולה לנוכח המשך פסק הדין, כאשר השופטים עוסקים בדבריו של ליברמן לפיהם הביע תמיהה על כך שהמידע בנוגע לחיקור הדין בכלל הגיע לידיו של בן-אריה: "המאשימה טענה בסיכומיה, כי מדובר בגירסה כבושה, ולכן אין לקבלה. בהתחשב בפירוש גירסת הנאשם בחקירתו במשטרה, כאמור לעיל, אין המדובר בגירסה כבושה".

המדינה טענה, כי מינויו של בן-אריה לחבר בצוות המדיני של ליברמן הייתה בבחינת קידום וגמול על המידע שמסר. אלא שגם כאן העובדות שהוכחו הן הפוכות, כפי שנאמר בפסק הדין – המסתמך בין היתר על עדי תביעה:

"אין בתפקיד יועץ במטה המדיני קידום כלשהו בדרגה, בתואר ובשכר. עדי התביעה יוסי גל ושמעון רודד, ועד ההגנה פיני אביבי, העידו כי הקידום נעשה על-פי כישוריהם של המועמדים ולתפקיד של יועץ אין משקל של ממש בעניין הקידום. אביבי אף הגדיר את הטענה שמינוי זה היווה קידום לבן-אריה כ'קשקוש'. יש לזכור שמדובר בבכירי משרד החוץ.

"הוכח בדוגמאות שהעלו העדים השונים, כי מי שממלאים תפקידי יועצים הם עובדים צעירים שאלה להם תפקידיהם הראשונים או תפקידים לאחר חזרה משליחות ראשונה. קודמתו של בן-אריה מילאה את התפקיד כתפקידה הראשון לאחר סיום קורס צוערים, ולאחר עזיבתו לא נמצא מי שיחליף את בן-אריה במשך כשנתיים". ושוב: האם הפרקליטות לא הייתה ערה לעובדות אלו, שלא היו שנויות במחלוקת?

המדינה טענה, ובמידה רבה זו הייתה ליבת האישום, כי ליברמן לחץ על חברי ועדת המינויים למנות את בן-אריה לשגריר בלטביה. הבה ונראה מה אומר בית המשפט בנקודה זו על עדי התביעה, יוסי גל ושמעון רודד:

"שני העדים היו נציגי הנהלת המשרד בוועדת המינויים. שניהם העידו כי באופן שגרתי מתקיימות ישיבות הכנה של חברי הנהלת המשרד, במטרה להגיע למועמדים מוסכמים במידת האפשר. שניהם העידו כי לעיתים מביע שר החוץ עמדה בנוגע למינויים הרצויים בעיניו, בעיקר כשמדובר במינויים משמעותיים, וכי ניתן משקל לרצונו של השר. עם זאת, בנוגע למינוי בן-אריה שני העדים לא זכרו הבעת עמדה או העברת מסרים כלשהם על-ידי הנאשם או מטעמו, ואחד מהם [גל] אף שלל זאת פוזיטיבית". נדגיש שוב: מדובר בעדי תביעה.

בהמשך פסק הדין אנו קוראים: "כל חברי ועדת המינויים שנחקרו במשטרה (מלבד איילון) טענו שלא קיבלו כל הנחיה ולא היה כל ניסיון להשפיע על הצבעתם. גם אם אנשי הנהלת המשרד הם הדומיננטיים בוועדה, אין הם מהווים רוב בקרב החברים. על-מנת להבטיח את בחירת בן-אריה, היה על הנאשם לפעול גם מול חברי ועדה אחרים, אך הוכח כי הוא לא עשה כך. עובדה זו מעלה ספק לגבי הטענה שהנאשם פעל להבטחת מינויו של בן-אריה כשגריר". ספק זה, כך ברור מפסק הדין, היה חייב לעלות כבר לאחר חקירת המשטרה.

השופטים עומדים גם על נקודה שבהיגיון פשוט: "אילו היה הנאשם מעוניין לגמול לבן-אריה, היה באפשרותו למנות אותו לתפקידים משמעותיים בהרבה, בין לתפקיד בלנינגרד או במוסקבה, בין כמינוי פוליטי השמור לשר". ההיגיון הזה לא פעל משום מה מצידה של המדינה.

בית המשפט מצביע על הבעייתיות הרבה הנעוצה בכך שדני איילון "נתקף בפרץ של אזרחות טובה" (כלשון השופטים) רק לאחר שהודח מרשימת ישראל ביתנו לכנסת. העובדות הבאות שמזכירים השופטים, היו ללא כל ספק גם לעיני התביעה – ובכל זאת היה איילון העד המרכזי שלה:

"בסמיכות זמנים לגריעתו מרשימת מפלגת ישראל ביתנו לבחירות לכנסת, אילון פנה למשטרה ולכלי התקשורת והשמיע ביקורת נגד ליברמן בנושא מינוי בן-אריה ובנושאים אחרים. זאת בניגוד ברור לעמדות שהשמיע לפני כן.

"על כך יש להוסיף עובדות חיצוניות לעדות: השבר הגדול ביחסים בין איילון לבין הנאשם, והשתלשלות העניינים באופן שאיילון העלה לראשונה את טענותיו ונחקר במשטרה בסמוך לאחר ששמו נגרע מרשימת מועמדי מפלגתו לכנסת; עובדה אשר גם לדבריו של איילון גרמה לו ליחס של תדהמה ואכזבה כלפי ליברמן.

"בנוסף לכל אלו, עדויותיהם של גל ושל רודד אינן תומכות בגירסת אילון בנוגע לחלקם שלהם באירועים, כך שגירסתו נסתרת בנושאים מהותיים שבליבת המחלוקת בתיק".