"החלטתי לנסות וניגשתי למכרז. מקווה שזה לא לגמרי תפור" - כתב אחד המתמודדים על תפקיד פרקליט המדינה בדואר אלקטרוני ששלח לכמה ממכריו. ההרגשה היא שעו"ד שי ניצן ייבחר, משום שהוא המועמד המועדף על יהודה וינשטיין. יכול להיות, אבל הבעיה היא לא בבחירה של מועמד זה או אחר, אלא בתפיסה לפיה ועדת האיתור תמליץ על מועמד אחד בלבד.

ועדת האיתור כוללת את וינשטיין כיו"ר, ולצידו שני עובדי מדינה - נציב שירות המדינה, משה דיין, ומנכ"ל משרד המשפטים, ד"ר גיא רוטקופף - פרופ' אריאל בנדור מהאקדמיה ועו"ד רחל תורן כנציגת ציבור. די ברור שוינשטיין יוכל להעביר איזה מועמד שירצה, גם כיו"ר וגם כמי שיש לו השפעה ישירה על דיין (שהיה בעבר היועץ המשפטי של משרד המשפטים) ורוטקופף. זה כשלעצמו לא נורא, כי זכותו של בעל תפקיד בכיר להשפיע על בחירת מי שיעבוד בכפיפות ישירה אליו ובקשר יום-יומי איתו.

אבל למה ששרת המשפטים תקבל מועמד אחד בלבד? למה שנבחר הציבור יהיה כפוף להחלטות של פקידיו? נכון, המלצה - אבל המלצה שאי-אפשר לסרב לה. תראו מה קרה ליובל שטייניץ כאשר ניסה להתמרד נגד המלצת ועדת האיתור למנות את משה אשר למנהל רשות המיסים: בג"ץ למעשה כפה עליו את המינוי, במין סוג של פשרה שהתיישרה עם המציאות (אשר היה המשנה במשך כחצי שנה ואז קיבל את התפקיד).

כאשר עתר משה לבג"ץ, הוא הסתמך על החלטות קודמות של בית המשפט העליון ולפיהן השר מחויב להחלטותיה של ועדת האיתור. אין פלא שכך פסקו השופטים. ראשית, גם הם חלק - וחלק משמעותי - מהמשפטיזציה האוכלת בכל פה בחיינו הציבוריים. אז אם יש ועדה שבה חברים משפטנים, יש להם באופן אוטומטי יתרון בעיני השופטים. שנית וחשוב עוד יותר: השופטים עצמם מגיעים לעיתים לתפקידיהם כמועמדים יחידים. כך זה במינוי נשיא בית המשפט העליון והמשנה לנשיא, כך זה רק לאחרונה במינוי נשיא בית הדין הארצי לעבודה. וגם כאשר באופן רשמי יש כמה וכמה מועמדים לבית המשפט העליון, בסופו של דבר מאשרת בדרך כלל הוועדה למינוי שופטים את השמות שמגישים לה שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון.

זהו מצב בלתי תקין בעליל. כבר ציינתי, כי כאשר מוגשת הצעה אחת בלבד במכרז, בדרך כלל יבוטל המכרז והוא יתפרסם מחדש כדי שיהיו יותר מתמודדים. זה כל כך מובן מאליו, שאפילו לא צריך להסביר מדוע. אז למה על חוזה לשירותי ניקיון במועצה מקומית קטנה צריך שיתמודדו לפחות שני מועמדים, ולתפקיד פרקליט המדינה יהיה בסופו של יום רק מועמד אחד?

נשוב ונזכיר: ועדות האיתור למיניהן מורכבות מפקידים, מכובדים ככל שיהיו. את המינויים מבצעים נבחרי ציבור. הם שנשלחו בידי הציבור הישראלי לנהל את ענייני המדינה, הם שנושאים באחריות. אבל מה אומרים להם הפקידים? - לנו תהיה הסמכות ולכם תהיה האחריות. פקידוסתאן.

ועדות האיתור הוקמו לצורך חיובי: מניעת פוליטיזציה של השירות הציבורי. ההנחה היא, שעובדי מדינה מקצועיים יבחנו את המועמדים על-פי קני-מידה ענייניים בלבד, ולא יתנו מקום לשיקולים זרים. אך מה שקורה הוא, שהפקידים שולטים לחלוטין על התהליך ואינם מותירים לנבחרים שום מעמד ושום יכולת להשפיע. זוהי קיצוניות הפוכה, וכבר למדנו מהרמב"ם שכל קיצוניות היא פסולה.

אם השרים אינם מסוגלים לומר לוועדות האיתור "תביאו לנו שני מועמדים" לכל תפקיד - והכוונה למועמדים אמיתיים וראויים, ששניהם מתאימים לתפקיד באותה מידה - צריך לעגן את זה בחקיקה. צריך לקבוע שלכל משרה שיפוטית בכירה (מדרג של נשיא בית משפט שלום ומעלה) יהיו שני מועמדים שביניהם תבחר הוועדה למינוי שופטים. שלכל תפקיד בדרג מנכ"ל או המקביל למנכ"ל יהיו שני מועמדים שביניהם יבחר השר. שלכל תפקיד של תת-אלוף ומעלה בצה"ל ושל תת-ניצב ומעלה במשטרה יהיו שני מועמדים שביניהם יבחרו שר הביטחון והשר לביטחון הפנים. בקיצור: להחזיר את השלטון לידיהם של מי שנבחרו לכך ולהפקיע אותו מידיהם של מי שתפסו אותו בצורה אנטי-דמוקרטית.