ביקור הסנדק

רווחי חברה בע"מ נשארים "כלואים" בחברה ואינם מגיעים לכיסיהם של בעלי המניות, אלא אם ישלמו מס נוסף, אישי, כשימשכו את הכסף לכיסם. המס "הנוסף" יכול להסתכם, עם "מס החברות" שכבר שולם ועם המס המכונה "ביטוח לאומי", ללמעלה מ-50 אחוז מהכסף הראשוני שהרוויחה החברה במקור.

בעלי מניות בחברה שאינם "חנוקים" כספית, יעדיפו במקרים רבים להשאיר את רווחי החברה "כלואים" בחשבון הבנק של החברה, ו"בינתיים" לא למשוך את הכסף מהחברה. אף אחד אינו מתנדב להעביר כסף למדינה, אפילו אם הצביע ל"מרצ", ואפילו אם הוא חסיד של ח"כ דב חנין הקומוניסט. הם יעדיפו "לכלוא" את הכסף בחברה ולדחות עד כמה שאפשר את התשלום של תוספת המס האישי.



אי-אפשר לחלק לכולם

מערכת המס במדינת ישראל (ולא רק בישראל) מסובכת ביותר: הרים של תקנות וחוקים שנתפרו לפרצות שהתגלו ותוקנו לסתימת "חורים" קודמים. מדובר בסחרחורת של מעגל אינסופי - "מרוץ חימוש" בין המוח היצירתי של הנישומים ויועציהם לבין פקידי מס הכנסה. אלה מייצרים "כלי נשק" להבקעת חומת-המס, ואלה מפתחים אמצעי הגנה שמשתכללים גם הם - עד לגילוי הפרצה הבאה.

"החזון הסוציאליסטי" של מדינת ישראל יצר משטר כלכלי-ריכוזי-ביורוקרטי, שבו מרבית ההחלטות הכלכליות מתקבלות על-ידי השלטון - צורת משטר המחייבת מיסוי גבוה למימון מנגנון-ההתערבות הממשלתית. כתוצאה בלתי נמנעת של ריכוז הכוח הכלכלי בידי ממסד, נוצרות קבוצות אינטרס שמתגודדות סביב הממסד כדי להטות את הטבות השלטון אליהן. חלק ניכר מן "המאמץ העסקי" מופנה להתמודדות עם הממשלה במקום להתמודדות עם מתחרים בשוק תחרותי פתוח לטובת הצרכן. במדינה כזאת, בגלל עלויות גבוהות, קשה לעשות עסקים.

כיוון שאף פוליטיקאי (גם מ"הימין") אינו מעז להתכחש ל"החזון הסוציאליסטי" (היום קוראים לזה "חברתי"), קשה מאד לשנות את הסביבה העסקית, שכן שינוי כזה הוא ממש מהפכה אידיאולוגית. לכן, הממשל נאלץ ליצור כלים כדי להתגבר על הקשים למגזר העסקי שהממשל עצמו גורם להם. אחד הכלים, שנתפר בעיקר לעסקים גדולים, הוא "החוק לעידוד השקעות הון". עצם קיומו של החוק מעיד שללא "עידוד", לא כדאי להשקיע בישראל.

החוק דווקא "הסתדר מצוין" עם השקפת העולם הסוציאליסטית-ריכוזית הגורסת תכנון כלכלי מרכזי. החוק נתן בידי הממסד הפוליטי את הכוח לבחור למי לחלק את הפיצוי על המבנה המשקי המעוות, שהרי אי-אפשר לחלק לכולם - פיצוי בצורה של מענקים, הקלות מס ופטורים, על הנכונות לעשות עסקים במדינת ישראל.



למה "התנדבו" החברות הגדולות לשלם מס?

כך נצברו בערך 130 מיליארד שקלים של "רווחים כלואים" בחברות שנהנו מתשלום מס מופחת במסגרת החוק לעידוד השקעות הון. רווחים אלה שאפשר לנצל רק למטרות מוגדרות בחוק (לדוגמה: השקעה במפעל בישראל) שלא נמשכו בינתיים על-ידי בעלי המניות, כי אז גם החברה וגם בעלי המניות באופן פרטי - היו נאלצים לשלם מס גבוה.

לא קיים חוק המחייב בעלי מניות למשוך רווחים מהחברה ולשלם מס. לכן, משרד האוצר התחנן ל"טבע", "צ'ק פוינט" ולאחרים - "עשו לנו טובה, קחו הביתה רווחים ושלמו לנו משהו כמס". הוכרז "מבצע הנחות מיוחדות" במס - למי שיקדים למשוך כספים כלואים מהחברה עד יום ב' בחצות.

"המבצע" הצליח, חברות גדלות נענו בחלקן, וחברת "טבע" לדוגמה נאותה לשלם מס בשיעור של כ-2 מיליארד שקל.

למה התנדבו החברות הגדולות לתרום סכומים אדירים למדינה? הן יכלו כאמור גם לא לשלם - הרי אי-אפשר להכריח אותן לחלק דיבידנדים לבעלי המניות. היו שכתבו כי החברות נאותו לשלם כדי להציל את תדמיתן הציבורית. באתר "רשות המיסים בישראל" נכתב על: "...ההכרה של החברות בחשיבות הלאומית והציבורית של המהלך...". אלא שכדי לשפר תדמית של חברה אפשר לתרום לצדקה 20 מיליון שקל וב-30 מיליון שקל נוספים ליחצן את החברה - וזה הרבה כסף. אבל שני מיליארד שקל? משהו חשוד כאן.

כדי להבין את הצלחת "המבצע", אצטרך לספר סיפור אישי משעמם: לפני שנים "עליתי" במדגם ביקורת של מס הכנסה. התעורר ויכוח על מספר עשרות אלפי שקלים שפקידי המס דרשו ללא ביסוס עובדתי, אלא על סמך "הערכות". רואה החשבון שייצג אותי הסביר ש"כדאי לגמור איתם על משהו", ועוד הוסיף: "מה אתה צריך שיבדקו אותך בזכוכית מגדלת? מי יודע מה ימצאו". אז השתכנעתי ושילמתי...

זה כנראה מה שנרמז לנציגי חברת "טבע". ובאמת, מה הם צריכים, שיתחילו עכשיו לבדוק כל שקל ממיליארדי השקלים של הרווחים הכלואים? הרי יש בחוק לעידוד השקעות הון רשימה ארוכה של סייגים על השימוש המותר והאסור ברווחים הכלואים (לדוגמה: שימוש להשקעות בישראל בלבד). חוקים מסוג זה בנויים מראש (אולי לא במתכוון) באופן שקשה לקיימם מבלי לעגל פינות פה ושם.

חבר סיפר לי שברוסיה הקומוניסטית אפשר היה לעצור כל אזרח - ורק אחרי המעצר לתפור לו תיק מוצדק חוקית. אי-אפשר היה להתקיים ברוסיה בלי לעבור על חוק כלשהו. במדינה סוציאליסטית כמעט כל אזרח הוא עבריין - צריך רק לחקור עליו כדי לגלות את הסעיף המתאים. כמו שכתבו בגלובס: "הברירה של טבע הייתה לשלם עכשיו, או דיונים ארוכים בבתי המשפט אחר כך".

סביר להניח כי רמזים נוספים נזרקו לנציגי החברות הגדולות. חברה גדולה מתחככת בשלטון בחזיתות רבות. רבות הן החברות הגדולות שיש להן פרויקטים בתהליכי אישור כ"מפעל מאושר", או שיש בכוונתן להגיש בקשה לאישור בקרוב. יש חברות שהגישו בקשה לקבלת סיוע מהמדען הראשי, אחרות זקוקות להקצאת קרקע מרשות מקרקעי ישראל. יש חברות הזקוקות לאישור תקן במכון התקנים, לאישור משרד הבריאות, לאישור הממונה על ההגבלים, או להמלצה של שר החקלאות לרישיון יבוא. אין חברה גדולה שאינה מנהלת "דיונים" מול שלטונות המס על שומות מס של שנים קודמות, כולל משפטים וערעורים.

שר אוצר יצירתי היה מורה מיד להכין את רשימות הבקשות ו"האירועים" הפתוחים שבצנרת הממשלתית של כל חברה וחברה. כך יכול נציג מדינה במו"מ עם חברה לנהוג כסנדק איטלקי ולהציע לחברה "הצעה שלא יוכלו לסרב לה" - בנקודה הרגישה לה.


אינני מדמיין ממוחי הקודח את תיאוריית "הלחץ הפיזי המתון" על חברות הרווחים הכלואים. רק צריך לקרוא בין השורות בעיתונים - שורה פה, רמז שם. סבר פלוצקר (ידיעות אחרונות 12.11.13) כותב: "... חברה גדולה המנהלת מערך מורכב של יחסים עם המדינה עשויה להחליט שכדאי לה לשלם מראש קצת יותר מס מהנדרש...". ואיך "עוזרים" לחברה להחליט לשלם מס? ממש כפי שאנו משערים: היו טלפונים ישירים של צמרת האוצר והשר אל מנהלי חברות, ובמקביל - נשלחו נציגים של האוצר אל הנהלות החברות הגדולות. באתר רשות המיסים נכתב נעשתה עבודה מאומצת סביב הנושא הזה ברשות המיסים ובאוצר".

וכך סיכם יאיר לפיד את המבצע המוצלח: "...אחרי מו"מ מתיש, קשה, שהלך עד הקצה, הבאנו מהמיסים על הרווחים הכלואים 4.3 שקל לטובת אזרחי ישראל". איזה נימוקים "שהלכו עד הקצה" הועלו במו"מ כדי להוציא מחברה מיליארדים או מאות מיליונים? אני לא רוצה להעליב את הסנדק. לפיד אינו דון קורליאונה, אבל המערכת מבוססת על עקרונות דומים.