כמה וכמה פרסומים בשבועות האחרונים מדברים על התקרבות בין ישראל לסעודיה, על-רקע החשש המשותף מפני תוכנית הגרעין של אירן והכעס המשותף על הרפיסות של העולם בראשותה של ארה"ב. מובן שלפרסומים הללו אין שום אישור רשמי, אך יש בהם היגיון, ולו רק לנוכח הכלל "אויב אויבי הוא ידידי".

עם זאת חובה לזכור, כי מדובר לכל היותר בזהות אינטרסים נקודתית ודי רגעית. ערב הסעודית רוצה, מאז הקמתה בחסד הבריטים, להוכיח שהיא מגינת האיסלאם (במיוחד משום שגם הכעבה במכה וגם קבר מוחמד בעיר מֶדינה מצויים בידיה), וזה אומר שנאה דתית עמוקה לישראל וליהדות. זוהי מדינה קנאית חשוכה, התומכת בטרור הסוני העולמי, כולל בסוריה. אוסמה בן-לאדן היה סעודי והיו יותר מדי רמזים למעורבות של גורמים סעודיים בפיגועי 11 בספטמבר. אז הפלירט שלנו עם הסעודים צריך להיות כמו שקיפודים עושים אהבה: מאוד-מאוד בזהירות.

אני כמובן לא יודע כיצד תיגמר פרשת הרב יונה מצגר, אם כי החלטתו של השופט מנחם מזרחי לשלוח אותו לשמונה ימי מעצר, ובמיוחד כמה מן המשפטים שנכללו בה, מלמדת שיש למשטרה ראיות לכאורה מוצקות מאוד. וזה היה עוד לפני הפרסומים על עד מדינה ועל סכומים גדולים במזומן שנתפסו אצל הרב הראשי לשעבר.

מה שאני כן יודע הוא, שכאשר רבנים מתחככים באוליגרכים, קלושים הסיכויים שזה ייגמר טוב. כאשר רבנים רצים לקבוע מזוזות במשרדיהם של טייקונים, הם לא נמצאים במקום המתאים. כאשר רבנים מתחרים בעריכת חתונות לסלבריטאים, זה לא קידוש השם. כאשר רבנים מקדישים את זמנם לרדיפה אחרי הכבוד, סופם שיצטרכו לברוח מהמשטרה. וכאשר עושים את זה רבנים ראשיים - והרב מצגר הוא ממש לא הראשון, לפחות בחלק מן הדברים - זה נגמר לכל הפחות בביזיון עצום.

אני מצפה שידידיהם של רבנים יהיו תלמידי חכמים, צדיקים, אנשי חינוך, גומלי חסדים. אני מצפה שהם יערכו בחינם ובצינעה חתונות של יתומים וגרים. אני מצפה שהם יפתחו שיעורי תורה ולא יחנכו מטוסים. אבל אני כנראה מצפה ליותר מדי, במיוחד כאשר מדובר במי שמתיימרים להיות יורשיו של הראי"ה קוק.

ההתגייסות של בכירי ש"ס - אריה דרעי, אלי ישי, הרב ראובן אלבז - לטובתו של הרב יורם אברג'ל היא בעייתית ואף פסולה. נניח בצד את הציניות הטמונה בכך ששני מורשעים בעבירות שחיתות (דרעי והרב אלבז) ממהרים להכריז על חפותו של חשוד, ונצא מתוך הנחה שהם פועלים מתוך ידידות ואמון. אבל אין זה תקין שחברי כנסת, אנשי הרשות המחוקקת, ייצאו להפגין נגד הרשות השופטת בעניין פלילי.

אם עוד ניתן לקבל הפגנות כאלו בעניינים ציבוריים, כגון דת ומדינה, הן בלתי מתקבלות על הדעת כאשר מדובר בענייני פלילים. זה מריח כמו ניסיון להשפיע על המשטרה ובתי המשפט ו/אולי גם להלך עליהם אימים: אל תתחילו איתנו, אנחנו חברי כנסת, היינו שרים ו/אולי עוד נהיה שרים. מן הראוי שהיועץ המשפטי לכנסת יתערב ויסביר לח"כים שיש גבולות שגם להם אסור לחצות.

אז ככה: יאיר לפיד ונפתלי בנט הם החברים הכי טובים בעולם. בעצם, קבלו עידכון: לפיד ובנט כבר לא כל כך, עכשיו זה לפיד ואביגדור ליברמן. וגם ליברמן ובנימין נתניהו החברים הכי טובים ומתמודדים ביחד. בעצם, קבלו עידכון: ליברמן עשוי להפיל את הממשלה של נתניהו. הבית היהודי לא מוכן לשבת עם החרדים. בעצם, קבלו עידכון: הבית היהודי אולי כן מוכן לשבת עם החרדים.

אפשר כמובן להמשיך עוד ועוד, כי ימי הבריתות-לרגע והיריבויות-לשעה הם כימי הפוליטיקה. אולי אצלנו זה יותר בולט, אולי בשנים האחרונות זה יותר שכיח, אך התופעה היא כנראה מיסודות החיים הפוליטיים. הכל אינטרסים והכל חישובים ציניים והכל אישי. ובכל זאת, איכשהו אני לפחות הייתי רוצה שהפוליטיקאים יהיו קצת יותר יציבים ונאמנים מאשר כדורגלן שיכול לנשק באדיקות שני סמלים בתוך שבוע.

יש גם כאלו שיכולים להפגין ידידות ואהבה של אמת. ענק הזמר החסידי אברהם פריד הוא אחד מהם, כפי שזכיתי לראות השבוע בהופעה נפלאה שלו בירושלים. מעבר לאהבה שלו לקהל ושל הקהל אליו, מעבר לפרגון שלו לזמרים אחרים, זה בא לידי ביטוי בדברים הכי קטנים. פריד מקפיד לציין את שמותיהם של הנגנים ומזמין מחיאות כפיים עבורם. הוא מעניק את הבמה לילד עילי אבידני ומשבח אותו מכל הלב. בתום ההופעה הוא עובר בין כל הנגנים וחברי המקהלה ומודה להם אישית.

מעל לכל, הלב הענק של פריד התגלה באירוע שאיש לא היה יכול להתכונן אליו. כאשר הוא שר דואט עם אבידני, עלה לפתע לבמה צעיר שניכר היה שהוא בעל צרכים מיוחדים. המאבטח שלרגלי הבמה כבר זינק לעבר המדרגות, אבל אז קפא על מקומו. פריד, שהחזיק בידו השמאלית את אבידני, הושיט את ידו הימנית לאותו צעיר והחזיק בה עד לתום השיר. רק אז הוא ליווה אותו בעדינות רבה אל ירכתי הבמה והראה לו מהיכן לרדת. וזה בא לו כל כך בטבעיות, שדומה שאיש מבין 3,000 היושבים בבנייני האומה לא חשב שהיה צריך או אפשר לנהוג אחרת.

ניסיתי השבוע להיזכר אם אי פעם מישהו אמר מילה רעה על יחיאל קדישאי - ולא הצלחתי למצוא. אדם שהיה ראש לשכתו של ראש הממשלה, וכולם היו ידידיו. אדם שישב במרכז החיים הפוליטיים של ישראל, וכולם העריכו אותו. אדם שהיה יכול להגיע בעצמו למשרות בכירות בחיים הציבוריים והעסקיים, אך כל רצונו היה להעמיד את עצמו לרשות מנהיג גדול וכך לשרת את העם והמדינה. כמה שזה רחוק מראשי לשכות אחרים, לא רק של ראשי ממשלות אלא גם של בעלי תפקידים הרבה פחות בכירים, המחשיבים את עצמם וחושבים על עצמם. יהי זכרו ברוך.