לקראת סוף המלחמה אנו שוב נוסעים ל"חורשה" בצפת.
יורדים מן האוטובוסים ומצטרפים לתדריך ש
עוזי דיין התחיל אותו. ממקום עמידתי אני בקושי רואה את המפה. הרעיון הוא לחבור אל יוני נתניהו (סגן מפקד היחידה) שנמצא עם חמישה חבר'ה על כיפה שנמצאת בין החרמון הישראלי לחרמון הסורי - מצפה שלגים. עוזי יוביל את הכוח. חבורה של כ-40 לוחמים בני גילאים שונים. נראה לי שאנחנו הלוחמים המבוגרים ביותר. מורדוך ואני בני 27, בארי, אלי ארזי, אמנון רגולסקי, אבינועם ברוג בני 28 - 29. אומנם איציק לוי (מאמן הכושר) מבוגר מאיתנו בכמה שנים, אבל הוא בכושר כל הזמן... אורי מתתיהו, מעייני, יורם וינר, אבי פירוז ופופי - צעירים מאיתנו בכמה שנים.
התוכנית: חטיבת גולני תוקפת דרך רכבל תחתון - בצורה די חזיתית וצפויה - וכובשים חזרה את מוצב החרמון הישראלי. כוח של חטיבה 80 יונחת בהליקופטרים באזור מוצב הפיתולים, יכבוש את מוצב החרמון הסורי, ויחסל את הכוח הנמצא שם. המוצב הסורי גבוה מזה הישראלי בכמה מאות מטרים ומרוחק ממנו כ-4 ק"מ. שיא החרמון שנמצא במרחק של כ-8 ק"מ בהמשך יקים חסימה לכוחות סורים שיבואו לעזרה מכוון מזרח (הישוב ערנה שאליו מגיעים ממזרעת בית ג'אן) ומצפון לאורך רכס החרמון.
אנו אמורים לעלות מכיוון ח'אדר, כפר סורי הממוקם למרגלות החרמון מצידו הדרומי-מזרחי. המעלה כל כך תלול, שהסורים הנמצאים על ההר (לאחר שכבשו את המוצב שלנו) לא חולמים שאפשר להעלות ולהגיע משם. יוני כבר נמצא בכיפה שלנו, "מצפה שלגים", כבר יממה ועוסק בתצפית מצפון על מוצב החרמון. תפקידנו הוא גם לתצפת וגם לחסל כוחות שינסו להגיע מהמוצב הסורי לסייע לסורים במוצב הישראלי. לאחר הקרב, אנו אמורים לאבטח את האזור, עד שתסתיים פריצת הדרך שתחבר בין המוצב הסורי לישראלי.
עוד עוזי נותן תדריך, ומאליק - קצין הניהול שלנו - מורה לטבחים לחלק לנו צלחות עם אוכל. כבר צהרי היום ואנו רעבים, החליט. צעקה כעוסה של עוזי הפסיקה את החלוקה! מאליק (בעל המראה ה"כאילו" קשוח, היה כולו לב אוהב ללוחמים) מתווכח קצת, אך לבסוף מוותר לעוזי. 30 שנה אחר כך נפטר מאליק במהלך כיבוי שריפה בביתו ברמת השרון.
אני מסתכל סביב. כולם רגועים. הרעיון מפחיד! אני חושב על הסרט "תותחי נאבארון" האגדי (מבצע קומנדו במלחמת העולם השנייה). מי יודע מי יחזור. פחד אלוהים. אבל מקשיבים בפנים חתומות, כאילו מקבלים תדריך לטיול. מצד שני, אני גאה מאד על שנבחרתי להימנות עם כוח שהוא מעין נבחרת של היחידה. מפקד הצוות שלנו הוא בארי הולצמן, חבר הצוות שלנו שפיקד עלינו עוד בשירותנו הסדיר. אנו סומכים עליו בעיניים עצומות, מעריכים ואוהבים אותו מאד. תפקידי בכוח -חולית אר.פי.ג'י. (מטול בזוקה רוסי שאימצנו בשל דיוקו וקלות הפעלתו). 2 לוחמים. הרכב החוליה (שני אנשים): אני (מס'1) - אר.פי.ג'י. + 6 פצצות + 8 רימונים + קלצ'ניקוב + 8 מחסניות+ מנת קרב אישית + 2 מימיות + אפוד. אמנון רגולסקי (מס' 2) - 12 פצצות, רימונים, תחמושת, אפוד, ו...משקפת 6x30 - שלל שלקח מטנק סורי נטוש ביום הפריצה הראשון. כוותיקים, לא נתנו לנו הוראות כמה תחמושת אישית לקחת (פרט לנשק המחלקתי - אר.פי.גי'. ופצצותיו). כל אחד העמיס על עצמו את המקסימום שהעריך כי יוכל לשאת. לאחר התייעצות, אנו מחליטים להעמיס על עצמנו גם דובון ("שלל מכוחותינו" ממחנה נפח). הניסיון מדבר: אחרי העלייה הקשה וההזעה, יהיה קר מאד! בקיצור, כל אחד סחב קרוב ל-40 ק"ג.
נדמה לי ששומעים אותנו בדמשק
בשעה 17:00 בערך מגיעים האוטובוסים לח'אדר וחוצים אותו במרכזו עד לקצהו הצפוני מערבי, מתקרבים אל ההר המתנשא מעלינו. נראה כמו פעמיים המוחרקה בעליה מיקנעם. בדרך הנה עברנו במקומות שהיכרנו מימי הלחימה הראשונים ברמת הגולן, כמו ג'ובתא אלח'אשב. יש עוד שעתיים בערך לתחילת תנועה. כל אחד לוקח עמו את הציוד האישי ויורדים לחלץ עצמות. חיילי גולני סדירים כבר נמצאים במקום. אבי פירוז פותח בשיחה איתם, ואחד מהם אומר: "לא צריך לדאוג - עכשיו מגיעים סיירת מטכ"ל". "עכשיו אני מתחיל לדאוג", עונה לו אבי, הידוע בחוש ההומור שלו (מצרי או לא?!).
לפתע, אני שומע ברמקול של האוטובוס את הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון, שהוא לטעמי הקונצ'רטו לכינור היפה ביותר. נשארתי לבד באוטובוס, התיישבתי על מושב הנהג (קרוב לרדיו) ו...נעלתי את הדלתות כדי שלא יפריעו לי. התענגתי על הצלילים הנפלאים ששמעתי לראשונה כשבלהה, אשתי מזה 7 חודשים, לקחה אותי לקונצרט בחולון, שבו ניגן שלמה מינץ הגאון בהיותו בן 13. צעקות רמות "בני אשר", "בני אשר" נשמעו מבחוץ. חיפשו אותי כדי לקיים מסדר יציאה. צללתי לתוך כסא הנהג. לפתע אני שומע דפיקות בדלת הנהג המזוגגת. מצאו אותי. אחד הבחורים מסמן לי לפתוח. פתחתי ואמרתי לו שלא יגיד שמצא אותי. איך שייגמר הקונצרט אני בא. וכך היה.
בשעת בין ערביים, עם אור אחרון, מתחיל הטור להימתח, ואנו צועדים אחד אחרי השני בין הטרסות האחרונות של הכפר. כולנו עמוסים עד קצה גבול יכולת-הנשיאה של התרמילים והגוף. האבנים בגודל תפוזים ואשכוליות, ואני חושב: רק לא לסובב את הקרסול הרגיש כעת. אנחנו נראים ונשמעים כעדר פילים. איזה שקט ואיזה משמעת לילה?!... הכי חשוב לא לפתוח רווח מזה שהולך לפני. המשקל מתחיל להראות נוכחות, ואני חושב לעצמי: זוהי רק ההתחלה, והמדרון עוד לא התחיל להתרומם, מה יהיה בהמשך? ועצמי חושב לעצמו: אם הם יכולים, גם אני יכול. אלוף הטכניון למרחקים במשך ארבע שנים רצופות צריך להוכיח את עצמו לעצמו, שלא נס ליחו. וחוץ מזה - שכח מהגוף. תתרכז בשטח, חפש אויב, ותחשוב מה לעשות אם וכאשר תיפתח האש. המדרון שמתחיל להרים את זוויתו, והגב המתכופף מן המשקל, מתקרבים כמעט עד לנגיעה. הקלצ'ניקוב מוחזק בכוננות ביד ימין, האר.פי.ג'י. מונח לרוחב על התרמיל על הגב, בעוד שיד שמאל מושטת קדימה ונוגעת במדרון - פעם לתמיכה ופעם כסיוע לרגליים המחליקות והמתדרדרות. הטכניקה פשוטה. בתיאוריה, צריך להניע את הרגליים בצעדים קטנים ומהירים. הבעיה היא הביצוע!...עושים צעדים רבים קדימה, אך ההתדרדרות מקטינה מאד את ההתקדמות. והרעש של דרדור האבנים... נדמה לי ששומעים אותנו בדמשק. גם זה שהולך לפני אינו מקל עלי. הוא מתדרדר ונופל עלי. אני צריך לעצור אותו. וגם לא להתעצבן...להפך, לעזור לו ולדחוף אותו כלפי מעלה. ובתוך זה החמצן בריאות ומחוצה להן הולך ואוזל.
הרווחים מתחילים להיפתח. תוצאות הכושר הגופני הירוד מופיעות בצורת הזדקפות ועצירה במקום, הקאות, מלמולים. הפסקה קלה. יש אלוהים! לשתות או לא? יש שתי מימיות ומספר ג'ריקנים קבוצתיים, אבל לך תדע. על החרמון הקרֵח הזה לא מחכה לנו מעיין מפַכֶּה. ניסיון העבר ודמיון מודרך עוזרים לשתות מעט. לא להישבר! פה ושם רואים מישהו קורס, מישהו מעביר ציוד לאחר, ותחושה של ביחד עוברת בי. רק דבר אחד מטריד אותי: שלא יתעורר מעלינו איזה סורי עם מקלע גורייאנוב ויתחיל "לתפור" אותנו מלמעלה למטה. מספיק להם אחד. ההתרכזות באיום הזה עוזרת לי להתעלם מהקושי הפיזי שלי. בשלב מסוים כל התחושות נעלמות. אתה נעלם. נשאר רק הרצון להגיע לסוף. אמנון המסכן מתקשה מאד, אבל הקשוח הזה לא מוציא הגה. בארי שהמליץ על לוחם מסוים, בניגוד לדעתו של גיורא, רואה שהבחור קורס עם ג'ריקן המים שעל גבו. כמפקד אמיתי מן המעלה הגבוהה, בארי מקבל אחריות על החלטתו ומעמיס על עצמו גם את הג'ריקן! חברות ומנהיגות שאין שניות להן. והכל - בשקט, בלי אף מלה!
שעת הש' נקבעה ל-01:00.
וכך, כשאנו באמצע מאבק ההישרדות האתלטי מול ההר התלול, אנו שומעים את תחילת היריות. את החרמון הישראלי לא יכולנו לראות, אבל שמענו את ההפגזות והיריות, ואת הכדורים "הנותבים" על החרמון הסורי התחלנו לראות. הקרב החל, ועדיין לא הגענו לסוף המסע. כשהגענו למעלה, חברנו לכוח של יוני והתפרשנו מיד בשטח. תפסנו עמדות בין הסלעים, לפני שהשחר יעלה וימצא אותנו חשופים. הכוח שלנו קיבל את הפינה הדרום-מערבית, במורד המדרון מערבה, קצת מתחת לפסגה כדי לא לבלוט על-רקע השמיים. הייתה תחושה נפלאה שהצלחנו להגיע, ויותר מכך - שהגענו לפני עלות השחר. כמו בניווט לילה קשה כשמגיעים לנקודת ההתכנסות לפני עלות השחר, מכינים משהו חם לשתות ו...הולכים לישון.
אלא שכאן "נותבים" ריססו את השמיים הכהים בכיוון החרמון הישראלי, וכן מצפון לנו - בחרמון הסורי. הקרב החל. פתאום אני נזכר בבן דודי, פאול מלינג, המשרת בחטיבה 80.
ידענו שהשלב הראשון - המלחמה נגד הטבע - מאחורינו. כעת מגיע השלב האמיתי, הבלתי ידוע והמסוכן תמיד - מלחמה עם בני האדם. עם הסורים.
מבצע מורדוך -- קו ייצור מבטיח
אנו מתארגנים על שתי כיפות המרוחקות כ-50 מ' האחת מן האחרת. על הגבעה הצפון-מערבית היותר קרובה לחרמון הישראלי מתארגן הכוח שלנו (הוותיקים יחסית) בפיקודו של יוני נתניהו, ואילו על הכיפה השנייה, קצת צפון מזרח לנו - הכוח של הצעירים בפיקודו של עוזי דיין. מתחת לשתי הכיפות, במקביל לנו, למרגלותינו, במרחק של כ-250 מ' ובעומק של כ-80 מ', עבר ערוץ די רחב מצפון מזרח לכיוון דרום מערב.
כל הגבעה שלנו רוחשת פעילות ככוורת דבורים. עובדים במהירות ומדברים בלחישה. משמעת לילה. כל לוחם מכין את עמדתו, בודק מי הם שכניו, ומנסה לדמיין מה מכין לנו היום החדש. במרכז הגבעה ממוקם החפ"ק של יוני הכולל גם את הרופא וגם את הקת"ק (קצין תצפית וטיווח של התותחנים) שהצטרפו אלינו בעלייה. התבהרות השמיים שלפני השחר מוצאת את אמנון ואותי לבושים דובונים משופרים ויקרי ערך, מתארגנים בעמדת הנ"ט. מרחוק נשמעים הדים של יריות ופיצוצים.
הלאות יורדת עלינו אט אט, ויש חשק לעצום את העיניים ולעבור לשינה מתוקה. אבל המצב מחייב להקים עמדה כמו שצריך, להעמיק אותה על-ידי בניית אבנים כיוון שלא ניתן לחפור (וגם לא הבאנו את חפירה...). סיקול האבנים ובניית העמדות מתבצעים במהירות ובשקט. אני נזכר בתמונה המפורסמת של הצנחנים המתחפרים ב"מיתלה" המפורסם בסיני, ותוהה מה יילד היום החדש.
אני מגיע לעומק מספיק, מסדר פינה לאר.פי.ג'י. ולפצצות, מניח מחסניות ורימונים מולי "על המדף" ואומר לאמנון שיפקח עיניים, כי אני מכין לנו קפה קטן ומשהו לאכול, מתוך "המנה האישית" שלי. זו הייתה ארוזה בקופסת קרטון קטנה וכללה מזון המיועד לחייל אחד ליום אחד. היא נחשבה למשופרת לעומת ה"חמישייה" (מיועדת לחמישה לוחמים ליום אחד), כי היו בה "פינוקים": גפרורים, טבלית הדלקה לחימום, ו...קפה נמס (!) + חלב משומר. אני רוכן לתחתית העמדה, מסדר את הטבלית, מדליק אותה, מניח מעליה את קופסת הריבה המלאה במים. חמימות נעימה של הלהבה הקטנטנה החלה להתפשט בעמדה.
אני רוכן להשגיח על הלהבה שלא תכבה, ואז שומע את אמנון מדבר. אני מרים את הראש ורואה את המשקפת דבוקה לעיניו והוא ממלמל:
"אתה רואה את השיחים כאן בוואדי לפנינו?"
"עזוב עכשיו את השיחים, בוא לשתות קפה"—אני עונה לו, מתוך אדי הקפה המתבשל.
אמנון הוא איש טבע מן המעלה העליונה, עם חושים של חיית מדבר. הוא שומע נחש בנושפו ויודע לאן עפים השרקרקים. ואם הוא יתחיל בתצפיות הטבע שלו - הקפה יתקרר!
"בני, השיחים זה לא שיחים, זה חיילים סורים. הנה, תסתכל קצת ימינה, אחד הולך שם שמאלה עם מגבת על הכתף. נראה לי שהוא הולך להתרחץ. נראה לי שזה כוח שמחכה לנו שנבוא ממערב, כל העמדות פתוחות מאחור כלפינו. שמע, אולי זה מערך נ"ט בכלל. הפתענו אותם מהתחת!" לימים יתברר שאמנון דייק.
"טוב, טוב, גם אם זה סורים - שתוק. עכשיו נשתה את הקפה ואז נתחיל את המלחמות. יש זמן".
מבט חטוף שלי מגלה דמות גבוהה, עם מגבת, הולכת בוואדי. בטח הולך לשטוף שיניים ופנים.
לא עזר לי כלום, וכעבור דקה, אני רואה את מורדוך עומד מעלי, במלוא גובהו של כשני מטרים, ואומר: "תכניסו את הראשים לתוך העמדות כדי לא להתגלות". הפקודה מועברת בלחש בין העמדות, ואני מבין שאמנון לא עמד בפיתוי וסיפר את שראה לבארי, ומשם זה התגלגל.
מורדוך השתגע, לעמוד ככה? זה לא אומץ - זה טירוף !
לימים נודע לי שהרעיון המתוחכם, ותרגיל ההונאה שמורדוך עמד להתחיל, היה של בארי. מתאים לו.
כעבור מספר שניות מרעים קולו של מורדוך במורד הוואדי: "סבאח אל ח'יר. איטלע להון!" (בוקר טוב. עלה הנה). ההוא נעצר, וכעבור קריאה נוספת של מורדוך, מתחיל לטפס אל הגבעה שלנו. כולנו בתוך העמדות מציצים מבין חרכי האבנים והנשק דרוך בידינו. מורדוך עומד רגוע, עם קלצ'ניקוב מוצלב על חזהו ברישול מה. הסורי מתחיל לעלות ומתגלה לנו חייל בנוי כהלכה, כ-1.80 גובהו, מבנה גופו אתלטי, לבוש גופייה ומגבת על כתפו, מגולח למשעי ורגוע לחלוטין. השחר שהתחיל לעלות כבר קודם האיר אור בוקר מאחורי מורדוך. הסורי לא יכול היה לראות היטב את הפרטים, הן בגלל העלייה הקשה אלינו והן בשל האור שסינוור אותו. בהגיעו למרחק של 10 מ' מהקו שלנו, אומר לו מורדוך בשקט: "אירמי סלאחק, ונם עלה בַּטְנָק". זרוק את הנשק שלך ושכב על הבטן. האיש מרים את עיניו מן המדרון התלול, רואה את הענק הגבוה ממנו ופתאום מבחין בעשרות קני רובים מכוונים אליו בין הסלעים. הוא מבין את הרמז ונשכב במקום. לפי פקודה, הוא מניח את הקלצ'ניקוב שלו על הקרקע ועולה אלינו את המטרים האחרונים.
הוא נראה לוחם קומנדו אמיתי המתנשא לגובה של כ-1.80 מ', שרירי, בנוי כמו שצריך. יכול היה להיות משלנו!
משכיבים אותו, מניחים אזיקים פלסטיים על ידיו הגדולות ומעמידים אותו חזרה על הרגליים. משתדלים לפעול בשקט ובמהירות בעוד שמורדוך, בארי ואני ואולי איש או שניים נוספים עסוקים בסורי, כל השאר מוסתרים בתוך העמדות. הכל מתנהל במהירות ובשקט. בארי אומר למורדוך: "בוא נעמיד אותו איפה שעמדת, ושיקרא לחברים שלו". זה מתבצע, ובעוד הסורי החיוור עומד, אני נשכב מתחתיו עם הקנה של הקלצ'ניקוב מכוון לאשכיו ואומר לו בשקט: "קילמה ע'לאת ובתוכאק" (מלה שגויה ואני יורה בך).
האיש מתחיל לקרוא לחבריו. מספר קריאות והם מתחילים לעלות. תחילה בהיסוס, אבל לאט-לאט ניתן לראות שלושה אנשים עולם באופן מדורג. וכך עלו מספר חיילים סורים שהפכו מהר ובשקט לשבויים. קו הייצור הזה נראה מבטיח ובטוח, ולמען האמת שירת את האינטרסים של כולם - כולל של הסורים שהרוויחו כך את חייהם ובריאותם (לימים יתברר שאלה בכלל לוחמי קומנדו עירקיים שהתמחו בלוחמת הרים. מה הפלא שהוא שוכנע על-ידי מורדוך, בן העדה העירקית?...).
אלה עולים ונתפשים, הדי התפוצצויות נשמעו מכיוון החרמון הישראלי, ועולם כסדרו החדש נוהג.. ואז עצלן סורי אחד מקלקל לכולם את הפסטורליה. במקום לעלות ישר מולנו, במעלה די תלול, הוא החליט "לשבור" שמאלה ולעלות בצורה מתונה יותר, אל הגבעה של הצעירים שלנו. מיד הועברה הקריאה אל עוזי דיין: "עולה אליכם אחד -- תתפסו אותו!". המסר כנראה לא היה מספיק מפורט, והם גם כנראה לא ראו את מה שעשינו, היות שכזכור, היינו ממוקמים מערבה מהם ובמדרון אחורי מבחינתם. ואז, כמיטב התרגולת, מתרוממים שלושה לוחמים בפיקודו של עוזי, מיישרים קו ומסתערים על הסורי העצלן. ההוא עצלן, אבל לא מטומטם - משיב אש ופוצע את הלל בירך. הכדור חודר ללא פגיעה בעצם, והלל הנחמד יצטרך לשכב באלונקה ולהמתין לפינוי.
איני יודע מה עלה בגורלו של הסורי, אבל השלווה השוויצרית מסתיימת. כדורים מתחילים לשרוק סביבנו, ופגיעתם השרקנית בסלעים מזכירה את סרטי המערבונים. שריקת כדור מתלווה לשאלה רועמת מהשכנים: "מאיפה ירו?!" ואין תשובה. אני די רגוע, חבוש קסדה (כמתחייב מתפקידי כארפיג'יסט) ומחפש לשווא תנועה בין סלעי הבזלת השחורים. אני מבין שהנבלות צולפים עלינו, אבל שיבואו כמו גברים ולא יתחבאו כמו שפני סלע. מה גם שיש להם מדים ירוקים כהים המקשים על זיהויים. מדי פעם מישהו טוען שראה תנועה ליד זיז כזה או אחר, ומיד בוזבזה תחמושת לכיוון ההוא. למען האמת - הרגשה מזופתת: גם מפחיד וגם אין במי לפגוע. בינתיים רואים פטריות בוואדי לפנינו, ואומרים לנו שהקת"ק מטווח את התותחים על סורים שברחו מהמוצב הישראלי שנכבש בידי גולני. השמש המתרוממת מתחילה לחמם, וצריך לפשוט את הדובון בלי להוציא יד או ראש, ולהיפגע. ושוב טזזזזזז אחת לכמה שניות. אני מוריד את הדובון ולובש חזרה את האפוד. אוה, ככה נעים להילחם! קריאות "הנה, הנה!" מפלחות את האוויר. מה, הכלבים האלה ירתקו אותנו ככה?! לא מתאים. וגם צריך לשים לב, שבעוד שהרתק שלהם מוריד לנו את הראש, אולי כוח אחר שלהם הולך להסתער עלינו. להיות עירני! וחוץ מזה - כמה זמן זה יימשך ככה?
