אדוני יושב-ראש הכנסת, ידידי מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור, מורי ורבותי,
ימים קשים עוברים על החברה הישראלית. הטרור פוגע בנו. אך אסור שהייאוש ישתלט עלינו. עלינו להיות אופטימיים. עלינו להאמין בכוחנו לגבור על בעיותינו. אימרה מקובלת היא, כי כאשר התותחים יורים, המוזות שותקות. על אימרה זו יש להצטער. אין היא משקפת לא את הרצוי ולא את המצוי. דווקא כאשר התותחים יורים, אנו זקוקים למוזות. דווקא בעת מלחמה, אנו זקוקים לחוקים. דברים אלה בוודאי נכונים לגבי עצם ניהולו של המאבק. נתונים אנו במאבק חיצוני מר. המאבק הוא מר, שכן כוחנו הוא גם חולשתנו. לא נוכל ולא נרצה לפעול על פי אמות המידה של יריבנו. אכן, "זה גורלה של דמוקרטיה שלא כל האמצעים כשרים בעיניה, ולא כל השיטות בהן נוקטים אוייביה פתוחות לפניה. לא פעם נלחמה הדמוקרטיה כאשר אחת מידיה קשורה לאחור. חרף זאת, ידה של הדמוקרטיה על העליונה, שכן שמירה על שלטון החוק והכרה בחירויות הפרט, מהוות מרכיב חשוב בתפישת בטחונה. בסופו של יום, הן מחזקות את רוחה ואת כוחה ומאפשרות לה להתגבר על קשייה" (בג"ץ 5100/94 הוועד הציבורי נ' עינוים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(4) 817, .......). אכן, משוכנע אני כי מהמאבק המתנהל היום בינינו לבין שכננו נצא מחוזקים, כאשר ידינו על העליונה.
אנו נלחמים על דמותנו כעם וכמדינה. במלחמה זו ישנם תמיד שני מוקדים: הפרט והכלל. הפרט - זו החירות של היחיד. הכלל - זהו האינטרס הלאומי. אין אחד בלא האחר. דמותנו תקבע על פי האיזון הראוי בין פרט לכלל.
הפרט, משמעותו זכויות אדם. כבוד האדם וחירותו - זו התורה כולה על רגל אחת. החירות היא טעם החיים. החירות של כל פרט ופרט. כבוד האדם של כל פרט ופרט. זוהי ההכרה כי האדם הוא יצור חופשי, המפתח את גופו וכוחו לפי רצונו. זוהי החירות לעצב את האישיות. אנו מעמידים את החירות של הפרט בראש דאגותינו. הפרט זקוק לנו להבטחת חירותו. אנו זקוקים לחירותינו האישית. ההיסטוריה האנושית היא סיפור מלחמתו של האדם להבטחת חירותו. אנו חלק מהיסטוריה זו.
הכלל, משמעותו המדינה והחברה. איננו חיים על אי בודד. כבוד האדם הוא כבוד חירותו של הפרט כחלק מהכלל. זוהי החירות של הפרט כחלק מחברה מאורגנת, אשר לה יעדים לאומיים, ובמסגרתה מקויים שלטון. אנו כאן בישראל, בארצנו, כדי לבנות את המדינה הזו. בלעדיה - אין לנו חירות; בלעדיה - מה טעם לחיינו? ההיסטוריה הלאומית שלנו היא סיפור חייו של עם קטן שצמח על אדמה זו, גורש ממנה, ועתה חוזר אליה. אנו חלק מהיסטוריה זו.
אכן, דמותנו כעם וכמדינה תקבע באיזון הראוי בין פרט לכלל, בין החירות של היחיד לבין האינטרס של המדינה. איזון זה הוא חיוני. אין האחד מתקיים בלא השני. המדינה צריכה להגן על החירות של כל פרט. הפרט צריך לתרום את חלקו בהגשמת יעדי המדינה. אנו מעמידים בראש משטרנו את הדמוקרטיה. זו בנויה על פרט וכלל גם יחד. דמוקרטיה היא שלטון העם באמצעות נציגיו. זהו הכלל. דמוקרטיה היא חירות לאדם. זהו הפרט. אין דמוקרטיה בלא שלטון הרוב; אין דמוקרטיה בלא זכויות למיעוט ולפרט.
מבקשים אנו לבנות בישראל מדינה שערכיה יהודיים ודמוקרטיים. מפעל זה הוא אפשרי. כמדינה יהודית ניתן ביטוי למורשתנו הדתית והתרבותית. המשפט העברי הוא משפטנו הלאומי. ערכיה של מורשת ישראל הם חלק מערכינו. אין המורשת היהודית שלנו נחלתו של חוג זה או אחר. היא נחלת הציבור כולו. עלינו לתת ביטוי לאופיה הציוני של המדינה. רק ישראל היא מדינתו של העם היהודי; רק כאן אנו נהנים מעצמאות מדינית. כמדינה דמוקרטית ניתן ביטוי לאיזון הראוי בין החירות של הפרט לצרכים של הכלל. בין ליברטניזם לבין קומוניטריזם. מה שנדרש עתה הוא במציאת האיזון הראוי בין ערכינו כמדינה יהודית לערכינו כמדינה דמוקרטית. איזון זה אפשרי הוא. סינטזה בין שני סוגי הערכים היא בת-השגה.
אנו חברה פלורליסטית. חי בתוכנו מיעוט שאינו יהודי. מיעוט זה משתתף, באמצעות נציגיו, בעשיית הכלל. כל אחד מיחידיו של מיעוט זה זכאי להגנה על חירותו. אמת, ישראל העמידה כבסיס לקיומה את שיבת ציון. היא רואה במדינה היהודית את הפתרון לבעיה היהודית. היא מכירה בזכותו של כל יהודי לשוב כאזרח למדינתו. אין בכך הפליה כלפי מי שאינו יהודי, שהרי זהו טעם קיומה של המדינה. אך בתוך המדינה פנימה - כולם זכאים לשוויון בזכויות. אסור לנו להפלות בין יהודי ללא יהודי. אין זו גישה פוסט-ציונית. זו הציונות האמיתית. בתי המשפט עושים להבטחת שוויון בחברה הישראלית: שוויון בין יהודי למי שאינו יהודי; בין גבר לאשה; בין צעיר למבוגר; בין עדות ודתות.
אחת הבעיות המרכזיות בהווייתנו היא בעיית הדת והמדינה. המאבק בין דתיים לחילוניים הוא קשה. זהו מאבק שיש בו אך מפסידים. עלינו למצוא פשרה לאומית. כל צד יישאר באמונתו הבסיסית. כל צד יוותר לזולתו, תוך נכונות להבטיח חופש דת וחופש מדת, ותוך התחשבות ברגשותיו של האיש הדתי והחילוני גם יחד. הפשרה אפשרית - עלינו לעשות הכל להשגתה.
חוקה חיונית לכלל ולפרט. חוקה חשובה תמיד. היא נחוצה דווקא כעת. היא מייצבת את המשטר ושומרת על כללי המשחק. היא מבטיחה את זכויות הפרט. כל אלה נחוצים לנו תמיד. הם נחוצים במיוחד ברגעי משבר. הם חיוניים לנו בשעותינו הקשות. נחוץ הוא לנו לשריין את המבנה המוסדי של רשויות השלטון. אין זה ראוי שרוב רגיל של חברי הכנסת יכולים להכניס שינוי מהותי במבנה המשטר שלנו. יש להבטיח שריון חוקתי למבנה רשויות השלטון. בכך יובטח חוט השידרה המבני שלנו. כן יש לשריין את זכויות הפרט, ובכך להבטיח את מצפונה של החברה והחוקה. כשופטים אנו שומריה הנאמנים של החוקה. החברה הישראלית החלה במפעל החוקה עם היווסד המדינה. הגיע הזמן לסיים מפעל זה. הננו אחת המדינות המעטות בעולם המערבי שאין לה חוקה שלמה. כוחה של החוקה בייצוב המשטר, בקביעת כללי המשחק והגדרים להפעלת כוח השלטון, ובהגנה על זכויות האדם. לשם הבטחת שמירתם של כל אלה, נדרשת ביקורת על חוקתיות החוק. ביקורת זו צריכה להיות שיפוטית, שכן בכך מובטחת ביקורת שהיא חיצונית לגופים הפוליטיים; שהיא עצמאית ואובייקטיבית, והמסוגלת לבחון באופן נויטרלי את האיזון הראוי בין הערכים החוקתיים, תוך התחשבות לא רק בטווח הקצר אלא גם בטווח הארוך. ביקורת שיפוטית זו יש להפקיד בידי בית המשפט העליון. הוא שמר מיום היווסדה של המדינה על חוקתה הלא כתובה ועל האיזון הראוי בה בין כלל לפרט. הוא שהגשים את חוקי היסוד מאז כינונם, תוך איזון בין יחיד לחברה. הוא זה שצריך להמשיך ולשמור על איזון זה.
השנים הקרובות הן שנים הרות גורל. כך בוודאי ביחסינו עם שכנינו. אך כך גם ביחסינו עם עצמנו. השנים הקרובות ייקבעו את אופיינו כחברה וכעם. הן ייעצבו את היחסים בין הדת למדינה; הן יגדירו את מהותה של הציונות המודרנית - זו שאינה פוסט ציונית - אך זו המתחשבת במורכבותה של החברה הישראלית ואופיה הפלורליסטי. הן יעצבו את מעמדו של המיעוט הלא יהודי שבקרבנו. הן יניחו את הבסיס למבנה המשטר, לתפיסת החוקה, למעמדו של שלטון החוק, ולמעמדה של החברה האזרחית בקרבנו. הנה כי כן, השנים הקרובות תהיינה - בדומה לשנים הראשונות שלאחר הקמת המדינה - שנים שייקבעו את זהותנו כמדינה יהודית ודמוקרטית. תהיינה אלה שנים סוערות. ההכרעות השונות תרדנה לשורש הקיום הלאומי. הן תפגענה בעצבים הרגישים ביותר של החברה. הן תשפענה על כל אזרח ותושב. הן תבחנה את עוצמתם של הכוחות המלכדים אותנו כעם. אכן, בזמן שמדינות דמוקרטיות מערביות תעסוקנה בתרבות הפנאי, באינטרנט ובהיי-טק, אנו בישראל נחזור לשאלות הקיומיות של הווייתנו - שאלות שמטעם זה או אחר דחינו את ההתמודדות הישירה עימן.
אם הנחותי הן מבוססות כי אז יש להניח כי חלק מהמחלוקות הציבוריות אשר יפלגו אותנו בשנים הקרובות תמצאנה דרכן אל בתי המשפט. כך דרכן של מדינות דמוקרטיות. יותר ויותר בעיות פוליטיות פושטות את צורתן הפוליטית ולובשות צורה משפטית ומובאות להכרעתם של בתי המשפט. כך בארצות-הברית. עמד על כך דה-טוקויל עוד במאה התשע-עשרה, בציינו: "מעטות הן הבעיות הפוליטיות המתעוררות בארצות-הברית אשר אינן הופכות במוקדם או במאוחר לבעיות משפטיות". כך בקנדה. כך במרבית מדינות אירופה, וכך בוודאי אצלנו.
אכן, כאשר בעיות חברתיות מקבלות לבוש משפטי ראוי, והן ניצבות בפני השופטים, זה תפקידם וזו חובתם להכריע בהן, בין אם ירצו זאת ובין אם לאו. הנה כי כן, יש לצפות כי בעיות משפטיות ראויות לדון, אשר בבסיסן האידיאולוגי מונח מטען פוליטי-חברתי כבד, פרי ההכרעות החברתיות הקשות בפניהן אנו עומדים, תמצאנה את דרכן לבית המשפט. כמו בעבר, נשתדל כמובן למצוא פתרון מוסכם, ואף נצפה לפתרון חברתי שישחרר אותנו מחובת ההכרעה. אך במקום שכל אלה לא יצלחו, לא יהא מנוס מהכרעה שיפוטית. נראה עצמנו לא פעם כמי שנכפה עלינו הר כגיגית להכרעה בשאלה המשפטית - ורק בה - אשר הוצגה בפנינו כדין. אכן, החברה הישראלית תצפה מבית המשפט - אשר תפקידו להכריע בסכסוכים על פי אמות מידה משפטיות - לומר את דברו. המנעות מנקיטת עמדה בנסיבות אלה, היא עצמה נקיטת עמדה.
החברה הישראלית תמצא את שופטי ישראל מוכנים למשימה הכבדה המוטלת עליהם. אנו שופטים מקצועיים. מסורת ארוכת שנים, שנים של עבודה מקצועית, ותורה שיפוטית רבת היקף, מדריכות אותנו להחניק - ככל האפשר - את דעותינו הפרטיות, ולתת ככל האפשר ביטוי אובייקטיבי לערכי היסוד של העם והמדינה. אמונים אנו על התפיסה, שהיא לחם חוקינו, כי עלינו להתרחק מכל שיקול פוליטי. עלינו לשקול אך שיקולים משפטיים-חוקתיים. איננו בוחנים את תבונתן של הכרעות שלטוניות. אנו בוחנים את חוקיותן. ההבחנה בין השתיים היא לעתים דקה ואפילו דקיקה, אך היא תמיד קיימת ואנו תמיד שואפים להגשימה. זאת ועוד: שנות מסורת, חינוך שיפוטי ואתיקה שיפוטית עיצבו בנו את חוט השידרה השיפוטי. איש לא ישפיע עלינו. הפגנות לא ישנו את דעותינו. התקפות אישיות וציבוריות לא יסיטו אותנו מדרכנו. תמיד נשאר נאמנים לכוכב הצפון שלנו: חוקי היסוד, ערכי היסוד ותפיסות היסוד.
אכן, השפיטה אינה תפקיד. זו צורת חיים. זו צורת חיים שאין בה רדיפה אחר עושר חומרי; זו צורת חיים שאין בה חיפוש אחר פרסומת ויחסי ציבור. זו צורת חיים המבוססת על עושר רוחני; זו צורת חיים שיש בה חיפוש אובייקטיבי ונייטרלי אחר האמת. לא כוחניות אלא שיקול דעת; לא שררה אלא צניעות; לא עוצמה אלא חמלה; לא שמן אלא שם טוב; לא נסיון לרצות את הכל, אלא עמידה איתנה על ערכים ועקרונות; לא כניעה או פשרה עם קבוצות לחץ אלא עמידה על הגשמת הדין; לא הכרעה לפי משבי רוח חולפים, אלא הליכה עקבית על בסיס תפיסות עומק וערכי יסוד. אמת, שפיטה היא צורת חיים שיש בה הסתגרות מה; שיש בה ניתוק מהמאבקים החברתיים והפוליטיים, שיש בה מגבלות על חופש ההתבטאות והתגובה; שיש בה מידה רבה של בדידות והפנמה. אך זו אינה צורת חיים שיש בה ניתוק מהחברה. אין לבנות חומה בין השופט לבין החברה בה הוא פועל. השופט הוא חלק מעמו. הוא מצוי לעתים במגדל שן, אך זהו מגדל בהריה של ירושלים ולא באולימפוס היווני. שופט הוא אזרח, ושופט טוב צריך להיות אזרח טוב. עליו לתת את חלקו בבניין חברתו.
כדי להבטיח את תפקידנו בחברה הישראלית בשנים הקרובות, אנו זקוקים לאמון הציבור. אמון הציבור משמעותו, אמון בהגינות השיפוטית ובנויטרליות השיפוטית. זהו אמון הציבור ברמתו המוסרית של השופט. זהו אמון העם, כי בית המשפט איננו צד למאבק המשפטי, וכי לא על כוחנו אנו נאבקים, אלא על השלטתו של החוק אנו נאבקים. זהו אמון העם כי במקום בו יש לנו שיקול דעת, אנו מפעילים אותו לשם הגשמת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. זהו אמון הציבור, כי ההצהרה אותה הצהרנו - "לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים" - הינה הצהרת אמת, המשקפת את מלוא תודעתנו כשופטים. ושוב: אמון הציבור אין פירושו פופולריות. אמון הציבור פירושו תחושה של הציבור כי ההכרעה השיפוטית נעשית באופן הוגן, אובייקטיבי, נויטרלי תוך מתן יחס שווה לצדדים, וללא כל נטיה. לא זהותם של הטוענים אלא משקלם של הטיעונים הוא המכריע. זהו אמון הציבור כי השופט עושה צדק על פי דין. זהו אמון הציבור ברמתה המוסרית הגבוהה של השפיטה. ושוב: אמון הציבור אין משמעותו היעדר ביקורת. נהפוך הוא: ביקורת חשובה לכל גוף בעל סמכות. היא חיונית לשפיטה. אך הביקורת צריכה להיות עניינית; היא צריכה להיות מבוססת על הבנת מורכבות התפקיד והצורך לשמור על עצמאותה של הרשות השיפוטית ועל עצמאותו של השופט הבודד.
כבדה היא המעמסה המוטלת עלינו. אך זו מעמסה ששכרה בצידה. והשכר אינו חומרי. השכר הוא בתחושה כי הצדק השיפוטי אינו מאחר להגיע. שכן זאת יש לזכור: מטרתנו - עשיית משפט צדק. צדק או יעילות - צדק עדיף. אך שאיפתנו היא לצדק בעיתו. חוסר יעילות והתמשכות הדיונים מעבר לסביר הוא חוסר צדק. צדק יעיל או צדק לא יעיל - צדק יעיל עדיף.
וכאן באה ברכתי למוסד של נציבות תלונות הציבור ולמבקר המדינה בתפקידו כנציב תלונות הציבור. הוא הדואג, כמו בתי המשפט, לצדק היעיל. כמונו הוא עצמאי בהחלטותיו, ואין עליו מרות זולת מרותו של הדין. מבצע הוא את תפקידו בהגינות, באובייקטיביות, ומתוך תחושת השליחות המוטלת עליו.
ולאחי היקר, אליעזר גולדברג. עזבת אותנו לפני למעלה משלוש שנים. אתה חסר לנו. שימשת לכולנו מופת של שופט - חי בצניעות, פועל ביסודיות ובעמקות, ודבק בטוהר המידות. במיוחד חסר אתה לי, אחי אליעזר. ארבע-עשרה שנים עשינו יחד דרך ארוכה, תוך שראינו עין בעין ברבות מהסוגיות המרכזיות שעמדו על סדר יומני השיפוט. אך החלטת לפרוש מאיתנו. יודע אני כי תפקידך - קשה הוא. ראינו את קודמתך בתפקיד, אחותנו מרים בן-פורת בשעותיה הקשות והיפות. גם לה שלוחה ברכתנו.
ברכותי למנהל הנציבות אביגדור רביד, עימו שרתתי תקופה ארוכה - הוא בשירות סדיר ואני בשירות מילואים - בבית הדין הצבאי לערעורים. וברכות לכל עובדי הנציבות העושים ימים כלילות בעבודתם הקשה.
וברכה למדינת ישראל, אשר מקיימת מוסד כה חשוב ועצמאי.
