את התמונות המובאות כאן שלח לי השבוע בן-משפחה המתגורר במונטריאול. הוא ליווה אותן בהסבר ארוך, אותו סיכם במילים "בקנדה האמונה על סופות, סערות ושלגים, גם בה לא הכל מתפקד תמיד כמו שצריך". הנה חלקים מהדוא"ל שלו.

לפני חודשיים הייתה סופת רוחות עזה מאוד בקוויבק, ומאות אלפים נשארו יומיים – מליל שבת ועד יום ראשון – בלי חשמל. עצים קרסו וניתקו את המערכת, ככה אמרו. גם כאן חלק גדול מכבלי החשמל נמצאים בחוץ ולא מתחת לאדמה, שזה דבר לחלוטין בלתי הגיוני במזג אוויר כמו שלנו. לכן הפסקות חשמל הן לא דבר נדיר ביותר. כל כמה חודשים יש משהו. בחורף שעבר הייתה לנו הפסקת חשמל של 14 שעות. בחוץ היה 14-, ובלי החימום בבית היה קר מאוד. קררררררררררר מאודדדדדדדדדדדדד... לא בדיוק מה שהיית מצפה ממדינה מודרנית ומסודרת כמו קנדה.

אמש התחילה כאן סערת שלג. בין שמונה בערב להיום בשמונה בבוקר ירד קרוב לחצי מטר של שלג, וזו רק ההתחלה ל-24 השעות הקרובות. זה לא דבר בלתי רגיל כאן. המפלסות כבר עברו ליד הבית שלנו פעמיים, אבל החכמים הסיטו את השלג כך שנוצרו ערמות שמקשות מאוד על התנועה ברחוב. מה שמראה שגם כשמפנים את השלג, לפעמים עושים את זה בחלמאות. אני לא בטוח שאני יכול להוציא את המכונית שלי מהחניה, אם אצטרך.

הייתי השבוע בסניף מכבי שירותי בריאות. בתוך פחות מחצי שעה סיימתי במעבדה, בבית המרקחת ובמשרד. נכון, זה היה בשולי הסערה, אבל בכל זאת ראוי לציון. למשפחתי ולי יש רופאים המלווים אותנו שנים ארוכות. תורים לבדיקות מיוחדות ניתן לקבוע בטווח של שבועיים-שלושה.

לצד הביקורת המוצדקת על המחסור במיטות וברופאים בישראל, כדאי שנציץ למתרחש בארה"ב הגדולה של אמריקה. הנשיא ברק אובמה נאבק בציפורניים על רפורמת בריאות שתבטיח דבר פשוט: שכל אמריקני יוכל לקבל טיפול רפואי נאות. כן, בדיוק מה ששמעתם. והוא לא מצליח, כי הקונגרס הרפובליקני חוסם בשיטתיות כל הצעה – אותם רפובליקנים ששלטו בבית הלבן ב-20 מתוך 33 השנים האחרונות, ולא נקפו אצבע כדי להבטיח את המינימום הזה במדינה העשירה והחזקה ביותר בעולם במאה ה-21. אז מצבו של מי טוב יותר – של החולה הישראלי או של החולה האמריקני?

נישאר לעוד רגע אצל הדוד סם. אני לא מצליח להתחיל להבין מדוע ארה"ב דבקה בעקשנות בשיטת המושבעים. הרעיון המקורי היה אנטי-תזה לשלטון העריצות הבריטי, אבל: הלו, אמריקה! עברו 237 שנים! לא הגיע הזמן לחשיבה מחודשת? לא הגיע הזמן להבין שמשפט הוא תחום ושפיטה היא מקצוע? עוד לא קלטתם שהשיטה שלכם גורמת לכך שהרגש מכריע במקום ההיגיון ושהסתה יכולה לבוא במקום עובדות? לא כדאי שתבדקו מה הקשר בין השיטה המטופשת שלכם לבין חוסר היכולת המוחלט שלכם להדביר את הפשיעה?

בשלוש השנים האחרונות יצא לי לראות כ-100 משופטי ישראל כמעט בכל בתי המשפט וכמעט בכל הערכאות. אני אומר לכם באחריות: השופט הגרוע ביותר בישראל עולה לאין-ערוך על המושבע הטוב ביותר בארה"ב. וזה לא בגלל שהישראלי בהכרח יותר חכם או יותר משכיל; הוא פשוט עוסק במקצוע שלו, בניגוד למושבע שמגיע השד-יודע-מאיפה וצריך לפסוק לפי חוות דעת פורנזיות ובחילוקי דעות בין מומחים ולהחליט האם פלוני רצח או הרג והאם אלמוני אנס או בעל בהסכמה. כל הטענות שיש לנו על מערכת המשפט שלנו, לא מתקרבות לליקוי הבסיסי של מערכת המשפט האמריקנית.

למי שמקנא במסורת הממשל הבריטית המעונבת והמנומסת, זו ששלטה באימפריה בה השמש לעולם לא שקעה, אני מציע לחזור ולהעיף מבט ב"כן, אדוני השר" וב"כן, אדוני ראש הממשלה". הרעיון המרכזי: הפקידים עושים מה שהם רוצים, בלי שום קשר לתוכניותיהם והחלטותיהם של הפוליטיקאים הנבחרים. הפקידים נמצאים בווייטהול לכל החיים, בעוד שרים שורדים לא יותר מכמה שנים. וכך, הביורוקרטיה כשמה כן היא: שלטון הפקידים.

אני מעדיף את הפוליטיקאים על כל השטויות והגחמות והאינטרסים שלהם, מסיבה אחת פשוטה: הם נבחרו בידי הציבור. אתם יודעים, הדבר הזה הקרוי דמוקרטיה. לכן אני מתנגד בכל תוקף למשפטיזציה המעבירה גם אצלנו עוד ועוד נתחים מידי הנבחרים לידי הממונים. ואגב עניבות ונימוסים: בפרלמנט הבריטי כבר היו מכות; אנחנו עוד לא הגענו לזה.

ודאי שיש לנו בעיה של חוסר סובלנות כלפי מיעוטים – בין אם אלו עולים מאתיופיה או חרדים ממאה שערים. אבל אנחנו בכלל לא מתחילים להתקרב לקצה של הגזענות המשתוללת באירופה. הישגים אלקטוראליים מרשימים למפלגות גזעניות ופשיסטיות נרשמים בעשורים האחרונים בצרפת, אוסטריה ויוון. טורקים מותקפים בגרמניה. בערי בריטניה פורצות מדי פעם מהומות מצד מהגרים מאפריקה. שלא לדבר על האנטישמיות שמעולם לא נעלמה, ולכל היותר מחליפה תחפושת וכעת מופיעה מדי פעם בדמות של "אנטי-ציונות" או "ביקורת על ישראל".

זה קורה ביבשת המתיימרת להיות ערש הציביליזציה המערבית ומקום הולדתה של הדמוקרטיה. זה קורה ביבשת שהייתה אמורה ללמוד על בשרה את מחיר הגזענות, האנטישמיות ושנאת הזרים. זה קורה ביבשת המטיפה לנו מוסר על היחס שלנו לפלשתינים שהכריזו עלינו מלחמה. האירופים הללו יכולים לבוא ללמוד מאיתנו.

מי שלא עוקב אחרי תחום הספורט, מן הסתם פספס את האלימות הקשה שהייתה לפני שבועיים באצטדיון כדורגל בברזיל, ואשר הסתיימה בשורה של פצועים קשה. זה קורה חצי שנה לפני המונדיאל ושנתיים וחצי לפני האולימפיאדה, ששניהם יתארחו בברזיל. והכי מדאיג הוא, שזו ממש לא הייתה הפעם הראשונה בה צופים יצאו ממשחק כדורגל עם ראש פתוח וגפיים שבורות.

נניח בצד את השאלה כיצד נותנים למדינה אלימה ומושחתת כזו לארח את שני אירועי הספורט החשובים ביותר בעולם (רמז: פיפ"א והוועד האולימפי הבינלאומי הם לא בדיוק דוגמה ליושר ויושרה), ונזכיר שגם אצלנו יש אלימות במגרשי הכדורגל. קשה, מכוערת, מסוכנת – אך לא בממדים של מדינת הכדורגל מספר אחת בעולם. זה לא מנחם ובוודאי שזה לא צריך להרדים אותנו, אך זה אולי נותן קצת פרופורציה.