"עדות מקומית", התערוכה הנהדרת לצילומי עיתונות בישראל, חוגגת עשור והיא מוצגת במוזאון ארץ ישראל יחד עם תערוכת הצילום העולמית החשובה, World press photo. תערוכה שמראה לנו את העולם שנעלם מעינינו.

הצילום הראשון, אשר לוכד את עינו של כל הנכנס לתערוכה, הוא תמונת ענק של הלוויה בעזה. המתאבלים הנסערים מוליכים שתי ילדות בנות שנתיים וארבע, שנהרגו בעת מבצע של צה"ל. תמונה עוצמתית, שצילם פול הנסן משוודיה. האזור שלנו מוצג גם על-ידי האירועים בסוריה.

במקום הראשון ב"סיפורי חדשות כלליות" זכה צילומה של משפחה בורחת בין גדרות תיל בסוריה. הדמויות של אב ואם וילדיהם מטושטשות למדי, אך נראית היטב האימה על פניהם. קלט את תמצית האסון הסורי הצלם אליסיו רומנדי מאיטליה. בתמונה אחרת מסוריה, ילד כבן שנתיים, פצוע ושטוף דם, ממתין לטיפול רפואי. צילם סבסטיאנו אמדה מארצות הברית.

גם הצלם רודריגו אבד מארגנטינה היה בשכנתנו המוכה. הוא צילם תמונה מרשימה של אשה, עאידה - ראשה חבוש ומבעד לתחבושת נראים פצעיה הקשים, והיא מבכה את בעלה וילדיה שנהרגו בהפצצת הצבא הסורי בעיירה אידליב.


הומניות ישראלית

לעומתם, אוריאל סיני, צלם גטי אימג'ס, מציג את ההומניות הישראלית: סידרת תמונות של ילדים ואזרחים פצועים מסוריה במיטות בית החולים זיו בצפת, לשם הובאו באמצעות צה"ל. עד צילום הסידרה טופלו למעלה ממאה אזרחים סורים שנפגעו על-ידי הצבא של מדינתם. עם כתיבת הדברים, למדתי שכבר הגיעו ארבע מאות פצועים ותם התקציב של משרד הבריאות לטפל בהם. זאת תמונה עצובה מאד של מדינת ישראל.

ועוד אחת - פליקס לופה צילם בתמונת אפור-לבן שני חסרי בית קשישים, נשענים על מקל ועומדים לפני מכונית נטושה. היא הייתה ביתם בתל אביב עד שסולקו ממנה.

המשך הסיור מגלה שלא רק התמונה הראשונה בתערוכה צולמה בעזה. הרצועה זוכה לייצוג מאד בוטה בתמונתו של עאדל האנה מן הרשות הפלשתינית: גופה נגררת על הכביש בכבל משתלשל ממכונית והמונים הולכים ונוסעים ומסתכלים במראה. האיש שנחשד בשיתוף פעולה עם ישראל נורה ונהרג ואחרי הגופה. צדק נוסח שכנינו.

התערוכה מצטיינת בתמונות מעולות, בעיקר כאלה שמספרות סיפורים אנושיים: אלפים חסרי בית ביפן אחרי הצונאמי, או הברזילאים תושבי הפאבלות בריו דה ז'נרו. לעומתם תמונה אופטימית מניירובי - אישה יושבת על ערימות אשפה במזבלה וקוראת ספר. "אני נחה בהפסקות של איסוף האשפה", הסבירה לצלם. או בהודו: בית ספר מתחת לגשר. הצלם מספר על גבר בן ארבעים שפתח בית ספר לילדים חסרי כל השכלה. כל יום הוא עוזב את חנותו לשעתיים ויוצא ללמד ילדים ולהכין אותם לקראת בית ספר ממשלתי. האיש, שבילדותו לא יכול ללמוד מטעמים כלכליים, משתדל לעזור לילדים חסרי כל.

לא פשוט למראה

ומנגד, מוצגת תמונת חדר אוכל של עמותה חברתית ובו גבר דל בשר וצמוק לחיים מתפלל לפני שיתחיל לאכול מקערה. חדר האוכל נמצא בעיר יאנגסטאון אוהיו, אחת הערים העניות ביותר בין הערים הגדולות בארצות הברית. לידיעת המתגעגעים לסיר הבשר האמריקני.
חלק ניכר מהתמונות אינן פשוטות למראה. מאירן התקבלה סידרת תמונות של אם ובתה, שפניהן מושחתות. ההסבר: האישה הודיעה לבעלה שבכוונתה לעזוב אותו. בתגובה, בשעת לילה הוא שפך חומצה על פניהן של אשתו ובתם.

אם בעבר אמרו, שטובה תמונה מאלף מלים ושופטי בית המשפט קבעו בפסקי דין שצילום זאת ההוכחה המוחלטת, הרי היום אנחנו מוצפים בפרי הפוטושופ הממוחשב כך שיותר תמונות בלוף ממלאות את הדוא"ל מאשר תמונות אמיתיות. בתערוכה זאת, למיטב נסיוני ושיפוטי - אין פוטושופ. כאן, עדיין, רואים את האמת בתמונה.

לתערוכה הישראלית, "עדות מקומית" הוגשו השנה כ-7,500 צילומים של 300 צלמים. בתערוכה כ-170 צילומים נבחרים. בנוסף, מוצגות עבודות וידאו מרשימות. בשותפת הבכירה, "World Press Photo", כ-160 צילומים של 54 צלמים מ-33 מדינות, שנבחרו מבין למעלה מ-100 אלף צילומים. זו תערוכת צילומי העיתונות העולמית החשובה והגדולה ביותר מסוגה והיא נודדת בין כמאה ערים בעולם. אוצרת תערוכת "עדות מקומית" 2013 מורן שוב.

תאריך סגירה: 18 ינואר 2014, מוזאון ארץ ישראל, רמת אביב.

חשיבותה של השכלה

שמעתי בבית קפה: "גם אדם עם שני דוקטורטים יכול להיות טיפש".