די לפופוליזם

לא לשבתון

ועדת הכנסת אישרה לאחרונה את הצעת החוק, ביוזמת שר הפנים, גדעון סער, לקבוע יום שבתון בבחירות המקומיות, בדומה לבחירות הארציות.

עם כל הכבוד לשר, מדובר בהצעה פופוליסטית, עתירת רייטינג, שאין לה כל הצדקה ריאלית. הסיבה לאחוז הצבעה לא גבוה היא אדישות הציבור בגלל העדר מוטיבציה, על-רקע בחירות בלתי מאתגרות (בדומה לתל אביב), ולא הלחץ בקלפיות, שהוא בעיקר בשעות הערב גם בבחירות הכלליות. עובדה היא שההצבעה המאסיבית בערב היא שהכריעה את הבחירות לטובת ברקת בירושלים, בניגוד למגמה שהסתמנה קודם. גם אחוז ההצבעה במועצות האזוריות היה גבוה יחסית 64%). לעומת זאת לא אחת גם הבחירות לכנסת עמדו על אחוז הצבעה נמוכה.

לפיכך, יש לבטל את יום השבתון בבחירות, הארציות והמוניציפליות כאחת, אשר מסֵב לקופת המדינה הפסד כספי ניכר של כמה מיליארדי שקלים, ומנוצל ליום בילויים. את זכות ההצבעה אפשר לממש לפני העבודה, אחריה או במהלכה. כדי למנוע לחץ בתורים לקלפי ראוי להנהיג שעה חופשית בעבודה לפי בחירה לנוחות העובדים, שבה יוכלו ללכת לבחור. האם לא די בימי החופשה של העובדים, ובהשבתות המשק הנכפות על הציבור, הגורמות לגרעון כספי אדיר, שנוספו גם ימי השבתון בבחירות? די לבזבוז!

די לייקור

מעניין, חברת החשמל במשך שנים לא שיתפה ברווחי העתק שלה את צרכניה, כדי להוזיל את תעריפי החשמל. לעומת זאת, מי נושא בראש ובראשונה בהפסדי החברה בשנים האחרונות? ניחשתם נכון, ציבור הלקוחות. וכך זה שנתיים שמחירי החשמל מזנקים בהתמדה בשיעור מצטבר של כמעט 30 אחוז.

כך גם נודע, כפי שפורסם, כי בעקבות נזקי סופת השלג צפויים מחירי החשמל לעלות שוב בקרוב. זאת במקום לפצות את הלקוחות שניזוקו. השאלה היא, מדוע החברה אף פעם לא נוגסת בהפלגות השכר המפליגות (ובכלל זה הפנסיה הנצחית בירושה) של עובדיה, שהצרכנים מממנים מכיסם, כמו גם בחשמל חינם שהם מקבלים כמיטב המסורת? הגיעה השעה לקצץ בשומנים של החברה ועובדיה, שהיו גם שותפים תמיד ברווחיה, במקום לפגוע כל הזמן בכיס הצרכנים.

אין חד"ש

אין חד"ש תחת השמש. אם היינו צריכים עוד הוכחה לאנטי נאמנותם של הח"כים הערבים לישראל, קיבלנו אותה הפעם בדמות הפייסבוק של מפלגת חד"ש, שהעלתה סרטון של מחבל משוחרר, הקורא לחטוף חיילים.

תחשבו על זה שמדובר במפלגה יהודית- ערבית, הנחשבת (לפחות מבחינת תדמיתה הציבורית) למפלגה מתונה, יחסית, בהשוואה לעמיתותיה רעם- תע"ל ובל"ד ואם היא בוגדת במדינה, מה נאמר על המפלגות הערביות הקיצוניות, שכבר חשפו לא אחת את פרצופן הלאומני נגד ישראל? היכן הצהרת הנאמנוּת של המפלגות בכנסת? מה הן עדיין עושות בה, ולא ברמאללה. די לצביעות!

ילקוט הכזבים

ההצהרה החגיגית של אבו מאזן, יו"ר הרשות הפלשתינית, לרגל חג המולד, שיישו היה פלשתיני, כלל אינה מפתיעה. וכי ממתי האיש הוכיח נאמנות לעוּבדות היסטוריות? אז אחרי הכחשת השואה, המיתוס השקרי שארץ ישראל (לא מֶכּה?) היא של מוחמד, קיבלנו עוד צ'יזבט מילקוט הכזבים הלאומני של הראיס. בעיניו האינטרס הפלשתיני ראוי לשכתב את ההיסטוריה.

אם זה לא היה באמת עצוב כל כך, זה היה מצחיק.

ידידה שכזאת

אירופה לא לבד. מתברר שגם המיתוס של הידידה האמריקנית שלנו מתחיל להיסדק. ולא רק בגלל מסמכי הריגול אחרי ישראל, שנחשפו לאחרונה, תופעה שברמה זו או אחרת הייתה ידועה לגורמי הביטחון, כמו גם הסירוב העקשני לשחרר את פולארד. הִנה חמשת אלפים אנשי אקדמיה מצטרפים לאירופים הסוררים, ומטילים גם הם חרם על המדינה. העמדה האמריקנית הפרו פלשתינית, שבאה לידי ביטוי במשא-ומתן המדיני, אף היא אינה בגדר סוד.

אז עם ידידים כאלה, מי בכלל צריך אויבים?

שיטת האקמול

כידוע הפסיכולוגים סבורים כי חוץ ממקרים חמורים עדיף לילדים לגור בבית בעייתי עם הורים ביולוגיים, מאשר בבית זר בתנאים אופטימליים. לכן הקלוּת הבלתי נסבלת של ניתוק הילדים מחיק הוריהם, על-ידי פקידות סעד, אומרת דרשני. כפי שציינתם בכתבה, התברר כי פקידות סעד דחו טיפול של ילדים בתחום הקהילה, כדי לעמוד במכסת האימוץ. האם זוהי טובת הילד שמשרד הרווחה מניף כדגל, כאשר ההחלטה על גורלו נגועה בהתחייבויות זרות? הדבר מזכיר את הטענה המוטחת כלפי קופות חולים, שהן נותנות תרופות למבוטחים, גם אם אינן כל כך מתאימות, בגלל התקשרות חוזית עם חברת התרופות.

מעֵבר לכך, נדמה לי שמדובר בשיטה מערכתית לקוייה המחפשת פתרונות אינסטנט לבעיות, במקום לתת להן מענה טיפולי הולם כך רופאים מעדיפים לתת ריטלין להיפראקטיביות של תלמידים, במקום להתמודד עם בעיותיהם. גם פסיכיאטרים מעדיפים להתמודד עם הפרעות נפשיות של מטופלים בדרך הקלה של מתן תרופות, במקום טיפול פסיכולוגי יסודי, הדורש זמן ומשאבים. והוא הדין לגבי הוצאת ילדים מהבית, שהיא פתרון קל, במקום טיפול בבעיות המשפחה. ובקיצור נוסחת הפלא הנהוגה במערכות הבריאות והרווחה היא 'קח לי אקמול ותהיה לי בריא'.

פסטיבל אריק

בכתבה מרכזית, במוסף של המדינה, הצביעה הכתבת על בעיית עייפות החומר, כמו גם על הקושי של זמרים מבוגרים רבים לעמוד בסטנדרטים המוסיקליים של הדור הצעיר. נדמה לי שזו אינה תופעה ייחודית לזמרים. היא מאפיינת גם משוררים ואומנים אחרים בתחומים שונים. כך למשל שירתו המאוחרת של המשורר נתן זך אינה משתווה ברמתה לשירתו הלירית המוקדמת.

עם זאת, דומני שאיינשטיין שואב מלוא הנחת בשמיים מפסטיבל אריק שנערך לאחר מותו במשך שבוע ימים, והיה שותף לדור הצעיר והמבוגר כאחד, ואשר מילא כמעט את כל דפי העיתונות. אפילו הקומיקאי ספי ריבלין ז"ל לא זכה לכבוד הזה.