והפעם - "סתם" תגובות

בדרך כלל מכוונת כתיבתי לדון בבעיה או מספר מצומצם של בעיות בענייני השעה בכדי להציג עמדה מנומקת לגבי סוגיה זו או אחרת. הפעם זה אחרת. הפעם אלה תגובות "מהבטן" לאוסף הבלים, סיסמאות סרק ודיבור מתנשא שאני מוצא בתקשורת שלנו, עם מקום של כבוד לידיעות אחרונות, שבו עושר האינפנטיליות בולט במיוחד.

ברנע, "טובלים ושרץ בידם", ידיעות, 6.1.14

ברנע כדרכו עוסק בניסיון לגמד את העוינות הערבית הבסיסית נגד עם ישראל, מדינת ישראל, זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, ההיסטוריה והתרבות היהודית. בנון שלנטיות הצבועה הרגילה שלו, הוא הופך כל טענת אמת "לצחוק" ומנגד שולה "פנינים" של הזויי נפש במחנה הימני או פליטות פה שנאמרות בשיח חופשי שאינו מיועד - כדברים שהוא כותב לציטוט - והופך אותם לאמירות "כבדות משקל, נוקבות, חודרות אושיות עולם, ומעמידם כנגד המערכה הערבית השיטתית לחיסול "הישות הציונית", להשמדת מדינת היהודים, ולהצגת היהודים כ"חיות-אדם". מידה נפסדת על-פי כל קנה מידה רציונלי, הוגן או מידתי. עם מטיפים בשער כאלה, מי צריך אויבים?

פרופ' שני, "הגיע הזמן להתקין שביל", ידיעות, 6.1.14

רפואה שחורה אינה דרך לפתור בעיות חברתיות וממלכתיות, אלא למלא את כיסם של בעלי מקצוע מרובד מסוים בהרבה מאוד כסף. בחלק קטן מהמקרים זה בסדר, משום שהם לוקחים ממי שיש לו, וגם כשנלקח ממנו הוא אינו ממש חסר. אבל ברוב המכריע של המקרים זו יצירת אפליה במודע (להבדיל ממכוונת), בין מי שיש להם למי שאין להם. כל הסיפורים המסופרים בתקשורת בעניין הרפואה השחורה בישראל, באים לטשטש את העובדה שמטרת הרפואה השחורה אינה לממן את מערכת הרפואה "החולה" בישראל, אינם מיועדים לאזן תקציבים של מוסדות רפואיים שחסר להם כסף, ואינם באים להגדיל את סיכוייהם של חולים שאין להם לקבל טיפול רפואי טוב יותר. וזאת בין היתר משום שהרפואה השחורה היא רפואה סלקטיבית, היא אינה מכסה את מלוא ספקטרום הצרכים.

לכן גם אם חולה מנותח ע"י מנתח בכיר ומקצועי ביותר ניתוח מוצלח, אבל אינו זוכה לתרופות הנכונות ואינו יכול להשתקם במוסד ראוי, ואין מי שיגיש לו טיפול שוטף בתנאי היגיינה סבירים, לא בהכרח יוצא נשכר ממנה.

תיירות המרפא היא המשכו הלוגי והתוצאתי של השר"פ הלא שיוויוני ולא הוגן. אין דרך מעשית (לעומת הצהרתית) לקיים ערב רב של מערכות רפואיות בכפיפה אחת ולנהל אותן בדרך רציונלית וצודקת. הדרך היחידה להתמודד עם הנושא היא, כרגיל, על השולחן. הכל ידוע וגלוי וחייב להיות שווה לכל מבחינת השירות, זמני המתנה, תנאי שיקום, סביבה טיפולית ועוד. אבל לא כולם חייבים לשלם אותו תשלום, כשם שלא כולם משלמים אותו מס הכנסה. (אגב, כשם שפנסיה, שהיא למעשה ביטוח הכנסה ונבנית על חסכון רב-שנתי מצטבר, כך יכול וצריך להבנות גם הביטוח הרפואי האחיד לכולם. המפתח בניהול מערכת כזו דורש שתקציב הבריאות, יבוא ממקור ייעודי ולא יהיה חלק מתקציב המדינה שרמת התנודתיות בו גבוהה וכמעט אינה ניתנת לחיזוי).

המערכת הישראלית אינה צריכה לסבסד גורמים לא ישראלים. קופ"ח אחת אינה רשאית לכפות את דעתה על מטופליה היכן להתאשפז. פיקוח חייב להיות ממלכתי, מרכזי ואפקטיבי על דרכי הניהול וקבלת ההחלטות של המערכת כולה. ניתן להקים ולקיים מרכזי התמחות מסוג אחד בחלק מבתי החולים, ואחרים בבתי חולים אחרים באופן שבכל אזור גאוגרפי קיים צרוף מלא, מעולה ומגובה של התמחויות. כך גם בכדי לחסוך בציוד וגם בכדי לנצל היטב כ"א מעולה ומיומן. הכללים צריכים להיות אתיים ושוויוניים, הניהול מקצועי ואפקטיבי.

בלי סיפורים בבקשה. פתרון אמיתי אינו פתרון של שבילים אלא של מערכות אחידות לכולם, בנויות נכון ומתפקדות היטב.

המסתננים מאפריקה

סוגיה זו מתמצית למעשה במספר תבחינים:

1. המצב בחלק ממדינות מזרח אפריקה קשה, מבחינה כלכלית, חברתית, לאומית, ביטחונית ועוד. למעשה הוא קשה בכל אפריקה, אולם מינון הקושי שונה.

2. אנשים אינם ששים לחיות בתנאים קשים, והם מחפשים לעצמם פתרונות במקומות מושבם, ואם לא ניתן אזי במקומות אחרים.

3. פליטות היא מעמד אישי של אדם נרדף על לא עוול בכפו, שנשקפת לו סכנת חליים או סכנה של שלילת החופש האישי.

4. ארגוני זכויות אדם ופליטים מתפרנסים מכך שיש להם קליינטים, ולכן מעודדים את מי שראוי וגם את מי שאינו ראוי להגר, בכך הם גם "מועילים" וגם "פותרים את הבעיות" או לפחות חלק מהן.

5. ישראל היא המדינה המפותחת ביותר בקירבה הגאוגרפית הגדולה ביותר לכל קרן אפריקה. מטבע הדברים היא יעד הגירה מועדף.

6. המדינות השכנות לישראל, ומצרים בראשן אינן מהוות יעד משיכה למהגרים, בגלל המצב השורר בהן. אולם אמנת הפליטים של האו"ם קושרת בין מדינת מוצא למדינה אליה מגיעים המהגרים, ולא לכל מדינה אחרת. דהיינו חובת הקליטה של מי שהוגדרו פליטים, בעיקרה, מוטלת על מצרים ולא על ישראל. יש מי שדואגים לטשטש עובדה זו מסיבות מובנות.

7. ברור שבפני המהגרים פתוחות אפשרויות מילוט נוספות באפריקה עצמה. אילו הייתה הבעיה בעיה של הישרדות בלבד, אל הייתה סיבה שיגיעו כולם לישראל. אולם לא זו הסיבה העיקרית. הסיבה העקרית, עוד בטרם נעמיק חקור במניעים דתיים ומיסיונרים, היא מציאת תעסוקה ושיפור רמת החיים, וזאת יכולים הם להשיג בישראל טוב יותר מבכל מדינה אחרת במרחב האפריקני, ובוודאי במרחב הקרוב למדינתם. אלא וזו נקודת המפתח - מהגרים ומבקשי עבודה אינם פליטים!!!

8. מדינת ישראל התרשלה ועודנה מתרשלת בטיפול בסוגיית המהגרים המסתננים לתוכה שלא כחוק. הקמת הגדר בדרום הייתה מהלך ראשון אפקטיבי למאבק בבעיה זו. עתה חייבת ישראל לגלות נחישות פעלתנות ויעילות בפתרון מהיר של סוגיית ההגירה הלא חוקית, אם אין היא רוצה להיות מוצפת. פוטנציאל המהגרים באפריקה הוא עשרות מיליונים!

9. רוב מכריע של המהגרים הם מאחזי עיניים ומשקרים במצח נחושה. הם נהנים מייעוץ של נציבות הפליטים של האו"ם בארץ ושל ארגוני שמאל, ששכל ישר מעולם לא היה נקודת עוצמה אצלם, ומארגוני זכויות שהסתכלותם על כל נושא במערכת הבינלאומית היא חד-ממדית ומפלה ביסוד. כך למשל, אצלם הזכויות של אזרחי ישראל, משניות לאלה של מסתננים ומהגרי עבודה, משום שהנושא של הישראלים פחות "סקסי".

10. לקבוצת התומכים בהפגנות האחרונות הצטרפו לאחרונה גם בעלי עניין כלכלי - מעסיקי פליטים בתחום השירותים וההזנה, שמצאו הזדמנות לנצל כוח עבודה זול, לדחוק החוצה בטענות שווא עובדים ישראלים ולהגיל כך את הכנסותיהם, ולעזאזל איזו השפעה יש לכך על המדינה ואזרחיה. אלה הם הגרועים שבתומכי המהגרים, משום שהם מונעי בצע-כסף בלבד. הם מוליכים שולל גם את האזרחים וגם את המהגרים. חובה להפעיל נגדם ללא דיחוי את החוקים האוסרים העסקת זרים ללא רשיון שהיה חוקי, ולקנוס אותם בקנסות מרתיעים.

רוב הדוברים והכותבים בנושא זה שייכים לשתי הקבוצות שציינתי בסעיף האחרון, והם מנהלים ל"פ נגד הציבור הישראלי, נגד ממשלת ישראל ונגד כל מה שאינו משתלב באופן הרמוני בראייתם החד- ממדית את העולם. אין סיבה שנתבלבל מהם, משום שהסכנה מהמסתננים היא אמיתית. היא סכנה חברתית, כלכלית, פוליטית ואפילו ביטחונית. חייבים לזכור שרבים מהם, במיוחד המיליטנטים מאריתריאה, הם יוצאי צבא, כלומר בעלי הכשרה צבאית ברמה כזו או אחרת, וברחו ממדינתם מפני שלא רצו לשרת בצבא החובה הנהוג בה. הם עבריינים על-פי חוקיהם, הצפויים לעונש, אבל זה אינו הופך אותם לפליטים.

אני מציע לומר לכל יפי הנפש המדברים גבוהה, גבוהה במקומותינו, שמדיניות מדינת ישראל היא להוציא מכאן בהקדם את המסתננים ולהותיר כאן מספר מצומצם של פליטים אמיתיים. אם הם באמת רוצים לעזור לנזקקים שבין המהגרים, יועילו לאתר את הפליטים, לאמץ אותם, לתמוך בהם ולהקל על מצבם הקשה באמת, ויפסיקו לבלבל את המוח לאחרים.

זאב צחור, "בין אלטלנה לדימונה", ידיעות, 6.1.14

זאב צחור שייך לקבוצה שכושר האבחנה שלה בין עיקר לתפל ובין מין באינו מינו דומה מבחינות רבות לאופן שבו נוהגים עיוורי צבעים בהתייחסם למשל לאדום וירוק - אין הבדל! כולם אותו גודל, כולם אותו צבע, כולם חשודים וכולם נשפטים על-פי המחנה הפוליטי אליו הם משתייכים; ימי מפא"י העליזים במיטב מחלצותיהם. אבל הבלים הם הבלים גם כשאומר אותם פרופסור, בשם "קדושת ההיסטוריה".

בערמומיות המפא"יניקית הטיפוסית, הוא מחבר את פרס לבן-גוריון. וכאשר הוא יוצא להגנת בן-גוריון שעשוי היה להפגע אילו חי בימינו ולא היה מוזמן לטכס היובל לכור בדימונה, הוא מגן בעצם על פרס, ורב את ריבו.

על כך אפשר לומר בעיקר שני דברים: אבסורד קשור בין היתר בהגזמה. בדבריו של צחור יש אפוא שני אבסורדים: האחד, השוואת פרס לבן-גוריון; והשני, הנחה שבין גוריון לא היה זוכה לגישה ודרך ארץ אחרים מאלה שלהם זוכה פרס, בדין.

השווה לשניהם הוא שכל אחד מהם השיג את מעמדו בזכות מעשיו. ומפני שלבן גוריון יש שפע של הישגים ומעט כשלונות שווי-משקל, הוא "יחיד בדורו". לפרס יש שפע של כשלונות ומעט מעשים שהטביעו את חותמם לטובה על גורל העם, ולכן הוא כיום נשיא. אלא שפרס אינו יודע לכבד כראוי את מוסד הנשיאות, ותרם עד היום יותר מכל מדינאי ישראלי אחר, לערעור מעמדו של מוסד הנשיאות, ועל הצפת השאלה, אם לא ראוי לבטלו. (לצערי גם קצב ועזר ויצמן לא היו מלחכי פיכה בעניין זה).

כשנשיא המדינה עוסק בגלוי ובהסתר בהשמצת רה"מ הנבחר (קוראים לכך ביקורת מזעקת ליבו... או משהו דומה לכך), כאשר שותפו הפוליטי העקרי לפרס נובל לשלום, רבין, מכנה אותו בכתובים "חתרן בלתי נלאה", ופרס חוזר ומאשש זאת פעם אחר פעם, אין להתפלא על שהוא חותך בהתמדה וביסודיות את הענף שעליו הוא יושב, והיה מי שחשב שראוי לרמוז לו שהגזים עד מאוד.

אבל אם מדברים על בן-גוריון, אני משוכנע שאילו היה הוא ראש הממשלה, ופרס היה מעולל לו מה שהוא מעולל לנתניהו, ומתערב בנסיונות בוטים במדיניות הממשלה במטרה לנהל אותה על-פי דרכו ורצונו, פרס כבר מזמן לא היה נשיא. ולמען האמת, אינני מבין מדוע נתניהו סובל את חתרנותו של פרס ומדוע אינו מנטרל את השתתפותו בהרבה יותר אירועים ממלכתיים ומדיניים, כפי שנכון לעשות על-פי חוק הנשיא ועל-פי מבנה רשויות השלטון בישראל.

ליברמן, "המשולש", ויאנוס הפלשתיני

אם אחליט בסופו של דבר לתמוך לרעיון של ליברמן לחילופי שטחים ואוכלוסיות כחלק מהסדר לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי, יהיה זה בזכותם של חברי הכנסת הערבים, בעיקר. אם יש משהו שאני שונא בפוליטיקה ובכלל, אלה שקרים, זו צביעות וחוצפה. מכאן גם ברור שאינני מקבל אף אחד מהטיעונים הבסיסיים של חברי הכנסת הערבים, ואני שמח שלאחר הבלגה ממושכת של הימין וחלק מהמרכז הישראלי, הם מתחילים לחוש בתוצאות השפעת דבריהם ומעשיהם.

אין לי בעיה עם האופן בו מרגישים ערביי ישראל, ואינני מתנגד להגדרה העצמית האישית שלהם. רוצים להיות פלשתינים, יהיו פלשתינים. הבעיה נוצרת כאשר הם מבקשים להיות אזרחים ישראלים, וגם לקדם את המטרות הפוליטיות של שכני ישראל הערבים, אלה שמסרבים להכיר בה ובהגדרה העצמית שלה. זו כבר כפילות בלתי נסבלת. זו כבר הדרך להקמת גייס חמישי ולבגידה. ובגידה איה כלולה בסל זכויות האזרח שלהם.

כתבתי בעבר לא פעם בתגובה להתפרעויות של הח"כים הערבים בכנסת, שהם מותחים את החבל יותר מדי, וסופו של דבר נכיר בהם כפלשתינים, כרצונם ונתיחס אליהם בהתאם. הצעתו של ליברמן היא צעד נכון בכיוון זה. כפי שנאמר עוד, יהיה עליהם להחליט בדבר נאמנותם למדינה, וגם בסוגיה זו טען ליברמן טענות של טעם, ואני חסיד של השבעת כל אדם בוגר, יהודי ולא יהודי שבועת אמונים כתנאי לקבלת האזרחות הישראלית. אוטומציה טובה בתעשיה, היא אינה טובה ביחסי אזרח עם מדינתו, ואין להניח לאזרח להתנות את שבועת האמונים שלו בכך שהמדינה תמלא אחר כל גחמותיו - או שאתה חלק מהמערכת הפוליטית הזו, או שאינך.

הדיונים על הסדר, אמורים לכלול גם קביעת גבלות "סופיים" למדינת ישראל. בעצם העובדה שאין לה עדיין גבולות סופיים, ועל הגבולות הללו מתקיים דיון, כלולה אמירה שהכל נזיל, לא רק לגבי היהודים אלא גם לגבי הערבים. החלק הראשון לא נוח לי והחלק השני לא נוח אולי לערבים - אז מה?!

מבחינתי, אם יש מקום לדבר על תזוזת יהודים, יש מקום לדבר גם על תזוזת ערבים - כל מערכת ההדברות וההסדרים שלנו עם הערבים חייבת להתבסס על הדדיות - מה שטוב להם, טוב גם לנו. הדדיות אין פרושה סימטריה ואין פרושה שיוויון כמותי או אחר, למעט בתחומי זכויות הפרט והזכויות החוקתיות. כך לגבי זכות ההגדרה העצמית. כך לגבי הנאמנות למדינה. כך לגבי קיום חוקי המדינה ובכללם שירות צבאי ושירות לאומי. כך בתחום הזכות לקבל אזרחות בתמורה לקיום תנאי-סף מסוימים, וכך גם הזכות לדחות אזרחות, אם אין היא לרוחו של יחיד כזה או אחר. העובדה שישראל הציעה לערבים אזרחות במדינה יהודית ודמוקרטית, לא חייבה אותם לקבל אזרחות זו, ואפשרות לדחותה עדיין עומדת להם.

בהקשר לשאלת המשולש, כדאי לזכור שכל תושבי יהודה ושומרון הערבים-פלשתינים היו בשעתו אזרחי ירדן, ומשעברה השליטה בשטח לידי ישראל במלחמת ששת הימים, בא המלך חוסיין ב-1984, וביטל אזרחות זו - השטח על תושביו עבר לשליטת ישראל. התביעות העכשוויות של הפלשתינים אינן משנות כהוא זה עובדה זו, ואינן משפיעות עליה, משום שהן בגדר תביעות ולא הסכמות. ערביי ישראל מבקשים לעצמם זכויות-יתר. הם רוצים להחזיק את המקל, למרות שיש לו רק שתי קצוות, בשלושה - להיות אזרחי ישראל, להיות פלשתינים נאמנים לרשות או השד יודע למי, לקבל זכויות אזרח, אבל להשתחרר בה בעת מחובות אזרח - לא בא בחשבון!! אם הם אינם עושים כיום את האבחנה בין חובת הנאמנות למדינה בה הם אזרחים, הם לא יעשו זאת גם אם יהיה פתרון מדיני אחר. זאת אסור לישראל לקבל או לסבול.

ככל שמהרהרים בנושאים אלה יותר, כך מסתבר יותר ויותר שרעיון הנפל של פרס ואוהדיו - "שתי מדינות לשני עמים" - גם בצורתו הכוללנית-פשטנית ועוד יותר בצורתו המפורטת הוא רעיון נפל מיסודו.

תמיד סברתי שהפתרון הנכון הוא בשיתוף עם ירדן - שתי מדינות אחת יהודית בארץ ישראל המערבית, ואחת ערבית בארץ ישראל המזרחית, עם הסדרים פוליטיים, כלכליים, ביטחוניים ואחרים ביניהן. אין פתרון ראלי אחר. אבל כנראה דרוש עוד שר חוץ אמריקני או שניים שיכשלו בניסיון ליישם הסדר שאין לו משפט קיום, בטרם נכיר כולנו - גם הישראלים, גם הערבים וגם האמריקנים, שזהו הפתרון הנכון והאפשרי, ואז, כנראה יתחולל כאן תהליך מהיר ומהפכני שסופו הסדר תוך השלמה. אפילו שר המשפטים לשעבר, הפרופ' פרידמן ("דרך המלך"- האופציה הירדנית - ידיעות 7.1.14) מתחיל להפנים את העובדה שאולי רצוי להפרד מהפלשתינים, אבל משום שלא ניתן להשיג זאת בפועל כפי שניתן להבין מתוך דבריו הזהירים - ואסור לישראל לוותר על איו"ש מבחינה ביטחונית (למרות מה שאומר מאיר דגן) וגיאופוליטית-דמוגרפית, לדעתי - פתרון בהשתתפות ירדן אינו בלתי סביר לחלוטין מבחינת ירדן ואינו בלתי-רצוי מבחינת ישראל; זו התקדמות מחשבתית, ללא ספק.