מה כותבים בהארץ נגד מה שקורה בארץ?

מעקב: מיטב הכותבים ברוח הדעות המקובלות ב"עיתון לאנשים חושבים" מתארים את ישראל כמדינה גזענית ופשיסטית, שהכול בה מתפורר ומתרסק, בגלל המנהיגות שהיא אסון, כשלון, אבדון, חידלון וריקבון בעיניהם.

הלעג, הציניות, האיבה, ההתנשאות והביקורת, עטופה לרוב כביכול בסגנון אקדמי ואידיאולוגי של אנשי רוח נאורים בעיני עצמם שמשוכנעים כי יש להם התבונה הנעלה.

במאמרים קודמים שפרסמתי בעבר, בבלוג שלי באתר News1, הבאתי מקבצים של דוגמאות וציטטות בנדון. הפעם ליקטתי דברים שפורסמו בהארץ ביום אחד בלבד! (5.1.14), זאת למען זכות הציבור לדעת, עבור כל אלה שלא קוראים הארץ.

מדובר במאמריהם של גדעון לוי, רוגל אלפר, אמיר אורן, ברק רביד, נעמה שפי, אליה ליבוביץ, דרור אטקס ומורן שריר. ראוי בהקשר זה לא לשכוח את שאר הכותבים הקבועים בהארץ, המאופיינים בדעות קיצוניות פוסט ציוניות כמו יצחק לאור, ספי רכלבסקי, אורי משגב ונוספים. מאמר מעקב נוסף יפורסם בקרוב.

"מחדש השפה העברית" - גדעון לוי

עוד לפני שנודע על מותו של שרון ולפני שנערכה ההלוויה, גדעון לוי מקדים את כולם ועורך לשרון "הספד" אישי בסגנון אישי. "אריק מלך ישראל" לדעתו של גדעון לוי הוא שר המלחמות. הוא עיצב את השפה היחידה השגורה בפיה של מדינת ישראל: שפת הכוח, המלחמה, הכיבוש והאלימות. דיין ושרון האמינו רק בשפה הזאת.
ההיסטוריה תזכור את שרון כמי שעיצב את דוקטרינת הכיבושים, המלחמות וההשמדות. שרון דגל בכול פעולה אלימה של טבח אזרחים, הרס וגירוש, נקם ושילם. הוא לא האמין בפלשתינים ובמשא-ומתן איתם. דיין ושרון - האיכרים האכזריים - שכנעו (את ישראל מ.ד)לחשוב שאין שפה אחרת.

"לא היה לו אלוהים" רוגל אלפר

רוגל אלפר לא פיגר אחרי גדעון לוי. בביטויים של שנאה לאריק שרון ולמורשתו השלילית והמסוכנת לדעתו.

"לאריק שרון" היה מעמד ייחודי שמחוץ לתחום השיפוט והמוסר. לשרון היה מותר לשקר במערכת הבחירות, לבגוד בבוחריו. לו היה מותר הכול, הייתה לו פריבילגיה שהאמת היא דבר גמיש.
פילוסופיית החיים שלו הייתה ניהיליסטית. לא היה לו מושג של צדק. בשבילו הכול היה יחסי. הוא מסוגל היה לקרוע לגזרים מוסכמות נצחיות בלי להניד עפעף.

"ערוץ 2 התשובה לאויבי ישראל" - מורן שריר

בתגובה לידיעה חשובה בדבר הניסוי המוצלח של מערכת "חץ 3" להגנה על ישראל מפני טילים, ששודרה בראש מהדורת החדשות של הערוץ השני, כתב מבקר הטלוויזיה של הארץ, מורן שריר, דברי לעג וציניות. הוא השווה את ישראל עם הדיקטטורות של המשטרים בקוריאה הצפונית וברית המועצות.

"במשטרים טוטליטריים נוהגים להצעיד טנקים וטילים בשדרות ובכיכרות העיר כדי שהעולם יראה את העוצמה ולא יעיז להתעסק איתה. אנחנו (ישראל מ.ד) מתוחכמים ומתקדמים יותר מקוריאה הצפונית. לנו יש טלוויזיה שנרתמת למאמץ". הכותב ציטט בלעג את כל המילים ששודרו להסברת חשיבות הניסוי, מפיהם של המנחה והכתב הצבאי.

לו עיתון הארץ היה מנהל את חדשות ערוץ 2, בראש החדשות היו משדרים בוודאי ידיעות "חשובות" יותר מניסוי חץ 3, כמו ההפגנה של קומץ אנשי "די לכיבוש", נאום של מז"כל שלום עכשיו ודברי ביקורת של חברת הכנסת חנין זועבי.

ראוי להזכיר שלפני מספר שנים, ביום השואה, הארץ בניגוד לכל שאר העיתונים נתן כותרת ראשית מקוממת על התנחלות חדשה במקום לתת כותרת התואמת את חשיבות קדושת יום השואה לכולם.

"ההתפרצות של נתניהו" - ברק רביד

ברק רביד, הכתב והפרשן המדיני של הארץ לא היה נוכח בחדר בו התנהלו השיחות בארבע עיניים, בין ג'ון קרי לנתניהו. ואולם הוא יודע פרטים על מה שהיה בפגישה. אם אפשר לבקר את נתניהו, גם אם לא יודעים את האמת, חייבים לעשות זאת ברוח "שיקולי העריכה" של הארץ. זו דעתו של "הפסיכולוג" על נתניהו.

"הפגישה בין נתניהו לג'ון קרי התחילה רע. האווירה הייתה עכורה ומתוחה. נתניהו הגיע עצבני ומדוכדך. הוא פרץ בנאום חוצב להבות נגד מחמוד עבאס. רק אחרי יותר משעה נירגע והסכים לדון בצורה קונסטרוקטיבית".

"סירוב מהפכני" - דרור אטקס

אטקס כתב מאמר להצדקת החלטת אוניברסיטת חיפה שלא להעניק לאדם שקיבל פרס נובל, פרופ' ישראל אומן, תואר דוקטור לשם כבוד "בגלל דעותיו הימניות". דרור אטקס עוסק כל חייו בשליחות מעקב על ההתנחלויות, מטעם שלום עכשיו וגופי שמאל נוספים.

מאמר זה ודעה זו מותאמים למסורת של הארץ שלפיה כל דעה ימנית, לאומית או ציונית, שלא ברוח "השמאל המתקדם" דינה להיפסל. זה לא "סירוב מהפכני" אלא קיבעון מחשבתי שמרני קיצוני במסווה ליברלי.

האוניברסיטאות לא זקוקות למושל - אליה ליבוביץ

בתגובה לראש הממשלה ושרי האוצר והחינוך שהקימו ועדה ציבורית "בנושא הסדרת המטילות של ההשכלה הגבוהה", כתב מחבר המאמר הנאור, דברי ביקורת ולעג תמוהים מבולבלים וקיצוניים נגד השרים ונגד הוועדה, ברוח המקובל ב"עיתון לאנשים חושבים", שלפיו יש לבקר ולתקוף כל נושא וכל יוזמה של הממשלה הגזענית.

הוא "מאשים" ומחשיד את השרים שכוונתם לבנות מנגנון פיקוח ממשלתי על ההשכלה הגבוהה כדי שתייצג את מדיניות הממשלה. חשדות נגד כביכול ממשלה דיקטטורית פשיסטית. המחבר מפגין מאפיינים של פרנואיד חולני וקובע שלוועדה האמורה יש "צללים אפלים ומוקשים טמונים בהקמתה".

"אין זה מפתיע שלשלשת השרים מעוניינים למשול באוניברסיטאות בישראל. הגברת המטילות באוניברסיטאות בישראל. כמו בכל משטר כמו באירן, במצרים, בארה"ב או בצרפת (הוא החשש מ.ד) שהן עשויות להיות חממות של אופוזיציה לשלטון. בדרישה של מקימי הוועדה מסתתרת אזהרה של איום קטן".

"העמימות כאשליה" - אמיר אורן

אמיר אורן מביא אסמכתאות מדעותיהם של כמה מדינאים ודיפלומטים אמריקנים, כדי לנסות לשכנע את המנהיגות הביטחונית והפוליטית בישראל לבטל את העמימות והאיסור לפרסם כל מידע בנושא הנשק הגרעיני שיש כביכול לישראל על-פי מקורות זרים. מאמר זה מצטרף למאמריו הרבים של העיתונאי ראובן פצה צור בנושא זה. פצה צור כותב ומטיל מזה שנים רבות לבטל את העמימות בעניין הגרעין.

שני עיתונאים אלה של הארץ, פצה צור ואורן, מבטאים את המדיניות המופקרת של הארץ, שלפיה יש לנהל בפומבי "דיון ציבורי" בכל נושא ביטחוני סודי(!) למען "זכות הציבור לדעת" עד לאיבוד הדעת. ראוי להזכיר בהקשר זה את פרשת אורי בלאו, ענת קם ועיתון הארץ.

"חיוכים בשדרות" - נעמה שפי

אפילו נושא אזרחי חיובי שלא במוקד השיח הציבורי כמו חנוכת קוו הרכבת לשדרות, שיחבר את תושביה למרכז הארץ במהירות ובנוחיות למטרות עבודה, לימודים ובילויים, לא זוכה להערכה ולפרגון של כותבת המאמר. במקום לברך על ההישג, לכל מה שיש לנעמה שפי לאמור זו ביקורת ברוח עיתון הארץ. וכך היא כותבת: "מדובר בפיצוי מזערי של ניכור ונתק, של גרירת רגליים וחוסר אכפתיות".

מדיניות הארץ היא תמיד "בעד הנגד". נגד כל יוזמה של הממשלה.