כשעבר החוק האוסר לכנות במילה נאצי אישים וגופים, והאוסר להשתמש בסמלי השואה למחאה תהיתי מה מסתתר מאחורי החוק הזה. כל ה"פילוסופיה" על מהות החוק ועל הרצון לחסום פגיעות שווא וניצול סמלי השואה לעניינים פוליטיים היא ממני והלאה משום שאינני מאמין לרגע כי זו הייתה הסיבה האמיתית לחקיקתו של החוק המוזר הזה. ומדוע אני מטיל ספק בעניין כה "זך" ו"טהור"?
משום שפתאום, לאחר עשרות שנים שזכר השואה מחולל ונלעג ע"י כל זב ומצורע, לפתע פתאום מחליטים בפרלמנט הישראלי לחוקק חוק כזה ורק כשה"עדה החרדית", זו שאיננה משתתפת בניהול המדינה, משתמשת בסמלי השואה כמחאה על התנהגותה הברברית והאלימה של המשטרה והמדינה כלפיה.
את המושג "אשכנאצי" לא המציאו החרדים מ"
מאה שערים" ומבית שמש. הוא נטבע כבר בשנות ה-70 ע"י איש מוזר ומפוקפק שנע בין המרי החברתי לחשדות של פרובוקאטור משטרתי. הסיסמה הזו הופיעה על בניינים, נכתבה על שלטי מחאה בהפגנות ובאינטרנט הפכה למוצג קבוע. איש לא חשב אז לחוקק חוק בנושא. בפרלמנט הישראלי, בתקשורת הישראלית ובפוליטיקה הישראלית כינו איש את רעהו לא פעם בשם הזה - "נאצי", הכינוי עבר גם למגרשי הכדורגל אבל איש לא חשב מעולם לחוקק חוק בנושא כדי למנוע את המשך לזות המושג האיום הזה.
הימין כינה לא פעם את השמאל, ובמיוחד את הערבים במושג הזה, והשמאל החזיר לימין באותו כינוי. הגדיל מכולם פר' ישעיהו ליבוביץ' שהעיז לכנות את החיילים הישראלים "יודו-נאצים". מלבד מחאות קולניות על כך הרי שאיש לא חוקק חוק נגד הלזות הזו או תבע את פר' לבובי'ץ לדין. משנות ה-90 ואילך הוצפה ארץ הקודש שלנו באנטישמים וניאו נאצים ממש שהגיעו בהגירות הסלאביות מחבר העמים והללו הרימו קולם במועל יד, ציירו סיסמאות נאציות בבתי כנסת ואת הסמל הנאצי הכניסו גם ל"צבא העם". איש לא ביקש אז לחוקק חוק נגד השימוש בסמלים הללו.
והנה כאשר יהודים חרדים, שמרצונם אינם נהנים מכספי ומנעמי המדינה, עמדו בפיג'מות של אסירים עם הסמל היהודי על חזותיהם כמחאה בפני העולם כנגד המשטרה בישראל שמכה ללא רחם זקנים, נשים וטף רק משום אי-נאמנותם למדינה, מיד נזכרו כולם לחוקק חוק שיאסור את השימוש בסמלים הללו.
מגיש הצעת החוק היה מאותה מפלגה שמצביעים רבים שלה הם אותם אלה שרק תמול שלשום נתפסו בציור סיסמאות נאציות והציגו את עצמם כ"אנטישמים גאים". אם באמת המלחמה בנאציזם הייתה בראש מעיני המדינה הזו הרי שמזמן היו צריכים לתבוע את ח"כ
נסים זאב מש"ס ואת פר' הלל וויס שהשתתפו בכנס של מפלגות הימין באירופה, בעיר בריסל, ואשר זיהוין במדינותיהם הוא עם הנאציזם, ובמיוחד זו המפלגה האוסטרית, שח"כ זאב היה אורחה ובן טיפוחה. צעקות "נאצים", כנגד שוטרים ומג"ב, נשמעו ונשמעות גם בהפגנות "
שלום עכשיו" ו"גוש אמונים" אבל רק בהפגנת ה"עדה החרדית" הן הפכו להצעת חוק. ובכן, מסתבר שלא הדאגה האמיתית ל"לזות" המושג "שואה" עמד לנגד עיני המחוקקים.
גם הניסיון לטעון כי ישראל בסך-הכל מחוקקת חוק שקיים במדינות אחרות, הוא טעון כזב. במדינות אחרות אומנם קיים חוק נגד שימוש בסמלים נאצים אך זאת כאשר המשתמש מזדהה עם הסמל הנורא הזה ולא כשהסמל הזה מוצג כמחאה נגד כאלה החשודים בניאו נאציזם. הסיבה לחוק - צחוק הזה היא אחרת לגמרי והיא איננה מצחיקה כלל וכלל.
בעוד שכל אלה שהשתמשו בזדון וברשע בסמלי השואה כדי לנגח יריבים אישיים ויריבים פוליטיים הרי שהרמת המילה "נאצי" וענידת סמלי השואה משמשת כבעיה אחרת כאשר היא מוצגת ע"י היהדות החרדית, ועוד ע"י זו שמאחורי פרגוד ההשתתפות במפעל הציוני. כאשר כל זב ומצורע משתמש במושגי השואה נגד רעהו הרי שהמדינה הזו יכולה להציג ב"כבוד" את טענתה כי "אנחנו מדינה דמוקראטית". לעולם כל ההמולות הללו, של הנפת סמלי הנאציזם, זה כנגד זה, נראות כלקוחות ממחזות דמוקראטיים של "תרבות חופש הדיבור". למשטר ולמדינה לא נכונה שום סכנה. אבל כאשר יהודים חרדים, הנראים בעולם באמת ובתמים כהיהודים האותנטיים והאמיתיים ומצהירים על פרישתם מהמדינה, ועונדים סמלי אסירי מחנות עם המגן דוד הצהוב, מול שוטרים וחיילים שהינם בעלי חזות נכרית, הרי שמשהו בליבו של הצופה בעולם נצבט והוא מתחיל לפקפק בטענה שישראל זו מדינת היהודים.
לפתע הצופה הנכרי רואה בחרדים את היהודים הסובלים בכל דור ודור מעם אחר. הדימוי הזה אינו טוב לישראל, ועוד בימים שגם הפלשתינים טוענים כי יש דמיון בדיכויים למה שסבלו היהודים לפני עשרות שנים באירופה. יתרה מכך, כשיהודים חרדים מעלים את נושא השואה לא במקרה הציונות עונה במגננה עצבנית. ההיסטוריה הציונית מנסה למחוק את סיפור שיתוף הפעולה הציוני עם הנאצים בשלבים מסוימים ואת הפקרתם של היהודים הרבים, ובכללם החרדים, למלתעות החיה הנאצית, כחלק מפוליטיקה ציונית אכזרית שמטרתה הייתה שפך דם יהודי תמורת קבלת עצמאות מדינית לאחר שפך הדם הזה. הפגנות ה"עדה החרדית", עם כותנות הפסים והטלאי הצהוב, מבהירות לציונות החילונית והמתבוללת כי היהודים האמיתיים עדיין שואגים "לא נשכח ולא נסלח".
ואז, כדי להשתיק את המחאה האמיתית וכדי לנסות למחוק סופית את שרידי הזיכרונות ההיסטוריים ואף כדי לסתום את פיות אלה שרבם ציוום להצהיר כי הציונות איננה יהדות, הרי שמחוקק חוק פשיסטי באמצעים "דמוקראטיים", בדיוק כמו בשנות ה-30 של המאה ה-20 במדינה מערב אירופאית גדולה וידועה לשמצה...
לא אתפלא עם החוק הבא יהיה החוק האוסר להזכיר שום הקבלה או חשד לשיתוף פעולה בין התנועה הציונית לנאציזם, גם אם אלה עובדות אמת. זו איננה קונספירציה אישית וגם לא גחמה אישית. את הסיפור הזה חויתי על בשרי בשנת 1985 ומעז יצא מתוק - ארבע שנים אח"כ התחלתי בשמירת התורה והמצוות. הייתי באותה שנה סטודנט לתואר שני באוניברסיטת ת"א ולמדתי קורס בנושא השואה אצל מרצה בשם וינוקור, שלימד גם ב"בית ברל".
החשדות שלי במעללי התנועה הציונית התחזקו משנת לימוד אחת לרעותה - זה החל בתיכון, זה המשיך בתואר הראשון באוניברסיטת חיפה וזה התחזק בתואר השני, באוניברסיטת ת"א. בדקתי את הפעילות הציונית מכל הזויות - כנגד הערבים, כנגד עדות המזרח, כנגד היהדות החרדית וכמובן בנושא השואה המרה. הייתי סטודנט חילוני צעיר שלא היסס לקרוא גם פרסומים דתיים, חרדיים וערבים. לידי נפלה החוברת "שרופי הכבשנים מאשימים" ובה עובדות אמת המתועדות בגנזכי מסמכים מיומנים והחושפת כי התנועה הציונית דאגה בזדון לתת לגיטימציה להפקרת היהודים בשואה מתוך אינטרסים פוליטיים צרים. את החוברת הבאתי לשיעור עם המרצה וינוקור.
לאחר התנהלות השיעור על מי מנוחות קמתי ושאלתיו על האשמות שקראתי בחוברת הזו, מבלי להזכיר את שמה. וינוקור שאלני מאין המקור וכשנקבתי בשמה של החוברת ושל מוציאייה - "צעירי אגודת ישראל", הרי שבמקום תשובה כמעט קיבלתי כיסא בראש! המרצה ה"אינטלקטואלי הזה" רץ אחרי עם הכיסא עד שנמלטתי כל עוד נפשי בי, לעבר חדר המדרגות. באותו רגע החלטתי שאני עובר צד - ליהדות החרדית, זו שאת דמה שפכו והפקירו הציונים.
לאחר ארבע שנים של התלבטויות אישיות החלפתי מדים ומחקתי את עברי הציוני הרשמי. אייך אמר מרכס? ה"הויה יוצרת את ההכרה". כאשר הח"כ האלמוני-פלמוני, ששמו
שמעון אוחיון (שלולא הצעת החוק הזו איש לא היה יודע על קיומו) הגיש את ההצעה הזו עלתה לנגד עיני תמונת הימלטותי מהכיתה וריצת העמוק של ה"כיסא האקדמאי" בעקבותיי. אם, חס ושלום, באמת תעלה הצעת חוק שבה יאמר שאסור לספר ולתאר מחקרית והיסטורית את הקשר בין הציונות לנאציזם זכרו בבקשה היטב את מה שכתבתי כאן.
בכל אופן, ח?"כ שמעון אוחיון אינו אלא טרמפיסט פופוליסטי שהבנתו במעשה השואה היא ממנו והלאה והוא שימש כמה פשיסטים ציונים שהשתמשו בו כדי למלט את עצמם מהגשת החוק הזה. לא במקרה הגיע האיש הזה לפרלמנט הישראלי בעזרת מפלגה שקומיסר מכתיב את אנשי שלומו, ולאחר שאותו אוחיון נכשל קודם לכן להיבחר במפלגות דמוקרטיות. הטרגו - קומדיה היא בכך ששמעון אוחיון הוא איש "ישראל בתינו", מפלגה שאליה מתנקזים רוב קולותיהם של אלה שמשנות ה-90 מניפים את הסמלים הנאצים וזוכים ליחס סלחני של פסיכולוגים חילוניים. החוק החדש העיר אותי ורבים שכמותי שהפכו לדור השני של ניצולי השואה לא מעט ב"זכות" התנועה הציונית, ובע"ה אנחנו נקים בקרוב את ה"מכון לחקר השואה"...
